אחרי הפרידה: איך בכלל מתקדמים עכשיו?
אני לא בלחץ, אבל פשוט אין לי מושג. הרי אחרי כמעט שלוש שנים עם מור, אני כבר בטטה מארץ הבטטות. לא מבחינת כרס, מבחינת הרצון פשוט להישאר בבית, לראות טלוויזיה או סרט ולשבת מחובקים פשוט עם אוכל שהכנו
מור ואני גרים בשתי ערים שונות. אני גר בעיר בה אני לומד, והיא גרה בעיר של בית הוריי. השבוע חזרתי לראשונה הביתה לסופ"ש מאז שנפרדנו. אני מתחיל לתהות מתי המחשבות עליה יעברו. הרי אנחנו אנשים בוגרים. קיבלנו החלטה, ואנחנו עומדים בה. אף אחד לא צפה שזה יהיה פשוט. מבחינה רציונלית אין סיבה להמשיך לחשוב על זה.
ובכל זאת, מסיבה שאינה ברורה לי, אני עדיין חושב. עדיין כועס על עצמי. על איך שלא הצלחתי להחזיק את הקשר, על זה שאולי אכזבתי אותה. ואם אכזבתי אותה, הרי שנכשלתי בעצמי. כל סוף השבוע היה בסימן השאלה: ניפגש או לא ניפגש. כשנפרדנו סיכמנו שנהיה בקשר, כי אנחנו לא רוצים להתנתק, אבל שניתן לעצמנו כמה שבועות כדי להתאושש.
חודש עבר, והיא עדיין לא רוצה להיפגש
אמרנו שאנחנו לא רואים את עצמנו בנפרד, לא רואים מצב בו אנחנו מנתקים קשר לחלוטין. "אתה החבר הכי טוב שלי", אמרה לי. ועניתי לה תשובה דומה. חודש עבר, והיא עדיין לא רוצה להיפגש. מצד אחד אני לא רוצה להקשות עליה. היא לא רוצה להיפגש כי היא אומרת שזה לא יעזור לנו. מצד שני אני רוצה לראות אותה, להגיד שלום, לתת חיבוק, לדבר ולראות שהכל בסדר.
לא יודע בכלל אם יהיה הוגן כלפי מישהי אחרת להתחיל עכשיו קשר. מצד אחד אין לי ספק שזה מה שאני רוצה, אני לא מוצא סיבה לחכות עם זה. מצד שני מי באמת יודע מה הוא באמת רוצה בתחום הזה. הרי פרויד, אפשר להניח, היה מוצא כבר כמה דרכים אחרות לנתח את מה שקורה כאן, עם כל בלבול הרגשות הלא ברור הזה.
הלבד הזה, פתאום צריך למלא אותו
המחשבה הסוחפת על מציאת מישהי שאפשר להתחיל איתה הכל מחדש - מעוררת. לאהוב, להתאהב, לנשק, לחבק, לא לחזור על טעויות עבר, להתאים. כמו שחשבנו כשהיינו ילדים. לא חשבנו על סקס, ועל התאמה בקריירה, ועל איפה רוצים לגור ועל סגנון חיים שאנו מחפשים. הלבד הזה, פתאום צריך למלא אותו. רוב הזמן אחרי הפרידה הלבד טוב יותר, מלא תקווה. אבל כשרע יותר – רע יותר משמעותית.
תמיד עולה השאלה אם עדיף להיות רגיש ולהיפגע, או להיות אדיש ולהרגיש פחות כדרך חיים. גם אם לא חושבים על זה, וברוב הזמן משתדלים להימנע מזכרונות כואבים - עם הזמן אנחנו נזהרים יותר. מתלבטים, מתגוננים. הכאב שעברנו עם השנים, שעבר כמעט על כל אחד ואחת מאיתנו, עשה את שלו. החלטתי שלי זה לא יקרה, כאילו שזה בכלל נתון להחלטתי. כאילו שאני לא כותב עכשיו שקר מוחלט, כי הרי אני מתגונן כמו כולם ביום-יום. אולי אפילו יותר.
אילו רק אפשר היה להביא את הפאב הביתה
איך בכלל מתקדמים. מה עושים עכשיו. אני לא בלחץ, אבל פשוט אין לי מושג. הרי אחרי כמעט שלוש שנים איתה, אני כבר בטטה מארץ הבטטות. לא מבחינת כרס, מבחינת הרצון פשוט להישאר בבית, לראות טלוויזיה או סרט ולשבת מחובקים פשוט עם אוכל שהכנו. בחיי, איך שבא לי מישהי חדשה, להכין לה ארוחת ערב. אילו רק אפשר היה להביא את הפאב הביתה, ולהכיר מהבית. איפה מכירים בכלל? לא יודע.
אז יצאתי לפאב עם חבר, שזה אף פעם לא רע. ישבנו, שתינו, אכלנו, דיברנו. והבנתי שסגנון החיים החדש שאני צריך לאמץ לא נוח לי. אולי טוב לצאת ממתחם הנוחות הרקוב שהייתי בתוכו? אולי. אולי עדיף להיות לבד מאשר בקשר עייף. העניין הוא שעד מור, למעט קשרים קצרים שהיו לי, אף אחת לא באמת אהבה אותי לחלוטין. לא באופן שבו מור אהבה. והיא היתה הראשונה שקיבלה אותי כמו שאני, היחידה עד כה.
הפחד מלהיות לבד, פחד שמיוחס לנשים בדרך כלל – שזה כמובן אחד השקרים בתפישה החברתית שלנו – מעיק. הרי בסופו של דבר, עם כל מסכת השקרים החברתית שסובבת אותנו, שכוללת זיוף והעמדות פנים, משחקי תפקידים שונים בין גברים לנשים, כולנו רוצים את אותו הדבר. כולנו בעצם רוצים אושר, שמתבטא בדרכים שונות אצל כל אדם.
בחיי שאם הייתי קורא את הטור הזה מהצד, לא יודע מה הייתי חושב. לפעמים יוצא לי לקרוא גם טורים שאני כותב לאחר הפרסום, ואני לא מאמין שאני זה שכתב אותם. כאילו שבכתיבה הרגש המודחק שבי יוצא החוצה – מה שבדיבור או באינטראקציות אחרות נשאר בפנים. אחרי הפרידה פתאום אני צריך להתמודד עם כל הדפיקויות האלה.
- מאמרים, סיפורים וטורים על התמודדות עם פרידה
לפנייה לכתב/ת 
