אלף מאתיים ושלושים משחקים נערכו כדי לקבוע את שמונה הקבוצות מאזור המזרח ושמונה הקבוצות מאזור המערב, שביום שבת יתחילו בסידרת הפלייאוף של אן.בי.איי. כמובן שבדרך היו צחוקים ובכיות, רגעי השראה ופציעות חמורות. היו הפתעות מרעישות ומשחקי-על בצד שעמומונים ואכזבות. היו עליות וירידות, תקוות ותקוות-שוא שנדבדו.

אבל בגדול, המטרה הראשית של המשחק הראשון של העונה היא זכיה בגביע האליפות של אן.בי.איי, ונכון להיום ישנן 16 קבוצות עם חלומות כאלה. עבור רובן החלומות יהפכו תוך שבוע לחלומות בלהה כשהן יפסידו את שני המשחקים הראשונים. כמה מהן ירקדו עם תקוות ללכת עד הסוף. לא הכל חתום וקבוע, אך נכון ליום כתיבת המאמר הזה, ככה נראית תמונת הפלייאוף.

"אחד המפגשים הסוערים ביותר יהיו בין ניו-יורק ניקס ובוסטון סלטיקס" (צילום: איי.פי)

מזרח

במזרח, דריק רוז – שחקן שיקאגו בולס שבחודשיים האחרונים הפך משחקן טוב מאד לשחקן מצויין, ולאחרונה "השחקן המצטיין של הליגה" – יפגוש את אינדיאנה פייסרס, הקבוצה אותה בנה לארי בירד, שאיים להתפטר מהכדורסל אם לא תעשה את הפלייאוף. "השחקן המצטיין" הוא התואר המיוחל שכל שחקן חולם עליו, ואני מאמין שרוז הרוויח אותו ביושר במשחקיו בחצי השני של העונה. ביחד עם חבריו קרלוס בוזר ויואקים נואה הוא יציג קבוצה חזקה מדי עבור הפייסרס.

מיאמי היט תיפגש עם פילדלפיה סיקסרס, וזאת ההזדמנות של מיאמי להוריד מעל גבה את הקוף שהולבש עליה מאז לברון וכריס בוש עברו אליה. היא עלולה לעשות זאת בארבעה משחקים ללא הפסד. אורלנדו מג'יק, שהפסידה לאטלנטה הוקס בכל משחקיה העונה, תפגוש בה בפלייאוף. אבל גם בעונה שעברה אטלנטה ניצחה בעונה הרגילה, ומג'יק הרסו אותה ממש בפלייאוף. אני חושש שזה יקרה שוב. דווייט האווארד הוא חזק מדי עבור ההוקס, שאין לה אף סנטר שיוכל לעצור אותו.

אחד המפגשים הסוערים ביותר יהיו בין ניו-יורק ניקס ובוסטון סלטיקס, ועל סידרה זאת אכתוב ביתר אריכות בסוף.

מערב

כנראה שאוקלהומה תאנדרס תיפגוש בדנבר נאגטס, ואם אמנם זה יקרה, תהיה זאת אחת הסדרות המעניינות ביותר שתימשך עד המשחק השביעי, בו ינצחו שחקני תאנדרס. לייקרס עלולה למצוא את עצמה במצב עדין ביותר נגד ניו-אורלינס הורנטס, אם פציעת הברך של הסנטר שלה, אנדרו ביינום, תתגלה כקשה. תוצאות בדיקת האם.אר.איי לא ידועות עדיין. איתו, הם ינצחו. בלעדיו, הם עלולים לעוף כבר בסיבוב הראשון.

סן-אנטוניו ספארס פותחת את הפלייאוף עם הרקורד הטוב ביותר בין כל קבוצות הליגה, אך הרקורד שלה טוב מיכולתה. היא קבוצה מזדקנת, והיא פוגשת את הקבוצה התוססת מממפיס. אבל ממפיס זקוקה לעוד עונה כדי לנצח קבוצה כמו ספארס. דאלאס ופורטלנד יתנו לנו קרב עד השנייה האחרונה, ואני מאמין שדאלאס תשרוד.

ניקס נגד סלטיקס: היסטוריה, מסורת, ושנאה

המשחק הראשון שראיתי בארה"ב היה בין ניקס וסלטיקס, ובמשך 50 השנים הבאות, המשחקים בין השתיים היו תמיד מלווים במתח שיא, תוצאה של מאות משחקים בין שתי הערים הקרובות-רחוקות. השנאה הספורטיבית בין שתי הערים היא דבר ידוע לכל אוהד ספורט אמריקאי. ב-1919, בייב רות', שחקן-העל האגדי של קבוצת הבייסבול של בוסטון, רד סוקס, עזב את הקבוצה בסערה שזיעזעה את כל ארה"ב, וחתם עם ניו-יורק יאנקיז השנואה. בוסטון רתחה. היו אוהדים מטורפים שביקשו לארגן פלוגות מחץ עם תותחים ואוניות מלחמה, להתקיף את ניו-יורק, לכבוש אותה, ולהחזיר את בייב רות' – ה"במבינו" כפי שהיה ידוע בכינויו – מהתפוח הגדול.

מאז ועד 2004 רד סוקס לא הצליחה לזכות בוורלד-סרייס בבייסבול, ורבים וטובים מ"עיר השעועית" בטוחים וסמוכים שהכל היה בגלל "קללת הבמבינו". אני לא יודע אם זאת הייתה הקללה' אך עובדה שעברו 85 שנים עד שרד סוקס זכו שוב בוורלד סרייס ב-2004, השנה שהקללה סוף-סוף הוסרה. בגלל "קללת הבמבינו", כל תחרות בין בוסטון לניו-יורק הופכת למלחמת עולם: בבייסבול, בכדורסל, בהוקי-קרח, ובפוטבול השנאה חוגגת. אך מאומה לא ישווה למשחקי בייסבול בין רד-סוקס של בוסטון ויאנקיז של ניו-יורק כמו משחקי הכדורסל בין בוסטון סלטיקס לניו-יורק ניקס. בעבר הרחוק, בשנות ה-50 וה-60, סלטיקס שלטה בניקס ללא עוררין. בשנות ה-70 המוקדמות, ניו-יורק ניקס הפכה לפתע לדרלינג של הכדורסל העולמי. שתי אליפויות מצויינות ב-1970 ו-1973, עם שחקני-על כוולטר פרייזר, וויליס ריד, דייב דה-בושר, ביל בראדלי, ארל דה-פרל מונרו, קייסי ראסל, ג'רי לוקאס, דיק ברנט, הנרי ביבי, ואפילו שחקן הספסל פיל ג'קסון. ניקס הציגה כדורסל קבוצתי שלא היה לו אח ורע בכל תולדות הליגה. אבל הגדולה הזו לא החזיקה מעמד.

ואז באו שנות ה-80 עם לארי בירד, רוברט פריש, קווין מקהייל, דניס ג'ונסון, דני איינג', ביל וולטון, פיט מרביץ', ואחרים, וסלטיקס הפכה שוב לשלטת הבלעדית באיזור המזרחי, כשיריבתה היחידה היא לוס אנג'לס לייקרס במערב. שנות ה-90 הפכו שוב לשנים של ניקס עם פטריק יואינג, ג'ון סטארקס, צ'ארלס אוקלי, אנתוני מייסון, צ'ארלי וורד, ואחרים, וניקס הייתה שניה רק לשיקאגו בולס בגלל סיבה אחת בת שתי מילים: "מייקל ג'ורדן". אבל כשג'ורדן החליט לפרוש (זמנית) מהכדורסל, ניקס שוב הרימה ראש והגיעה עד מרחק של סל אחד מהשלוש (שהוחטא ע"י ג'ון סטארקס) לאליפות נוספת.

ואז באו כמעט 20 שנים של יכולת עלובה של שתי הקבוצות, עד שסלטיקס הביאה לשורותיה את קווין גארנט וריי אלן, שיחד עם פאול פירס יצרו את "השלישיה הגדולה", ואף זכו באליפות לפני שלוש עונות כשניקס לא היוותה כלל פקטור במשוואה.

ההווה: שוויון עם יתרון קל

על הנייר, בוסטון סלטיקס תגיע לסידרה נגד ניקס כפייבוריטית ברורה. הרקורד שלה במשחקי העונה – 55 נצחונות ו-26 הפסדים לעומת 42 נצחונות ו-39 הפסדים של ניקס – מראה על יתרון ברור של הירוקים על בני התפוח הגדול, אך דעתי שונה לחלוטין מדעת שאר המומחים. אני מאמין שזהו הזמן של ניקס להתרומם מהקבר בו שכנו מאז סידרת המשחקים המפורסמת נגד יוסטון רוקטס.

לניקס יש היום קבוצה צעירה ורעבה. רעבה מאד ועייפה מהאכזבות שהנחילה לקהלה הנאמן, מקריאות הבוז שקהלה לא התבייש לשטוף אותה בהן. התחלת "הבריאה מחדש" החלה עם הבאתו של אמארה סטודמאייר מפיניקס סאנס. ואז, בתקופת הטרייד האחרונה, קרה הטרייד הבומבסטי שהביא לניקס את הסווינגמן הנפלא כרמלו אנטוני, ואת הפוינט-גארד הוותיק צ'אונסי ביליאפס, שהגיע מדנבר, רק אחרי שתי אליפויות שלקח עם דטרויט פיסטונס. הוא מביא איתו ניסיון בפלייאוף ומקרין הילה ואנרגיה של ווינריות. להם נוספים שני צעירים שהפכו לכוכבים של ממש, טוני דגלאס ולנדרי פילדס.

כרמלו ואמארה חייבים לקלוע בין 55 ל-60 נקודות למשחק, וביליאפס צריך לתרום את ה-20-15 שלו, ואז כל תוספת מדגלאס ופילדס היא הקצפת שבעוגה. אני מאמין שקומבינציה כזאת תהיה קשה מאד לסלטיקס לפצח. למה? כי סלטיקס הזדקנה ביחד. אותו סיפור קרה כשלארי בירד, רוברט פריש, וקווין מקהייל הזדקנו יחד. בסלטיקס שלושת שחקני המפתח הם בני 37, 36, ו-35 (אלן, גארנט, ופירס). הם מסוגלים עדיין לתת משחק-על פה ושם, אך לא סידרת משחקים רצופה. התקווה הייתה שהענק שקיל או'ניל – בן 38 והכל – יצילם בגלל שגוליית הוא גוליית, ולא משנה גילו, אך הוא פצוע כבר חודשיים ואיש אינו יודע אם יצליח לחזור לשחק. גם האו'ניל השני, ג'רמיין, הוא בן 35 פלוס, פצוע ופגוע, ואפילו שחזר לשחק השבוע, תרומתו בשתי דקות משחק הייתה אפסית. תקוות סלטיקס מונחת על גבי שני צעירים: הפוינט-גארד ראז'ון רונדו, והפורוורד/סנטר גלן דייויס. דייויס הוא שחקן מצויין, טוב בהרבה ממה שחושבים, אבל הוא רק 2.06 מ', וזאת חולשתו. ננאד קרסטיק, 2.13 מ', חייב לעזור, אבל הוא לא ידוע כשחקן מצטיין כשהמשחק הוא חשוב ביותר והוא על הקו. במקרים כאלה הוא לפתע נעלם.

התקווה של סלטיקס היא תחת הסל בגלל יתרון גובה ברור, וכן ידו של אלן ריי, קלעי השלשות הגדול בתולדות הכדורסל. אבל אלן ריי הוכיח משך כל העונה שאחרי משחק גדול שלו, בא משחק חלש בו הוא בקושי נראה.

אם ניקס ירשו לסלטיקס לשחק משחק איטי, משחק "חצי מגרש" בשפת הכדורסל, סלטיקס ישרדו. אבל אני לא מאמין שזה בתוכנית של מאמן ניקס, מייק ד'אנטוני. הוא יודע שניקס חייבת לרוץ עם הפנתרים הצעירים שלה ולא לתת לסלטיקס זמן לפיק-אנד-רול, או זמן זריקה לריי אלן. אם ניקס יכריחו משחק ריצה, אני מאמין שהם ינצחו את הסידרה במשחק הששי.