יקום מי שלא זוכר את מילות השיר הללו מתנגנות בלפחות אחת ממסיבות הסיום שלו! אף אחד לא קם. אצלנו, במערב העליון, נגמרת השבוע חגיגת החופש הגדול, "אשמורת ראשונה נושקת לשלישית" ואנחנו מתכננים איך נקום מחר בבוקר ונתחיל מבראשית. יבורכו החיים האקדמים שמספקים חופשות ארוכות, אבל גם לחופשות ארוכות יש קץ, והקץ של חופשתו של הפרופסור מנפנף לי לשלום מסוף השבוע הקרב. מזג האוויר הסתווי משהו, יחד עם הקומיוטינג ההולך ובא עלינו, מסמנים שחגיגת הקיץ שלנו עומדת להסתיים. אני תוהה ביני ובין עצמי האם זה זמן טוב להיכנס לדיכאון טרום-חורפי, אבל אני יודעת שעם כל הצער אני גם מחכה לסוף הקיץ הזה וגם מאד מאד אוהבת כששנה חדשה מתחילה.

אני זוכרת באופן מאד בהיר איך השבוע האחרון של החופש הגדול, שכלל ניקיון של הילקוט, השולחן והמדפים מכל השטויות שנערמו בהם במהלך השנה (כולל מסטיקים מודבקים מתחת לשולחן, עטים שנזלו בילקוט, ולפעמים אפילו מאובנים שפעם, לפני כמה חודשים, היו סנדוויץ' עם שוקולד), היה שבוע מרגש במיוחד. אחרי הסדר הזה, התחילה הרכישה הגדולה שכללה הליכה למרכז המסחרי, הצטיידות בספרי הלימוד לשנה הבאה, במחברות חדשות, בקלמר דנדש וביומן חלק ונקי. הכי אהבתי, כשהיינו מגיעים הביתה, היה לעטוף את הספרים ואת המחברות, להדביק את המדבקות עם השם (אורנה אופיר, תורה, ד' 1), ולכתוב יפה יפה "שער" למחברת.

נכון שאחרי החגים כבר רציתי להגיע שוב לחופש הגדול, אבל השבוע שלפני, ובטח גם השבוע שאחרי, היו בהחלט שווים. והיום? היום חלק ממני מתבאס לגמרי עם סיום החופשה וחלק אחר דווקא נרגש ומצפה. אני מניחה את החלקים האלה על מאזניים דימיוניות כדי לבדוק מה אני יותר: נגד סיום החופש או דווקא בעדו.

נגד: הפרופסור שוב מתחיל את המסעות לעבודה המרוחקת, ואני שוב אהיה חד-הורית שלושה ימים בשבוע. הפעוטה תפסיק לישון, כי ככה זה תמיד שפאפי נוסע, ושוב נאלץ לחיות את הוירטואליות של הסקייפ, שלפעמים הופך את פאפי לצילום קוביסטי.

בעד: המתבגרת, שהחופש הזה הפך אותה לחסרת חוליות, שלא רואה שום דבר חוץ מבגד ים, שיזוף, הנגינג אאוט, ויקטוריה סיקרט, בגדים ועוד ועוד בגדים, תחזור להתגייס למאמץ המשפחתי ותשוב אלינו מהענן הזה שהיא נמצאת בו כבר חודשיים (אחת התופעות שמעניין לבדוק היא האם מתבגרים באמת מאבדים את יכולת השמיעה שלהם בקיץ, והאם האינטלגנציה שהם מאבדים בשמש מצליחה להשתקם עם בוא הסתיו ובית הספר).

בעד: המתבגרת תחזור לבית הספר!!! החופש הזה היה ארוך במיוחד! הפרופסור והחתומה מעלה חושבים שיש לקצר בדחיפות את החופש לאנשים בגילאי 18-14, או לחילופין לנתק אותם מהחשמל ומהטלפון לחודשי יולי-אוגוסט. בכל שישים היום האלה היא קראה אולי ספר אחד. נכון, היא הכירה המון אנשים חדשים, עוד 200 "חברים" בפייסבוק, הוכיחה לעצמה שהיא יכולה לעשות סקי מים, רקדה בדיסקוטקים, ותרגלה את המיומנויות החברתיות שלה. ובכל זאת, בפולמוס בין איימי צ'ואה, אמא-טייגר ממוצא סיני, ובין דיוויד ברוקס מ"ניו-יורק טיימס", אני בעד השיטות של אמא שטאזי, לפחות בסוף הקיץ. (למי שלא שמע על הפולמוס: צ'ואה לא רואה שום יתרון במפגשים חברתיים, כמו שינה אצל חברים, וברוקס חושב שדווקא הם, ולא ארבע שעות נגינה בכינור, מפתחים את המיומנויות הקוגנטיביות של ילדים. ברור שהוא צודק, אבל בסוף הקיץ אני לא נותנת לעובדות לבלבל אותי.)

נגד: הפעוטה גם מתחילה "סקולינג" השנה. היצור הקטנטן והשמנמן שלנו, ששימח את ימינו במשך שנתיים ושמונה חודשים, עובר לשעשע, שמונה שעות ביום, אנשים אחרים. אמנם היא כבר לחלוטין מוכנה לחיים חברתיים משלה ואנחנו כבר לגמרי משעממים אותה, אבל דווקא עכשיו ולה ולנאני שלה יש מן ירח דבש, וגם לנו קל יותר (עם הנאני).

בעד: השנה הזאת תהיה שנה קריטית להחלטות על עתידי המקצועי בארצות הברית של אמריקה. אני אדע אם עברתי את מבחני הרישוי לעבודה כאן (עוד אחד בדרך), ואם הכל יעבור בשלום, אוכל להתחיל לבדוק אם זה מה שמתאים לי באמת.

נגד: ומה אם לא? מה אם המתבגרת תשתלב יופי בסופמור בבית ספרה המושלם, הפעוטה תתאקלם למופת ולתפארת במסגרת החדשה שלה, ורק האמא שלהן תגלה שמקומה בכלל לא כאן?

בעד: אז לפחות אדע שעשיתי מאמץ ושהגיע הזמן לחזור למסלול הקודם, באקדמיה. החופשות שם ארוכות מיוחד, כבר אמרתי?