חוויה באפריקה: להרדים טיגריס נדיר עם מוצץ

לקום מידי בוקר לקול ציוץ הציפורים לאחר לילה של שינה לא רציפה בשל שאגות האריות, לצעוד לאזור הגורים של החיות הטורפות, להיתקל בדרך בג'ירפות, זברות, גנו וקופים שמסתובבים באופן חופשי, ולהעביר את היום בטיפול בתינוקות החמודים ביותר שעולם החי יכול להציע. כך נראתה שגרת היומיום שלי בשמורת סיויו שבדרום אפריקה.

את השמורה, שמשמשת כמרכז לשימור ורביית בעלי החיים, גיליתי לראשונה בטיול משפחתי בשנת 2005. ב-2008 שבתי למקום כמתנדבת ומאז שהיתי בו עוד מספר פעמים, כמתנדבת ובמסגרת התמחות כמדריכת ספארי. בתקופות אלה עבדתי כמנהלת הגוריה וגידלתי גורי אריות מ-10 המלטות שונות, טיגריסים משתי המלטות, זוג נמרים, גור קרקל ועוד יתומים מזדמנים. 

נשיקה מאריה‏ (צילום: אור לזמי)

1

2

3

4

5

6

7

כיום מהווה המקום בית שני עבורי. לשמחתי, בכל פעם שאני חוזרת לשם, הגורים שגידלתי ושכבר נמצאים באזור הבוגרים, עדיין מזהים אותי ורצים באהבה לתת נשיקות דרך הגדר.

לשפשף את הטוסיק לגור אריות

המרכז, שמתופעל על ידי  מתנדבים מכל רחבי העולם, נוסד על ידי ג'ניס וראסטי גיב, סוכנת נדל"ן ובנקאי בעברם. השניים יצאו לפנסיה מוקדמת ורכשו את המקום במטרה לעזור ברבייה ושיקום של חיות בר אפריקאיות. גם היום, בגיל 70, השניים מנהלים את השמורה באופן שוטף.

כמתנדבת במקום, סדר היום החל בקימה לפנות בוקר כדי לטפל בגורי האריות והטיגריסים בני 1-4 שבועות. לפני ההאכלה הערנו את הגורים ועזרנו להם להתפנות על ידי שפשוף הטוסיק. לאחר מכן ניקינו את המכלאות, החלפנו מים, הכנו את בקבוקי החלב והאכלנו אותם.

בהמשך יצאנו להוליך את הגורים. מאחר שגורי האריות זו חיה שחיה בלהקות, הלכנו לפניהם כך שהם עקבו אחרינו כ"מנהיגי הלהקה". בשונה מכך, הטיגריסים הם חיה עצמאית וצריך היה להוליך אותם מחוברים לרתמה, לאחר שהורגעו באמצעות בקבוק חלב. גורי הטיגריסים יצאו להולכה יחדיו, אך מנענו מהם לשחק אחד עם השני מאחר שהטיול נועד להקנות התנהגות חיובית וכושר.

במהלך היום המשכנו להאכיל את הגורים בהתאם לגיל ולשלב ההתפתחותי שלהם: מבקבוק חלב, דרך עוף או בשר טחון, ועד צלעות וחתיכות בשר. שגרת ההולכות והאכלת הגורים חזרה על עצמה בסוף היום. במקביל טיפלנו בנמרים - ניקינו כלובים, החלפנו מים ונתנו להם לאכול. מכיוון שהנמרים הגיעו לשמורה בשלב מתקדם ואינם מבויתים לחלוטין, אפשר היה להכנס לכלובים שלהם רק תחת פיקוח. 

גורי האריות בשמורה. חיים בלהקות

בנוסף טיפלנו בכל אחת מחיות הבר שהגיעו למרכז, כמו גור קרקל שאמו ניצודה, דורבן שנתפס במלכודת, גור סמורים שהתעוור כתוצאה מתת תזונה, וגדייה שננטשה על ידי אמה לאחר שבנו באזור המחייה שלה. לצד זאת הדרכנו תיירים וביצענו מגוון עבודות שיפוץ כמו בניית מקורות מים, תיקון גדרות ונטרול מלכודות.

טיגריסי אמור באפריקה?

כשג'ניס וראסטי הקימו את המרכז לפני כ-12 שנה, הם התמקדו באוכלוסיית האריות המצטמצמת. בהמשך הם החלו לטפל בחתולים גדולים נוספים, במטרה ליצור מאגר גנטי שיאפשר להשיב אותם לטבע. לפני כחמש שנים הצטרפו למקום גם תת המין הגדול ביותר מכל מיני החתולים הגדולים, אף שהם לא חלק מהנוף המקומי: הטיגריסים מתת מין אמור (טיגריסים סיביריים) שנמצאים בסכנת הכחדה חמורה בעולם.

הטיגריסים הנדירים, שמגיעים עד למשקל של כ-350 ק"ג, הגיעו מגן חיות שהתקשה לגדל אותם ושביקש מהמרכז לקחת עליהם חסות. ג'ניס וראסטי אמנם הסתייגו בהתחלה מאחר שלא מדובר בחיה שמקורה ביבשת, אך לבסוף הסכימו כדי לספק להם מקום לחיות בו. המטרה הייתה לשמש להם בית בלבד משום שהמרכז מתמקד רק ברבייה של מינים אפריקאים, אבל במהרה נכונו לכולם הפתעות.

במרכז נקלטו שלושה טיגריסים בוגרים: מרינקה בת השבע ושני הגורים שלה - לייסי בת השש ולוקה, אף הוא בן שש. התנאים בשמורה הטיבו עימם למצופה, ויום אחד באמצע 2009, נשמעו קולות מהמכלאה שלהם. 

כאשר הגיע הצוות למקום, הוא הופתע לגלות שלמרינקה ולוקה נולדו שני גורים. למרבה הצער, למרכז לא היה נסיון עם טיגריסים והגורים הושארו אצל האם על מנת שתטפל בהם. לאחר כשלושה שבועות הם הם מתו מסיבה לא ברורה: או שהאם התנכרה להם והפסיקה לטפל בהם, או שאחד מהטיגריסים הרג אותם. 

בסוף אוגוסט 2009 שוב נשמעו קריאות מהמכלאה ובמקום התגלתה גורה כבת שבועיים. הפעם היא הוצאה במיידי מחזקתה של מרינקה והוענק לה השם זויה. יום לאחר מכן חזר הסיפור על עצמו ומהכלוב הוצאה גורה נוספת, שקיבלה את השם סשה. 

אור מאכילה את הטיגריסיות סשה וזויה

במהרה התברר לנו, שסשה וזויה גורות מאוד קשות. הטיגריסים שונים לחלוטין מהאריות, אפילו כגורים בני יומם. הם מתעוררים מכל דבר קטן ובוכים וצורחים ממש כמו תינוק אנושי. כדי להרגיע אותן, סשה וזויה קיבלו מוצץ. רפקלס היניקה אכן עבד והן חזרו לישון, ולפעמים הן אפילו סתם הסתובבו עם המוצץ בפה כי התחשק להן.

עוד גילינו, כי על אף שטיגריס אמור העצום שוקל כ-100 קילו יותר מאריה בבגרותו, הרי שעד גיל כ-3-4 חודשים - הם גדלים מאוד לאט. בכלל, מאחר שסשה וזויה היו גורות הטיגריס הראשונות שנולדו בשמורה, נעשו איתם כל הטעויות האפשריות, בדיוק כפי שקורה עם הילד הראשון. משום כך הן גדלו להיות מאוד מפונקות, עד כדי כך שבכל פעם שהן נשארו לבד, זויה הייתה פורצת בבכי שנשמע כמו צווחות ציפורים. 

מחסום שפה חייתי

כאשר השתיים היו בנות חצי שנה, פרצה מגיפת פשפשים נוראית בכל האזור והיה קשה להתגבר עליה בשל תנאי השטח החוליים. זו היתה תקופת הקיץ והשילוב בין הפשפשים לחום הכבד גרם לזויה לסבול מאנמיה. לאחר שבועיים של מאמצים להצילה - היא נפטרה. סשה נשארה לבד, גם היא חלשה בעקבות התנאים הסביבתיים, והתגבר אצלי החשש שהיא תסבול מדיכאון ושמצבה ידרדר.

בשלב הזה החלטתי, באישורם של ג'ניס וראסטי, להעביר למכלאה של סשה את מליסה - גורת אריות בת 9 חודשים, שהתגוררה במכלאה הסמוכה עם שני אחיה, אחותה ועוד שלושה זכרים צעירים יותר. בחרתי בה בשל התעניינות בלתי פוסקת שהיא הביעה בטיגריסיות - מליסה נהגה להתבונן בגורות במשך שעות מעבר לגדר ולקרוא להן בכל פעם שהוצאנו אותן להליכה.

מכיוון שגידלתי גם את מליסה, ידעתי שיהיה לי קל להפריד בין הטיגריסית ללביאה גם אם משהו ישתבש. לשמחתנו, המעבר הלך הרבה יותר טוב ממה שיכולנו אף לחלום והבנות הסתדרו אחת עם השנייה מהרגע הראשון, למרות מחסום השפה שהתגלה: מליסה, כחיית להקה, היא בעלת הרגלים של הפגנות חיבה כמו נגיחות ראש, בעוד שסשה לא ממש ידעה איך להתמודד עם עודף האהבה שהופגן כלפיה.

מליסה וסשה

המעבר עשה טוב לסשה, שתוך שבועיים השיבה לעצמה את כל המשקל שאיבדה וחזרה לתלם. מליסה מצד שני, התגעגעה לנורמות הנהוגות בלהקת אריות. בשלב הזה החלטנו שגם אחותה ארין תעבור לחיות איתן. גם הפעם התבצע המעבר באופן חלק וללא תקלות, פרט לעובדה שבין השלוש נוצרה מערכת יחסים מעגלית וסבוכה בה מליסה מעדיפה את סשה, סשה מעדיפה את ארין וארין מעדיפה את מליסה.

בהמשך עברו השלוש למכלאות הבוגרים, יחד עם שתי לביאות אחרות. מאז ועד היום מליסה וארין מגוננות על סשה ולא נותנות ללביאות האחרות להתקרב אליה, גם אם אין להן כוונות רעות. אפילו כלפינו, המגדלים, הן מפגינות יחס זהה ונעמדות חוצץ ביננו לבינה, כאילו הייתה אחותן הקטנה והצעצוע הפרטי שלהן.

קרחונים מדם לצינון הגוף

עומס החום מקשה על הטיגריסים וכדי להקל עליהם נתנו להם כמויות גדולות של בשר לעתים תכופות יותר, מכיוון שזה עוזר להם לווסת את חום גופם. טריק נוסף שהשתמשנו בו היה קרחונים מדם או עם חתיכות בשר בפנים, שגם משעשעים אותם וגם עוזרים להם להתקרר. 

שושו (מימין) ופאי

ההמלטה האחרונה של הטיגריסים הייתה בסוף דצמבר 2009, של שושו ופיי, זכר ונקבה בהתאמה. העובדה שהיינו קצת יותר מנוסים הקלה על הטיפול בהם. בין היתר הטיפול כלל "שעת האילוף", שנועדה להקנות הרגלים כמו לא לקפוץ על אנשים או לרוץ לידם, ולא לנשוך תוך כדי משחק. הכוונה היא לחנך אותם להיות קלים לשליטה מבלי לפגוע באופי הטבעי שלהם, כדי שייסיעו בחינוך של אנשים על הזן הנכחד. 

הטיגריסים שבשמורה רשומים בספר הרבייה העולמי אך נכון להיום אין במקום תוכנית רבייה מסודרת לטיגריסים ואין כוונה לפתח תחום זה מעבר להמלטה בודדת אחת לשנה וחצי-שנתיים, בהתאם ליכולת של הנקבות לעמוד בכך. אולם גם רבייה מצומצמת זו עוזרת לשימור תת המין הנדיר..

גם היום אני ממשיכה לפקח מרחוק על גידול הגורים ומבחינתי, אין ספק שגולת הכותרת היא העובדה שזכיתי לגדל וליצור קשרים עם טיגריסי האמור. הקרבה לחיות העוצמתיות והנדירות מעניקה ענווה ועוצמה שקשה לתאר, והידיעה כי המטרה היא לשמר את אותם הזנים ולחנך את החברה בנוגע אליהם - מגבירה את תחושת השליחות והסיפוק.

הכותבת התנדבה במכרז מטעם ארגון גו-אקו. בפברואר הקרוב תצא משלחת בלווי של לזמי. לפרטים נוספים לחצו כאן