האולם המפורסם בעולם
אולם מאדיסון סקוור גארדן אולי נראה לכם קצת מיושן היום, אבל הוא בכלל הגארדן החדש, הגירסה הרביעית של היכל הספורט שראה את ההיסטוריה מתרחשת בין כתליו
אבל הלוגיסטיקה המתחייבת מהריסת בניין שכזה והקמתו מחדש בלב ליבו של התפוח הגדול, מבלי לגרום לפקקי תנועה איומים במרכז העיר, מתבררת כמבצע הנדסי בלתי אפשרי. במיוחד, כשמתחתיו נמצאים תחנת רכבת גדולה, תחנת הבסיס אל אמטראק ולונג-איילנד ריילרוד. לפיכך, הפתרון היחיד שנמצא היה בשיפוץ הקיים. עבודות השיפוץ המתבצעות במקום גם היום הולכות ומקנות לאולם מראה חדש ומודרני, שימקם אותו שוב בשורה הראשונה של בנייני פאר ומודל ליעילות. ביקור שעשיתי במקום לפני כשבוע, עורר את התפעלותי אבל גם העלה זיכרונות של ימים עברו.
מדיסון סקוור גארדן הראשון נבנה ב-1879 במקום בו שדרת מדיסון מצטלבת עם רחוב 26. קיבולת האולם הייתה אז 8,000 מקומות. ב-1924 נבנה מדיסון סקוור ה-II על הריסות הראשון. עד היום, הגיע שיא הצופים לכדי 23,190 בקרב האיגרוף, של'הנרי ארמסטרונג נגד פריצי זיויק. ב-1950 נבנה מדיסון סקוור ה-III על רח' 50 והשדרה ה-8. הוא נודע בשמו, 'המדיסון הישן'. ב-1968 נבנה 'המדיסון החדש' על השדרה ה-8 ורח' 31.
מאדיסון סקוור גארדן, הגלגול הראשון, 1890
משחק ראשון
דפי סיכום המשחק שחולקו לעיתונאים על ידי ניו-יורק ניקס עדיין מצויים בידי: ניקס 114 – רוקטס 102. המשחק הראשון במדיסון סקוור גארדן החדש ב-1968. רוקטס נקראו אז סאן דייגו רוקטס. וויליס ריד קלע 23 נקודות לניקס. הסמול-פורוורד פאט ריילי, בחירת הדראפט הראשונה של רוקטס, קלע שתי נקודות בלבד.
כמה משחקים ראיתי שם מאז? משהו כמו 800. מתוכם, כ-700 משחקי אן.בי.איי ועוד 100 משחקי מכללות. מאומה לא השתנה מאז. אותו ריח בחדרי ההלבשה של ניקס; מר ברקובסקי ברמפה מספר 64, הבודק את אישורי העיתונאים; דוכני הנקניקיות, 'צ'ארלי-או' הניצב בדוכנו שבכניסה לאולם ומוכר בירה קרה לפני הפתיחה; וההומלסים על מדרגות בניין הדואר הראשי, מול האולם שעל השדרה השמינית. הכל נשאר ממש כפי שהיה ביום הראשון.
אני זוכר את הרגשתי, ברגע הראשון שנכנסתי לאולם החדש: הלם טוטלי. ראיתי אולם ענק, מדרגות נעות שיוצאות מכל היציאות. אל תשכחו, הייתה זו שנת 1968. הכל היה צבוע בצבעים טריים של אדום, צהוב, ירוק וגג חום-כתום. היה זה אולם שכולו קסם, וכזה הוא נשאר במשך כל שנים. מדיסון סקוור גארדן, אולם הספורט המפורסם בעולם, החוגג עתה 42 שנים לקיומו, עובר ניתוח מתיחת פנים טוטאלית. אני עדיין זוכר איך בלב כבד עזבתי את הגארדן הישן, זה שעל השדירה השמינית ורחוב 50, שבו חזיתי במשחק אנ.בי.איי הראשון שלי ב-1961 ושבו התאהבתי ממבט ראשון בבוסטון סלטיקס עם בוב קוזי וביל ראסל.
את הגארדן החדש לא חנכה קבוצת ניו-יורק ניקס. היו אלה בוב הופ וביל קרוסבי בהופעת צדקה כמה ימים קודם לכן. ניקס לא התכבדו אפילו במשחק הכדורסל הראשון שהתקיים בו. היו אלה ימי ה"דאבל הדר" (שני משחקים ברציפות, בכרטיס אחד), וראשונים עלו 'סלטיקס' ו'פיסטונס'. רק אחריהם, עלו 'ניקס' ו'רוקטס.
דברים רבים לא פעלו: הרמקול חרק ולוח התוצאות חזר והראה 0-0 כל כמה דקות. עמודי הסלים עדיין לא רופדו, ובחלק
מהפרקט ניכרו סימני רטיבות מהקרח שהיה מתחתיו, עליו התאמנה קבוצת ההוקי של ניו-יורק ריינג'רס כמה שעות קודם לכן.
את הסל הראשון בגארדן החדש קלע דייב דה בושר, אז שחקן דיטרויט פיסטונס. את הסל הראשון במשחק השני והסל הראשון של ניקס באולם, קלע וולט פרייזר, רוקי מגולח למשעי, שהתפתח להיות אחד מגדולי הפוינט-גארדים. הסל האחרון בערב המשחקים הראשון בגארדן נקלע על ידי רוקי אחר, פאט ריילי, אותו בחרו ברוקטס מאוניברסיטת קנטקי.
אדי לייטון האגדי היה יושב ליד האורגן הענק במעלה האולם הישן, בצד הפונה לשדרה השמינית, ומנגן לנו את כל מנגינות המארש. פה ושם, כשהייתי בא לומר שלום, היה זורק איזה 'הבה נגילה' או 'צאינה צאינה הבנות וראינה', לכבודי כאילו, אבל יותר, כמובן, לכבוד אלפי האוהדים היהודים שתמיד היו חלק חשוב מאוהדי ניקס וריינג'רס. היום האורגן איננו ובמקומו הותקנו 30 מושבים לעיתונאים המכסים את משחקי ההוקי קרח.
האולם המפורסם בעולם
מה זה אולם כדורסל? שילוב של פלדה, עץ, זכוכית ובטון. לא יותר. אבל מה שעשה את הגארדן לאולם הספורט המפורסם בעולם היו האנשים שבו, השחקנים ששיחקו עליו, ההיסטוריה שלו והקרבות המפורסמים שיצר: וויליס ריד וביל ('דולר ביל') בראדלי, וולט פרייזר וארל 'דה פרל' מונרו. דה-בושר וג'רי לוקאס. האליפויות המהוללות ב-1970 ו-1973. קרבות האגרוף של פרייזר נגד עלי. קונצרטים עם בוב דילן וברברה סטרייסנד.
ד"ר קאזו יאנאג סוואה, "יאנא" בפי אלה שהכירו אותו, הוא רופא האולם הוותיק שהסיגר וכוסית הוויסקי לעולם לא משו מפיו וידו. פעם הביאו אליו איזה ברנש שפיו שתת דם מאגרוף שחטף בתגרה ביציע העליון. יאנא ביצע בו 20 תפרים בלי להוציא את הסיגר מפיו, כשהוא מוצא זמן ללגום מהכוס כמה לגימות וגם להמשיך את ה"יד" שלו במשחק הפוקר המסורתי בחדרו עם ביל מוסקווה, שיין בקר ואייב גולדסטין, סדרני האולם הוותיקים.
ומה עם צ'ארלי (טייגר) לנד? קראו לו 'טייגר', לעובד האולם הזקן, כי פעם נפל ממעקה רחבת המזנונים היישר אל תוך כלוב של נמר מהקרקס של בארנום אנד ביילי. לנד עבד בגארדן הראשון עוד ב-1908 והיה היחיד שעבד בשלושת הגארדנים. הפיזיותרפיסט דני וילאן היה זה שנתן לקלייד פרייזר את כינויו: 'קלייד דה גלייד', כלומר קלייד המרחף. פעם לקחו ניקס את וילאן עמם למשחק חוץ, ודיק בארנט אמר בקול, "מן, אם וילאן טס למשחק חוץ אנחנו ביג טיים". מאז קראו לו 'ביג טיים וילאן'.
סטנלי אסופסקי ופרדי קליין היו במשך 40 שנים אוהדי ניקס הקולניים ביותר. כל השופטים הכירו אותם, וכמובן כל המאמנים והשחקנים האורחים. הם ישבו שנה בלי להפסיד אף משחק באותם מושבים, אזור 25, שורה א', כיסאות 7 ו-8 עד שאסופסקי חלה והפסיק לבוא. בקולם העמוק ובמבטא הברוקליני/יהודי שלהם הם צרחו, לעגו, לכלכו והתלוננו על כל שריקה נגד ניקס. והיה גם איש מזכירות, האחראי על שעון הזמן, ושמו פיטס בראודי. פעם, במשחק נגד סלטיקס, ניקס הובילו בנקודה, שמונה שניות לסיום. פתאום צלצל השעון לסיום המשחק. רד אורבך רץ כמטורף אל פיטס וצרח, "תגיד לי, פיטס, אתה מטורף?" פיטס הרים את ידיו בחוסר אונים וענה, "מה אני יכול לעשות? השעון נכנס להיסטריה!"
לפיטס היה רומן עם ביל בראדלי, שחקנו האהוב ביותר. שניות לפני כל משחק ביתי, היה בראדלי זורק את המגבת לפיטס, וזה היה זורק בתגובה ממתק שוקולד "קיס" לבראדלי. כשפיטס פרש, זרק לו בראדלי מגבת חדשה שנתלתה בדירתו הקטנה, שם חי בודד וערירי עד מותו. אבל בבית הקברות הוא לא היה לבד. כל שחקני ניקס היו שם, ואת תפילת הפרידה נשא דייוויד סטרן.
והיה גם הכרוז. הקול שהיה שייך רק לג'ון פרנסיס אקסווייד קונדון, או ג'י.פי.אקס, כמו שקראנו לו. ובפשטות, 'דה וויס', הקול. “ליידיז אנד ג'נטלמן...”, הקול עדיין מצלצל באוזניי. הוא היה קשיש מהגארדן הישן ולא התבייש לדבר באמצעות המיקרופון אל 19,500 הצופים, בכלל זה השופטים. “היי... זה נראה לנו מכאן כמו גולטנדינג...” או "נראה שהיום אין עבירת תוקף של ביל ראסל...”. הוא היה הכרוז גם בקרב האולטימטיבי של מוחמד עלי וג'ו פרייזר, שנחשב לציון דרך בספורט האגרוף.
כיום, מייק וולצ'בסקי הוא 'דה וויס אוף דה ניקס'. קולו דומה לזה של 'הקול', אבל חסרים לו עוד 30 או 40 שנות היסטוריה. כמו יין שצריך להתיישן כדי להבשיל ולקבל את הטעם המיוחד. השוואה דומה אפשר לעשות גם בין פטריק יואינג הסנטר כיום לוויליס ריד. זה פשוט לא אותו דבר.
היום החליף ד"ר ברנרד גולה את 'יאנא', סדרנים חדשים שאיני מכיר משליטים סדר, ובאיזור 11, שורה א', כיסאות 7 ו-8 יושבים אנשים לא מוכרים. הכל השתנה פרט לדבר אחד: האולם ממשיך להיות המפורסם בעולם. ההיסטוריה, הנוסטלגיה והמסורת, דואגים לזה.
