את השיעור האחרון של התואר הראשון, רגע לפני שמתחיל המירוץ לדוקטורט, החלטתי לקחת באיזי. בדיעבד אני לא ממש יודע מה חשבתי לעצמי כשנרשמתי לקורס אנתרופולגיה 3150, "אנתרופולוגיה של הרוק". בואו נתחיל מהעובדה שאנתרופולוגיה זה ממש לא רוקנרול. וכעת הרשו לי להביע את סלידתי מהמקצוע האקדמאי ההזוי הזה שנקרא חקר העמים. מנסיוני הרב כאנתרופולוג חובב, ניסיון אשר כולל שני קורסי מבוא ושש שנים של חיים בתרבות זרה, נדמה לי שאנתרפולוגיה הוא מקצוע די מיותר, שמטרת קיומו נעלמה מהעולם יחד עם תרבויות רבות אחרות שנחשפו לקידמה המערבית.

האנתרופולוגים מנסים בכל כוחם לחקור תרבויות שונות בעין בלתי מזוינת בזמן שהם משאירים כל פיסת דעה קדומה מאחור. ז'תומרת שאם נביט איפוא באדון לובנגלו משבט זולו אשר אינו לובש דבר וחצי דבר לגופו מלבד תחתוני חוטיני שלא היו מביישים גם את פאריס הילטון, הרי הוא אינו "ערום", כפי שמוחנו המערבי מצווה עלינו לחשוב. לא ולא, אותו אדון לובונגלו בסביבתו התרבותית לבוש מכף רגל ועד ראש. אם יתלבש יותר, יהפוך הנכבד לבדיחת הכפר וככל הנראה חבריו יסקלו אותו בבטטות לפני ארוחת הערב.

פוקדי ההופעה היו גברים קרחים בגיל הזהב, עם קוקו מתדלדל, שיצאו כל חמש דקות לרוקן פרוסטטה (צילום: Stock Exchange)

הבעיה מתחילה כאשר האנתרופולוגים מתחילים לדבר על החברה המערבית ובעיקר על גזענות וחוסר שוויון. לאמריקאים, הכל-כך פוליטקלי קורקט עד שזה כבר לא פוליטקלי קורקט, קשה לדבר על הסביבה שלהם בלי להזכיר כמה היא בלתי שוויונית בעליל וכבר בשיעור הראשון אנחנו לומדים שאמריקה היא ארץ היררכית המתחלקת לשתי קטגוריות עיקריות: לבנים ושחורים וגברים ונשים. כמובן שמיד אחר כך מובהר שהלבנים חזקים יותר משחורים וגברים נמצאים מעל הנשים. ותראו: עובדה זו כבר מציבה אותי במעמד לא נוח. גם לבן וגם גבר ואנוס להיות רודן שפל. ואז תחשבו איך הנשים האפרו-אמריקאיות בחדר מרגישות וכמה זה מוסיף לביטחון העצמי שלהן. אחר כך אתה שואל את עצמך מה עדיף להיות... אישה לבנה או גבר שחור? אחר כך כועסים יחד את הנתונים וכבר שוכחים לגמרי שאנחנו בשיעור אנתרופולגיה בו צריך בעצם להביט על הכל מלמעלה, אך גם להבין, כאנתרופולגים כמובן, שהגזענות והאי-שיוויון בחברה האמריקאית היא דרך חיים בדיוק כמו שלבישת חוטיני בכפר הנידח בדרום סאות' אפריקה הוא דבר לכל דבר. אם הם לא מוזרים עם הטוסיק בחוץ, גם האמריקאים לא מוזרים עם המנהגים שלהם הכוללים גזענות ואי-שוויון.

כמובן שכל זה לא קורה.

אנתרופולוגיה טהורה מתה ברגע שהמציאו את מצלמת הווידאו. כאנשים רווי תרבות ועבר מיגדרי איננו יכולים להביט על חברה אחרת, לשכוח את כל מה שאנחנו וליצר מסמך נקי ובלתי נגוע בדעות קדומות. בגלל זה מסמך אתנוגרפי אמיתי וטהור יהיה סרט מצולם בו נראית החברה הנבדקת בסביבה טבעית לה ללא הפרעות, והתיעוד יהיה מכני לחלוטין. גם האנתרופולגים יודעים את זה ונראה לי שבגלל זה כל מורה לאנתרופולגיה שפגשתי טרח להצדיק את מקצועו בכל רגע אפשרי.

ואז המרצה אמרה לי להתחיל להרגיע ומהר.

ואז היא שלחה אותנו לעשות מחקר על הופעת רוק.

שלומית אמרה לי שאני מסכן שיש לי שעורי בית ללכת לקונצרט וקברה את הראש חזרה בתוך ספרי הפיזותרפיה. אמרתי לה שבעסה לה כי היא באה איתי לראות את Little Feat ביום שישי והיא החזירה לי מבט כועס ואמרה שיש אנשים שצריכים לשמור על מטוסים ביום שישי. התקשרתי ליאלי ואמרתי לו בוא להופעה של Little Feat והוא אמר לי שהוא עובד ובכלל הוא שונא הופעות סטפס. התקשרתי למשה עם הבשורה והוא שאל מי זה לעזאזל Little Feat וסיפר שיש לו כבר תוכניות לללכת לאיבוד בג'רזי גם ככה. כמפלט אחרון דפקתי למייקל בדלת והצמדתי את זוג הכרטיסים לעינית. מייקל אמר מהעבר השני שכבר מזמן הוא עבר לאלסקה.

האם אני השריד היחיד של חובבי רוק קלאסי בקרב השבט? שאלתי את עצמי ופסעתי מוקצה אל עבר היכל המוזיקה של האגודה לתרבות אתית של ניו-יורק אשר בפאתיו הדרומיים סנטרל פארק ווסט, שם מצאתי עצמי מוקף לפתע בהומו-סאפיאנס אשר חולקים איתי נטל תרבותי לא קל של רוק-סנובס, שלא רק עושים ניים דרופינג ללהקות הזויות כמו ליטל פיט, אלא גם באים לקונצרט שלהם ומתיימרים אפילו להכיר את השירים. הבעיה העיקרית הייתה ששאר פוקדי ההופעה היו גברים קרחים בגיל הזהב 18 קאראט עם קוקו מתדלדל שיצאו כל חמש דקות לרוקן את הפרוסטטה העייפה.

במסגרת מחקרי המדעי ניסיתי לתקשר עם הסביבה והצטרפתי לשיחה אשר התרחשה בין אחד ממנהלי הלהקה לילד מזדקן מהקהל. "תשמע, זה או ווייל ריזורט או סטואו מאונטיין", אמר הבחורצ'יק, והמנהל ענה לו: "כן, אבל הם רוצים איזה 300 דולר ללילה מינימום!" מה שמביא אותי למסקנה שחברי הקלאן לא מדברים יותר על סקס וסמים וגם לרוקנרול כבר אין כסף לעשות סקי.

אחר כך Little Feat שרו את Willin’ וכבר לא היה אכפת לי מכל השטויות האקדמאיות האלו.

עכשיו לך תכתוב על זה שלוסרה עמודי מחקר אובייקטיבים. יסלח לי "אבי האנתרופולוגיה האמריקאית המודרנית", מר פרנץ בועז, אבל למרות שכולנו שם היינו קצת פרמיטיבים, פשוט אי אפשר לנתק את הרגש מהמוזיקה, כמו שאי אפשר להזיז את העיניים מהחוטיני של אדון לובנגולו.