נפגעי קו 405 נקרעים: "הדם, האפר, זועק אלינו"

השמחה משחרורו הצפוי מחר (יום ג') של גלעד שליט מלווה בכאב חד בחזה עקב יציאתם לחופשי של מאות מחבלים, חלקם הגדול עם דם על הידיים. לא מעט משפחות שכולות, שבקרוב רוצחי קרוביהן יחייכו מחוץ לכותלי הכלא, קרועות בין האמפתיה ל"ילד של כולנו" לבין הרצון העז למצות את הדין עם הרוצחים.

נפגעי קו 405, רובם היו מצביעים נגד העסקה (צילום: גיל יוחנן)

"אני קרועה לגזרים, עוברת ימים איומים. אני מתוסכלת", מתארת דליה כהן מירושלים, בבכי קורע לב ובגרון חנוק, את התחושות המציפות אותה לקראת ביצוע העסקה שתשחרר לחופשי את המחבל שרצח את בתה. ברשימת 477 האסירים הפלסטינים שישתחררו במסגרת עסקת שליט נכלל עבד אל האדי גנאים, המחבל שהשתלט ביולי 1989 על אוטובוס אגד קו 405 ודרדר אותו לתהום. בפיגוע נהרגו 16 נוסעים, בהם כנרת – בתה של דליה.

המשפחות השכולות מתקשות להשלים:

• אבי קורבן הלינץ' ברמאללה: אשב שוב שבעה
אבי הלנה ראפ: איך רוצח שעקר לב משתחרר?
"לא אמרו לנו שרוצח בתי ישוחרר, אנחנו כלבים?"
מבצע הלינץ' ברמאללה ישוחרר: "ברק שיקר"
• עתרו לבג"ץ נגד העסקה: "מדינה על הברכיים"

בעיצומה של האינתיפאדה הראשונה, עלה גנאים, תושב רצועת עזה, לקו 405 בתל אביב. סמוך לקריית יערים במבואות ירושלים ניגש המחבל אל הנהג, אחז בכוח בהגה ודרדר את האוטובוס לתהום בעומק של עשרות מטרים. מאז פורסמו הידיעות על שחרורו הצפוי, מתקשות המשפחות השכולות לתפקד כרגיל. "כולם רוצים את גלעד בבית", הם אומרים, "אבל לא יכולים לדמיין את בן העוולה מסמן בידיו V מהאוטובוס בדרך לחופש". הדיון על שחרור בכל מחיר מרתיח אותם ומדיר שינה מעיניהם.

אביבה שליט מקווה להשלמת העסקה: "גם אנחנו משפחה שכולה" (צילום: עידו בקר)

השבוע התאספו ברציף 17 בתחנה המרכזית בירושלים, מקום יציאתו של 405, ארבע משפחות שעבורן הקו הזה הוא פצע מדמם. בתוך ההמולה השגרתית של נוסעים המתרוצצים, הם נעמדו בשקט מתוח.

 שמעון פחימה שעלה על האוטובוס בדרך ליומו הראשון בעבודה ונפצע קשה. עקיבא מזרחי ששכל בפיגוע את אביו נחום בן ה-64. נתנאל צוברי, אז חייל מילואים שנסע גם הוא על הקו ובדרך נס הצליח לחלץ עצמו מהאוטובוס דקות ספורות לפני שהחל לבעור. ודליה כהן, אמן של כנרת וחיה שעלו יחד על האוטובוס בחזרה מיום סידורים עמוס בתל אביב.

"הדם שלה, האפר שלה, זועק אלינו"

22 שנים חלפו – והאירוע הארור לא מרפה. הדיון הציבורי הנוקב בשאלת המחיר ששילמה מדינת ישראל בעבור שובו הביתה של חייל אחד, לא פסח גם עליהם. ימים ארוכים הם מקשיבים לדיווחים, שומעים את הפרשנויות ונקרעים מבפנים. המחשבה על יציאתו לחופשי של מחבל שנגזרו עליו 16 מאסרי עולם, לא נותנת להם מנוח. הפצע נפתח מחדש.

סיקור הפיגוע ב"ידיעות אחרונות". המחבל ישוחרר מחר (צילום: זום 77)

"מצד אחד, אני שמחה שגלעד חוזר ושאמא שלו תקבל אותו בחזרה", מסבירה דליה על הרגשות המעורבים, "אני אמא ואני יודעת מה זה. יודעת כמה אני הייתי רוצה לקבל את הילדה שלי בחזרה. כולם שמחים מסביב אבל אני לא יכולה לשמוח. אני מרגישה כאילו אני בוגדת בבת שלי.

 איך מחבל בן עוולה כזה ייצא תכף לחופשי יעשה את תנועת ה"וי" הזאת מהאוטובוס והילדה שלי איננה? אני מרגישה כאילו היא צועקת, הדם שלה, האפר שלה זועק אלינו ואני לא יכולה לעשות כלום כדי למנוע את זה".

כהן איננה לבדה בהרגשתה. "פגשתי במהלך השנים הללו את יואל שליט", מספר עקיבא מזרחי, "אמרתי לו שאני מוכן שישחררו מחבלים תמורת גלעד, אבל מאז שזה הפך מוחשי והבנתי שהוא משתחרר אני מרגיש רע. קשה לי מאוד. אני לא יכול לומר כבר את אותם דברים שאמרתי. אבא שלי אמנם לא יחזור, אבל אני דואג למה שעוד צפוי לנו חלילה עם חיילים אחרים. אני לא יכול לחשוב שהוא יסתובב בחוץ חופשי ולא ישלם על מה שעשה".

זירת הפיגוע ב-1989, "עברתי ליד המקום והזדעזעתי" (צילום: AP)

"לשחרר בכל מחיר - מרתיח"

"אני כבר כמה ימים קרוע לחתיכות", מספר צוברי, שהיה בין הפצועים ועבר שיקום של חודשיים וחצי. "אין אחד שלא רוצה את גלעד בבית. ומנגד, כשאני רואה את כל אותם מרצחים, שלא מביעים חרטה,

שגרמו סבל לכל כך הרבה משפחות ושחוזרים בסוף לטרור, נשארה לנו רק השאלה מי ייהרג הפעם. אם מתוך ה-1,000 שמשתחררים רק 20 יעשו פיגוע, מה נגיד אז? הדיון הזה של לשחרר בכל מחיר צורם ומרתיח אותי".

הארבעה מספרים כי מבלי שקיבלו הודעה רשמית ולמרות ששם המחבל כבר עלה בעבר כמועמד לשחרור, היה להם ברור, שהפעם זה סופי והשחרור כמעט ודאי. "בעבר השם שלו כבר עלה", סיפרה כהן, "הפעם הזאת, בלי לשמוע את זה, ידעתי בתוך תוכי שהוא בתוך העסקה. ידעתי שהוא ייצא לחופשי". "לא משנה מה", אומר פחימה, "אני לא יכול לתמוך בעסקה הזאת בפה מלא. לא יכול לקחת על עצמי אחריות של 16 נשמות".

כשהארבעה נשאלים כיצד היו מצביעים אילו היו נדרשים לשבת בישיבת הממשלה שאישרה את העסקה, הם שותקים ארוכות. רובם מתקשים להודות בפה מלא שיתמכו. רק כהן, עם דמעות בעיניים משיבה כעבור שניות ארוכות: "הייתי מצביעה בעד. רק בשביל הילד הזה שכל כך רוצה לעזור הביתה".