השנה לא רק שצמתי על אמת—כלומר אפילו לא שתיתי מים, ובני משפחתי יעידו, אפילו לא צחצחתי שניים—מי ישמע, הגדלתי לעשות בצדיקותי וגם הלכתי לבית הכנסת לשמוע תפילת נעילה. לא, לא חזרתי בתשובה, ואם כבר משהו באזור הזה, יש לי יותר שאלות מתשובות. למשל, מה קרה לי השנה שהחלטתי גם לצום וגם להתכנס עם בני עמי? (או משהו כזה). למרות שנורא רציתי ללכת לשמוע את כל נדרי עם "אנחנו 99%" הידועים גם כ"כובשי וול סטריט", אני עדיין שומרת מרחק מהתערות מוחלטת בפוליטיקה האמריקאית, וכמו שהפרופסור אומר, "כשנהיה אזרחים נהיה מעורבים, עד אז שיחפשו אותנו".

 אז לא הלכנו לחגוג עם המפגינים אבל החלטנו כדי להעסיק את עצמנו עד הסוף הרשמי של הצום (כי הפרופסור שאתי, אפילו שהוא לא ממש יהודי, צם אתי לאות הזדהות), ללכת לשמוע את תפילת נעילה בבית האלוהים (או משהו כזה). למרות שזכרתי שבתי כנסת בניו-יורק עולים כסף, בניגוד לארץ הקודש שם אתה פשוט נכנס ומתיישב איפה שיש מקום, החלטתי לנסות את מזלנו בבית הכנסת שבבניין של הגן של הפעוטה. עם כל הכבוד לכמה שהייתי יהודיה למופת ביום הכיפורים הזה, לא יצאתי בנעלי הגומי שאין לי, וקיוויתי שבכל זאת יתייחסו אלינו יפה ויתנו לנו להיכנס. אכן כך היה, אם זה בגלל שהשומר של בית הכנסת הוא גם השומר של הגן שמזהה אותנו ואומר לנו יפה שלום בכל בוקר, או אם בגלל שנראנו חלושים חיוורים ורעבים מוכי צום ותענית, אף אחד לא שאל אותנו מי אנחנו וגם לא ביקשו מאתנו כרטיס כניסה. כשנכנסו לבית הכנסת מצאנו שם חזנית עם מבטא רוסי וקול יפהפה. היא לא דילגה על כלום, כמו שאנחנו מדלגים בקריאת ההגדה למשל, והשירה גם של הקהל הייתה מרגשת ממש. על הבמה מול ספרי התורה עמדו שלוש נשים אחרות, גם הן עטופות בטליתות, מה שהבהיר לי שאנחנו בסביבה מתקדמת, או בשפת המקום, "פרוגרסיבית". בצד היו מלא ספרי ילדים ושלושת הילדים היחידים שהיו באולם שחקו בהם. לקחנו שני סידורים מהמושבים שלפנינו, והפרופסור שיודע לקרוא עברית עקב אחרי הטקסט. הפעוטה הייתה מאושרת וביצעה את הריקוד הקבוע שלה. באיזשהו שלב, בהיותי אדם די מורבידי, דמיינתי לעצמי שכך חיו סביי וסבותיי ואבותיהם ואמותיהם באירופה. הם היו הולכים לבית כנסת, ואפילו שהשפה המדוברת שלהם לא הייתה עברית, הם היו מתארגנים סביב הטקסטים העבריים האלה והופכים לקהילה סביב הספר. מיד אחרי זה דמיינתי איך יום אחד תחת טירוף המוני שרפו את הספרים שלהם ואחר כך את המשפחות שלהם. כי בשבילי להרגיש יהודיה בחו"ל תמיד מרגיש מאוים. משהו בגלותיות הזאת מעורר פחדים קמעים או זיכרונות שלא שלי ומזכיר לי שלמרות שלפעמים אני שוכחת את זה (כי ביבי וליברמן וחבורת השוטים שלהם מקשים עלי להיזכר בזה), הייתה בעצם סיבה טובה להקים לנו את המדינה הקטנה שלנו (ולא שהיו חייבים להקים אותה במזרח התיכון, אני תמיד הייתי בעד מדגסקר, עוד לפני הסרט).

הפרופסור שראה שאני מתרגשת, ולא הבין כל כך שמדובר יותר בפחד ובעצבות מאשר בשמחת שייכות, שאל למה שלא אצטרף לבית הכנסת. "זה יהיה מצוין לכולנו" הוא אמר, "אני אלמד עברית, הבנות תלמדנה את התורה ואת המסורת היהודית, כולנו נצא מורווחים"."לא נראה לי", אמרתי לו, "הטקסטים האלה מרגשים אותי אבל אני לא צריכה את הקהילה הזאת, אני מעדיפה להיות אורחת, לבוא לשמוע, לקרוא, אבל עזוב אותי מלהכיר את כל הציפורות והמרימיות שם".

למחרת, כשהחלטנו לעשות משהו כיף ביחד והלכנו ביום המקסים שהיה בסוף השבוע הארוך הזה לפארק, שמענו רעש מטורף מהשדירה החמישית, רעש אלים, כזה שמקלקל את היופי של הפארק ביום אביבי שכזה, צעקות ברוטליות ממש, ותופים שמחרישים את האוזן. די מהר הבנו שמדובר בפרייד, מסוג המצעדים האלה שהופכים את השדרה החמישית לגיהנום פעם בחודש בערך. בפעם האחרונה שנכנסו לפארק כשהיה פרייד כזה זה היה יום הגאווה של אחת מהמדינות הלטיניות והבלאגן והרעש שהם השליטו בפארק גבל בשערוריה. כשברחנו לגן החיות, כל כלבי הים והקופים שתמיד יוצאים בשמחה לקראת הבאים, התחבאו מההתקפה האודיטורית הזאת, והחיות האחרות נראו מוכות הלם. השבוע, כשהגענו לשדרה החמישית אי אפשר היה לזוז. סגרו את השדרה וכל מדינות מרכז אמריקה עברו במצעד על משאיות עם "מלכות יופי" שנפנפו בדגל הלאומי, זמרים (גרועים במיוחד) וריקודים ומחולות. בהתחלה חשבנו שזה רק גווטמלה אבל אחרי זה הגיעו מכסיקו ואקוודור וכל השאר. כדי לחצות את הרחובות כדי להגיע למומ"א היינו צריכים לעמוד בתור של אנשים, והניו-יורקרים במכוניות ובמוניות שהיו אפילו יותר עצבניים מאתנו, צפצפו באלימות, מה שתרם לקקופוניה מעיקה במיוחד.

"אתה רואה למה אני בחיים לא אצטרך לשום מסדר לאומי כלשהו?" אני אומרת לפרופסור, "כשלוקחים יותר מדי אנשים מאותה תרבות ושמים אותם ביחד, זה הופך למטרד סביבתי".