האיש העני עם החורים בגרביים
בשנה הבאה נשב על המרפסת, שר בעברית ההומלס ברחוב 86. כבר שלושים שנה בשנה הבאה
לאחרונה, ויותר מתמיד, אני מרגישה בת מזל. לא ברור לי אם זאת החמימות הביתית לנוכח החורף שתקף את העיר הזאת בשבועיים האחרונים, או האפשרות לשלם שכ"ד וחשבונות, בהינתן המשבר הכלכלי הממושך פה ובכלל, או אם מדובר פשוט בעובדה שאני יוצאת מוקדם יותר בבוקר, ונחשפת לרחוב הניו יורקי-המעורטל, כשהוא עוד עטוי בקרומי השינה שלו, ומבינה עד כמה שפר עלי מזלי. תהיה הסיבה אשר תהיה, בימים אלה אני מוצאת את עצמי שמחה יותר ויותר בחלקי, גם אם החלק הזה הוא לא יותר מקורת גג עם חימום מרכזי. המודעות המוגברת למה שיש שם מחוץ לבניין שלי, שהפך, כפי שכבר ציינתי כאן בעבר, לחלק מבועה מוגנת וחמימה אך גם מבודדת משהו מהסובב אותה, לא עושה לי טוב. שם בחוץ, באפס מעלות, אני רואה יותר ויותר את ההומלסים, את מקבצי הנדבות, את האנשים שעובדים ברחובות בשעות לא ממש סבירות ובטמפרטורות שהגוף האנושי לא סובל. כדי להימנע משברון לב, ומתוך הבנה שפנטזיות הצלה והמציאות שם בחוץ הם כמו קווים מקבילים שלעולם לא יפגשו, אני מוצאת את עצמי עסוקה בניסיונות הגנתיים להסביר לעצמי רציונליות את מה שנדמה כבלתי מתקבל על הדעת וכבלתי סביר בעליל.
האיש העני, עם החורים בגרביים, לא יוצא לי מהראש
כך, למשל, כשאני רואה את מאמט שלנו, הירקן מהבאסטה בפינה, עומד מחמש בבוקר עד שעות החשכה המאוחרות, בקור וברוח ובגשם, לבוש בהרבה שכבות, עם כובע גדול וכפפות עבות, אני מפנטזת לעצמי שממש עוד מעט הוא יחזור לטורקיה, ממנה בא, וינוח כל החורף עד לקיץ הבא. "ככה זה היה בשנה שעברה", אני מזכירה לעצמי, "וגם בזאת שלפניה". מאמט נעלם יום אחד בקור הגדול, ושב לפינה שלנו רק כשהפרחים בסנטרל פארק החלו ללבלב ומעילי הנורת' פייס אופסנו כלאחר כבוד. "אז מאמט שלנו", כך אני משכנעת עצמי, עובד נורא נורא קשה ארבעה-חמישה חודשים בשנה, ובשאר הזמן הוא חי לו את החיים הטובים במידל איסט, מוגן ומחומם, בקרב בני משפחתו וחבריו שם. "סידור לא רע", אני אומרת לעצמי.
סיפור דומה, בווריאציה קצת אחרת, אני מספרת לעצמי על שלוש הסבתות הסיניות שאני רואה כשאני יוצאת ממש מוקדם בבוקר על ברודוויי ושמונים ומשהו. שלוש הסבתות האלה, שנראות בנות שבעים ומשהו, קטנות קטנות, רזות רזות ומקומטות מקומטות, לבושות שכבות על שכבות, עומדות על סף הכביש עם שקיות פלסטיק ענקיות מלאות בבקבוקים ובפחיות. הן מלקטות את החפצים האלה בפחי האשפה המקומיים, וכמו שראיתי בסרט הנוגע ללב, "אנטרה נו", שגילי, החבר המוכשר, הלחין לו את המוזיקה, הן מקבלות כמה סנטים על כל בקבוק או פחית. בסרט, האמא ושני ילדיה מצליחים ללקט בקבוקים ופחיות בשווי עשרים וששה דולר, מה שמשלם להם את השכירות לחדר ללילה אחד ומאפשר להם לקנות משהו קטן לאכול. גם עם הסבתות הסיניות שלי, המצאתי לי סיפור ש"מחזיק מים", לפחות לקצת: שלוש הסבתות הללו חיו בכפר בדרום סין, וזאת הייתה העבודה שלהן בשדה, הן היו מלקטות. מוקדם מוקדם בבוקר, כשעוד היה קר, הן היו יוצאות ללקט בשדה וחוזרות עם שקיעת החמה לבקתה הקטנה שלהן, שותות תה ירוק ונחות. "שם הן ליקטו ירקות", אני מנסה לשכנע את עצמי, "וכאן הן מלקטות בקבוקים". אמנם שם זה היה בטבע וכאן זה בבטון, ושם זה היה בשדה וכאן זה על ברודוויי, אבל בסך הכל זאת לא טרגדיה, וחוץ מזה יש להן אחת את השניה ואת ההווי שלהן ביחד ואת ההומור הפנימי. "הן בסדר", אני מרגיעה את עצמי.
סיפור שאני תקועה איתו בלי יכולת לייצר ממנו גרסה טובה יותר, כזאת שמפזרת את עננת החרדה והדכדכת, הוא של ההומלס בעברית שראיתי בשמונים ושש על ברודוויי. ראיתי אותו מחטט בפח האשפה שבפינה, וכמו הומלסים אחרים הוא היה לבוש בלויים ועטוי שכבות רבות. הוא היה מוזנח ונראה שהמקלחת האחרונה שלו הייתה אי שם בקיץ שבעים ושלוש. אבל הוא היה אנרגטי והוא שר בקול רם, מדגיש כל מילה ומילה כאילו היה אומר תפילה. "בשנה הבאה, נשב על המרפסת ונספור ציפורים נודדות. ילדים בחופשה, ישחקו תופסת, בין הבית לבין השדות". הוא לא נראה מדוכא, ההומלס העברי, וכשהצליח לחלץ מהפח המלא כוס קרטון של סטארבאקס, הוא המשיך בקול צוהל. "עוד תראה, עוד תראה כמה טוב יהיה, בשנה, בשנה הבאה". בתחילה חשבתי שבשנה הבאה יהיה לו אכן טוב להומלס העברי, מסוף המערב, אבל אז קול המציאות נשך אותי, כמו שרק הקור של דצמבר יודע לנשוך, בעיקר כשחוצים את השדרות על שמונים ושש לכיוון הנהר. "כבר שנים הוא חושב שבשנה הבאה יהיה טוב, אבל הוא עוד כאן", אמרה המציאות. "לא מרפסת ולא ציפורים, לא ילדים ולא שדות, רק פחי אשפה וכוס משומשת עם קפה ישן".
אח שלי, שהיה כאן השבוע ושידרג לנו טכנולוגית את הבית כך שאנחנו מנצחים את המערכת ורואים סרטים דרך המחשב על מסך הטלוויזיה בלי לשלם אפילו סנט אחד לחברת הכבלים, הוריד לקטנה את גרסת ערוץ הילדים של "הכבש הששה עשר". כשהקשבתי השבוע לשיר, "כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים", הרגשתי כמו הילד ההוא מהשיר, זה שכבר יש לו אופניים, ושכבר שכח שפעם הוא היה בן שלוש, אבל זה שהאיש העני, עם החורים בגרביים, לא יוצא לו מהראש.
מומלצים
