לומר בקול רם - אני הומו
בטוח שאצעד במצעד הגאווה. אצעד עבור אלו שעוברים מסכת תלאות בדרך לשינוי מינם, עבור אותם נערים ונערות שנזרקים מהבית, ועבור מי ששולח אותנו לטיפול כדי להשתנות
גם בתל-אביב יש טרנסיות שהוועדה הרפואית בתל השומר, זו שאחראית לקבוע, בשבילן, אם הן אכן "מספיק נשים" לעבור את הניתוח שלרוב יציל את חייהן, עוברות מסכת תלאות (אם הן בכלל מצליחות לקבוע תור לוועדה האלמונית). כי גם בתל-אביב, יש מי שחושב שלסביות הן כאלו כי לא מצאו את הגבר הנכון. כי גם בתל-אביב, אפילו חברים שלי חושבים שאין כזה דבר ביסקסואל, וזה בסך הכל עוד הומו שמפחד להגדיר את עצמו, או סטרייטית שאוהבת להתנסות. ולא רק בתל-אביב, עדיין אסור לזוגות בני אותו מין להינשא, והמדינה עושה לנו טובה כשהיא נותנת לנו לרשום נישואין ממדינה זרה בתעודת הזהות שלנו, אבל "רק לצרכי רישום", שלא נחשוב חלילה שהנישואין שלנו אמיתיים.
עדיין אנשים מופלים על רקע נטייתם המינית או על רקע המגדר שלהם. לסביות, הומואים, בי-סקסואלים וטרנסג'נדרים נמצאים בסכנת חיים לפעמים, אם הם מעזים לחשוף את עצמם, ועדיין יש הורים שמסלקים את הילדים שלהם מהבית כשהם יוצאים מהארון - חלקם מוצאים את עצמם חלק מתעשיית המין, אם אחד מהארגונים הנהדרים כמו "בית דרור" או על"ם לא מספיקים להגיע אליהם.
וגם ב-2011, בישראל המודרנית והמתקדמת, מעצמת ההיי-טק העולמית, יש מי שחושב שבשיחה עם הרב, או עם פסיכולוג, אפשר לשנות מהותו של אדם. חבר כנסת, שמקבל את המשכורת שלו מהמסים שאני משלם, יכול להתבטא נגדי ונגד אחרים, ואיש כמעט לא פוצה קול, כי בהצבעה הבאה על איזשהו חוק קיקיוני צריכים אותם ואסור לעצבן אותם.
אז שאני לא אצעד? בטוח שאצעד. אצעד לזכר ניר וליז שנרצחו לפני שנתיים בפיגוע בבר-נוער, אני אצעד למען החניכים והחניכות שלי בארגון הנוער הגאה שעדיין מפחדים להגיע למצעד, כי יכולים לראות אותם שם.
אני אצעד עבור כל אלה שאפילו לא חושבים להגיע ולהפוך לחניכים בארגון, כי הם חושבים שמה שיש להם זאת מחלה - כי ככה אמרו להם. אצעד בתל-אביב, ואצעד לכנסת, ואמשיך לומר בקול רם שאני הומו, ושאם למישהו יש בעיה עם הומואים, לסביות, ביסקסואלים/ות וטרנסים/ות, שייקח את הטיפול הפסיכולוגי שהוא רוצה להציע לנו, ויטפל בעצמו במקום.
הומופוביה היא המחלה, לא הלהט"בים. אז בוקר טוב תל-אביב, וחג גאווה שמח. בוקר טוב ללסבית, לטרנסג'נדר, לביסקסואלית, להומו. בוקר טוב להורים שהם הומואים, להורים שהבת שלהם לסבית, לאחים, לאחיות, לחברים ולחברות, לתומכות, למתנגדים. בוקר טוב לגברית, לנשי, לזה שלא מוכנה שיחליטו לו באיזה מגדר ידברו אליה. בוקר טוב, השמש זורחת, ואנחנו פה כדי להיות גאים, לצעוד גאים, בראש מורם. אנחנו פה כדי לחגוג את החופש שלנו, את השמחה ואת העובדה שאנחנו עומדים איתנים ואף אדם רע לא יוכל לנו.
עמית לב, בן 28, מתגורר בתל-אביב, פעיל בקהילת הלהט"ב


