היסטוריה של שביתות: מה השיגו העובדים עד כה?

שביתה כללית במגזר הציבורי, כמו זו שנפתחה הבוקר (ב'), היא לא דבר חדש בישראל. בעשור האחרון היו ארבע שביתות כלליות, בהמשך לשתי שביתות בשנות ה-90 של המאה ה-20 ולא מעט שביתות בעשורים הקודמים. בנוסף, יצאה ההסתדרות בכמה וכמה איומים להשבית את המשק שבסופו של דבר לא הגיעו לכדי מימוש. מי היו המרוויחים ומי המפסידים של אותם מאבקים? בדקנו.

השביתה הגדולה במשק - כותרות אחרונות:

• עיני דחה פשרה: האוצר נותר בעמדתו
• שיבושים באוטובוסים: 'נשלם הון למוניות'
• הילדים יישארו בבית? הורים יחליפו סייעות
• הכעס והבלבול שלפני: "מאבק על גב הציבור"
מנוצלים: מה הסיפור של עובדי הקבלן?
• "כמו סחורה, דורכים עליך". עובדי קבלן

2003: מחאה על התוכנית הכלכלית של נתניהו

בסוף אפריל 2003 הושבת כל המגזר הציבורי - כולל מערכת החינוך כולה והבנקים (שרובם טרם הופרטו) במחאה על "התוכנית להבראת כלכלת ישראל" שיזם שר האוצר דאז, בנימין נתניהו. יו"ר ההסתדרות דאז, עמיר פרץ, התנגד לכוונת נתניהו להלאים ולהפריט את קרנות הפנסיה של ההסתדרות, להעלות את גיל הפרישה, להוריד את שכרם של העובדים כ"מלווה", לפטר עובדים, להטיל מס על קרנות ההשתלמות ועוד.

השביתה כללה את בתי הספר, גני הילדים ומעונות היום, האוניברסיטאות, הבנקים, משרדי הממשלה, מס הכנסה והביטוח הלאומי, קופת חולים כללית, הרשויות המקומיות, הבורסה לניירות ערך, נתב"ג, אל על, רשות הדואר, הרכבת, בתי הזיקוק ופי גלילות - מה שפגע באספקת הדלק. בנוסף, שובשה העבודה באגד, דן, רשות השידור, בזק, חברת החשמל, בתי החולים ובתי המשפט.

השביתה, שנמשכה יומיים, היתה אכזרית למדי. היא הביאה לביטול טיפולים רפואיים מסובכים בנוסף לפגיעה הקשה בציבור והעלות הכספית האדירה.

נשיא התאחדות התעשיינים דאז, עודד טירה, תמך ברפורמת נתניהו והתנגד לשביתה בחריפות. התעשיינים עתרו לבית הדין לעבודה נגד השביתה, אך העתירה נדחתה. גם המדינה ניסתה להוציא צווי מניעה להפסקת השביתה, אך בית הדין דחה גם בקשה זו.

בסופו של דבר, החליט פרץ להחזיר את העובדים לעבודה עקב התקדמות במו"מ עם האוצר. במקום שביתה יזם פרץ עיצומים במשרדי הממשלה, ששיתקו את כל קבלת הקהל למשך כחודשיים.

בניגוד לשביתות הבאות, הסיקור התקשורתי של השביתה ב-2003 היה עוין למדי. הציבור ראה את השביתה כאינטרס צר של המגזר הציבורי והתחושה שרווחה בתקשורת הייתה שהציבור מתנגד לה. עופר עיני, ששימש אז יו"ר הסתדרות עובדי המדינה, הציע לנתניהו להוריד את שכרם של כל העובדים במקום את שכרם של עובדי המדינה בלבד, הצעה שנדחתה ורק הגבירה את האווירה העוינת להסתדרות ולשביתה.

העיצומים שיתקו את קבלת הקהל. פרץ (צילום: גיל יוחנן)

תוצאות השביתה: השביתה והעיצומים הביאו לצמצום הפיטורים וקיצוצי השכר במגזר הציבורי, אך הגזירות העיקריות יצאו לפועל, כולל הרפורמה בפנסיה.

2004: מחאה על הלנת השכר ברשויות 

בספטמבר 2004 פרצה שביתה כללית נוספת, הפעם במחאה על הלנת השכר של עובדי הרשויות המקומיות. השביתה פרצה לאחר שכ-20 אלף עובדים בעשרות רשויות מקומיות ומועצות דתיות לא קיבלו שכר לסירוגין, ולעתים בכלל, במשך קרוב לשנה. הלנת השכר התבצעה לאחר שראש הממשלה דאז, אריאל שרון, ושר האוצר שלו נתניהו, החליטו לקצץ במענקי האיזון של הרשויות המקומיות.

השביתה נמשכה יממה אחת ובמהלכה הושבתו כל השירותים הציבוריים חוץ ממערכת החינוך. הארגונים הכלכליים עתרו גם הפעם לבית הדין הארצי לעבודה, שקבע כי זוהי שביתת סולידריות - שביתה של עובדים בענף אחד במחאה על פגיעה בעובדים בענף אחר - ולכן היא יכולה להימשך זמן קצר בלבד. במקביל, נשיא בית הדין הארצי לעבודה דאז, סטיב אדלר, הורה למדינה לשלם "לאלתר" את שכר העובדים.

בניגוד לשנה קודם לכן, השביתה של שנת 2004 זכתה לגילויי תמיכה והזדהות נרחבים מצד גורמים רבים במערכת הפוליטית, בתקשורת ובציבור (כפי שדעתו יוצגה בתקשורת). סיום השביתה סומן בתקשורת כניצחון של פרץ על נתניהו, וסללו את דרכו להשתלטות על מפלגת העבודה.

תוצאות השביתה: שכר עובדי הרשויות אכן שולם כמעט במלואו ונתניהו אף מיהר להעלות בחזרה, באופן חלקי, את מענקי האיזון. עם זאת, תופעת הלנת השכר חזרה שוב זמן קצר אחרי השביתה.

מרס 2007: מחאה על המשך הלנת השכר

המשך התופעה המכוערת גרם ליו"ר ההסתדרות החדש, עופר עיני, להכריז על שביתה נוספת במרס 2007. השביתה כללה את אותם גופים: כל המגזר הציבורי כולל הרכבת ונתב"ג, חוץ ממערכת החינוך. בפועל, השביתה הייתה קלה יותר משתי קודמותיה. עובדי נמל התעופה איפשרו ללא מעט טיסות לצאת לדרך בשל מצוקות אישיות של נוסעים ומשחק כדורסל של מכבי תל אביב בחו"ל, ועובדים בלא מעט גופים נוספים שברו שביתה, בעיקר, למרבה האירוניה, ברשויות מקומיות מבוססות.

תוצאות השביתה: השביתה הסתיימה, לכאורה, בתוצאה זהה - בית הדין לעבודה בראשות אדלר איפשר להסתדרות לבצע שביתה של יממה אחת בלבד ולאחר מכן הורה לעובדים לחזור לעבוד ובמקביל כפה על האוצר לשלם את מלוא חובות השכר לעובדים.

אלא שהפעם עיני התעקש גם למצוא "פתרון שורש" לבעיית הלנת השכר ובית הדין כפה על הצדדים לשבת ולדבר, בפיקוחו, עד שיימצא פיתרון כזה. פקידי האוצר ונציגי ההסתדרות, שיצאו מהשביתות הכלליות הקודמות באווירת עוינות וחשדנות, התיישבו הפעם לסדרת שיחות אינטנסיביות. בסיום המו"מ אכן נמצאו פתרונות שצמצמו כמעט לגמרי את הלנות השכר: תקציב האיזון הוגדל מחדש, ובמקביל הוגבר הפיקוח התקציבי על השלטון המקומי, וברשויות מקומיות שסבלו מניהול גרוע פוזרו המועצות והוחלפו בוועדות קרואות.

אחת הסיבות לסיום השונה של השביתה הייתה לחץ אישי של ראש הממשלה, אהוד אולמרט, למצוא פתרון למשבר, בניגוד לשרון שהתנהג כאילו העניין אינו נוגע לו. במהלך השביתה התייצב נשיא התאחדות התעשיינים, שרגא ברוש, לצד עיני והביע תמיכה בשביתה, כחלק מה"ברית האסטרטגית" בין עיני לברוש, שנמשכת עד היום.

יולי 2007: דרישה להעלות שכר לעובדי המדינה

שביתה נוספת במשק פרצה ביולי 2007. הפעם דרש עיני להעלות את שכר עובדי המדינה. השביתה ארכה גם הפעם יממה אחת, וכללה את כל המגזר הציבורי פרט למערכת חינוך. הפעם, כאשר העובדים שבתו בשביל עצמם ולא בשביל עובדי הרשויות המקומיות החלשות, היו פחות הקלות ועיגולי פינות. מאידך, במערכת הפוליטית ובתקשורת נשמעו יותר קריאות נגד השביתה, בטענה שעובדי המדינה פוגעים בציבור על לא עוול בכפו.

תוצאות השביתה: השביתה הסתיימה כאשר שר האוצר דאז, רוני בר און, קיים מו"מ בהול עם עיני, והסכים להעלאת שכר של 5% במגזר הציבורי. גובה ההעלאה היה נמוך מדרישתו המקורית של יו"ר ההסתדרות, אבל עיני הודיע מראש כי הוא דורש יותר מדי, בשביל שיוכל להתפשר בהמשך המו"מ.

2008 ו-2010: השביתה שלא הייתה

עיני איים בשביתה כללית במשק פעמיים נוספות, בדצמבר 2008 ובנובמבר 2010. ב-2008 הוא איים בשביתה כללית במגזר הציבורי במחאה על סירובה של הממשלה להעניק לחוסכים הפנסיוניים רשת ביטחון מפני הנפילות החדות בבורסה בשל המשבר הפיננסי. ב-2010 העילה הייתה שוב דרישה להעלאת שכר במגזר הציבורי.

תוצאות איומי השביתות: בשני המקרים, החליטו ראשי הממשלה - אולמרט ואחר כך נתניהו - להורות לפקידי האוצר להיפגש עם עיני ולנהל מו"מ רציני על דרישותיו. השביתה הראשונה טורפדה עוד לפני שהייתה אמורה לצאת לדרך, לאחר ששר האוצר בר און נכנע ללחץ והחליט להקים רשת ביטחון.

השביתה של 2010 כמעט יצאה לפועל. הארגונים הכלכליים עתרו לבית הדין לעבודה, שכצפוי, הורה לצדדים לשבת למו"מ לילי שימנע את השביתה. המו"מ התנהל ברוח טובה ועניינית, והסתיים בניצחון מוחץ של עיני: עובדי המגזר הציבורי קיבלו תוספת שכר של 6.2% .

2011: דרישה לשינוי כולל בענף מרכזי

העילה לשביתות הקודמות הייתה ממוקדת יותר ופשוטה יותר לפתרון, לעומת הסיבה לשביתה הנוכחית. נתניהו היה יכול להיכנע ולוותר על התוכנית הכלכלית ב-2003, את שכר עובדי הרשויות היה צריך ממילא לשלם, ושלוש השביתות האחרונות כללו דרישה לשיפור קונקרטי בתנאי העסקתם של כלל עובדי הציבור. לשני הצדדים היה נוח לסיים את הסכסוכים הקודמים בהסכם, כיוון ששביתה הייתה מעוררת זעם ציבורי גם נגד האוצר וגם נגד ההסתדרות.

הפעם, לעומת זאת, דורש עיני שינוי כולל בענף גדול של המשק. לפקידי האוצר היה קשה לתת לעיני ברגע האחרון תשובה שתספק אותו אחרי שבמשך שבועות ארוכים הם מסמסו את המו"מ והביעו עמדות רחוקות משלו. גם אם הם היו מבטיחים לקלוט עובדי קבלן רבים, היה קשה להם להציג תוך זמן קצר מסמך שיוכיח שהם אכן מתכוונים ליישם את ההבטחות.

השביתה הנוכחית, כמו השביתות של 2004 ו-2007, היא שביתה חברתית מובהקת, שבה הוועדים החזקים מתייצבים לצד העובדים החלשים ביותר במשק. זאת בדיוק הסיבה שהשביתה שלנתניהו ולפקידים לא היתה דרך למנוע אותה למרות שהיא לא פועלת לטובתם. לעיני, לעומת זאת, היה כדאי לשבות, כיוון שהסכם חפוז היה מציג אותו כמי שנכנע לאוצר, וחשש זה סלל את הדרך לשביתה במשק.