בעלי במילואים, ואני לא מסוגלת לישון בלילה
נשארת לבד עם ארבעת הילדים. האינסטינקט האמהי, או סתם פחדים שצפים, לא נותנים מרגוע. כל דקה שעוברת מהשעה תשע בלילה אני מחכה כבר לבוקר שיאיר, ובמשך היום אני מותשת כליל
אנחנו נשואים 11 שנה ויש לנו ארבעה ילדים, כך שחיי היום-יום שלנו די מובנים. כל אחד מאיתנו יודע את חלקו ואת תרומתו למען הסדר בקיום חיי המשפחה, כדי שלא נכרע תחת כובד העשייה. אבל עכשיו אצטרך לנהל חיי משפחה לבד, בלי בעלי.
אני מוטרדת כבר שלושה שבועות לפני כן, מנסה לחזק את עצמי שהכל יהיה בסדר, בשליטה מלאה. אני מתרגלת את המטלות שלו: מסדר את הבית, מדיח, קניות. חייבת לציין שבאירגון וסדר בעלי יותר טוב ממני. אבל שום תרגול אישי לא עוזר כשצריך להישאר בלילה לבד עם ארבעה ילדים.
האם יהיה לך כוח מספיק להתמודד עם הבלתי צפוי?
האינסטינקט האמהי, או סתם פחדים שצפים, לא נותנים מרגוע. כל דקה שעוברת מהשעה תשע בלילה אני מחכה כבר לבוקר שיאיר. הפחד שמישהו יפרוץ לבית, הפחד שמישהו סתם יעמוד מולך בהתנהגות לא צפויה ויש לך ילדים לשמור עליהם. כל רחש חשוד מדיר שינה מעינייך. האם יהיה לך כוח מספיק להתמודד עם הבלתי צפוי? בלילה הכל נראה מרתיע, כבד מנשוא.
לכן, הייתי רוב הלילה עם עיניים פקוחות, ומטלות הבית הודחו הצידה מעייפות. ארבעת הילדים התגייסו לעזור במטלות הבית מעבר לעזרה היום-יומית שלהם. אחרי הכל, עכשיו זה מצב חרום. אבא שלהם במילואים ואמא שלהם מגיעה הביתה בצהריים מהעבודה, ומה שהיא מחפשת זה מיטה לישון מהלילה המתיש, כמו תורנות שמירה בצבא. כן, פתאום ראיתי להפתעתי שגם הבת הקטנה שלי, בת שנתיים וחצי, יודעת לסדר את העיתונים מתחת לשולחן.
עכשיו נשאר השבוע השני של המילואים, ואצלי העייפות רק הולכת וגוברת מלילה ללילה. כמה קשה להישאר לבד בלילות! הביטחון שיש מישהו לידך פשוט ממלא אותך, נותן את השלווה הדרושה כדי לעצום עיניים, כוח להמשיך לשאת בעול חיי היום-יום.


