
לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב
את אולימפיאדת לונדון 2012 אנחנו נסיים ללא מדליות. אז מה צריך לעשות ביום שאחרי הכישלון, כדי שבריו זה ייראה אחרת?
רצינו, קיווינו, התפללנו, החזקנו הצבעות, אבל בסופו של דבר המשלחת הישראלית למשחקים האולימפיים בלונדון 2012 תיזכר ככישלון, לאחר שאף ספורטאי או ספורטאית לא הצליח/ה לעמוד על הפודיום.
- לונדון 2012
- העמוד האולימפי המיוחד של ynet ספורט
מאז ברצלונה 1992, הספורטאים הישראלים חזרו לפחות עם מדליה אחת. שתי המדליות הראשונות בג'ודו (הכסף של יעל ארד ומיד אחריה הארד של אורן סמדג'ה) פרצו את הדרך.
אליהם הצטרף גל פרידמן באטלנטה 1996 (ארד), בסידני 2000 היה זה מיכאל קלגנוב בקיאקים, באתונה 2004 האיש היה הג'ודוקא אריק זאבי (ארד) בג'ודו
וכמה ימים לאחר מכן זכינו לשמוע את "התקווה" באדיבותו של גל פרידמן. בבייג'ינג 2008 שחר צוברי הציל את הכבוד כשזכה במדליית ארד בשייט.
היחידה לספורט הישגי שהוקמה אחרי משחקי לוס אנג'לס 1984, הביאה לשינוי תפיסה ביחס לספורטאים והעניקה להם את כל המעטפת הדרושה. תמיכה רפואית, פסיכולוגית ומקצועית, הכול כדי להצליח. במחזור האולימפי האחרון זכו ספורטאינו במספר שיא של 31 מדליות באליפויות עולם ואירופה, שנערכו בתנאים אולימפיים, ולכן הציפיות והצפי שנקבע הלכו וגדלו, עד שהערב הם התנפצו לרסיסים.
זה לא שהספורטאים לא רצו, זה לא שהיינו רחוקים מאוד מכך, אבל את המדליות לא קונים בסופר ויש עוד 204 מדינות שרוצות בדיוק את אותו הדבר. כבר מחר בבוקר צריך להתחיל ולעשות חושבים, לראות איך משנים את התמונה באולימפיאדה הבאה. איך מצליחים לגרום לילדים בני 5-6 להתעניין בספורט אולימפי ולא רק בכדורגל או כדורסל (למרות אותו מורה לספורט שזורק להם את הכדור בבית הספר ושולח אותם לחצר). והנה הנושאים בהם חייבים להתמקד:
חגיגה אולימפית ב-ynet ספורט:
- עוד ערב מדהים באצטדיון האתלטיקה
- ים של דמעות בשתי עיניה, של קורזיץ
- ולישראליות אין מדליה, אבל ליהודיות כן
מתקנים
בשנתיים האחרונות אנחנו מתחילים לראות צמיחה של מתקני כדורגל חדשים בפתח תקווה, נתניה, חיפה ובאר שבע ואולמות כדורסל חדשים בירושלים ובראשון לציון. אבל איפה המתקנים לענפים אחרים? למה אנחנו צריכים להמתין שבע שנים לבריכת שחייה ראויה בווינגייט?
כסף
כל דבר מתחיל ונגמר בכסף. אמנם תקציב משרד הספורט הוכפל ועל הדרך עבר חוק ההכנות האולימפיות בו לא צריך לרדוף אחרי הכסף בסוף שנה, אבל יש עוד הרבה מקום לשיפור.
מאמנים
התגמולים לספורטאים על הישגים הם רעיון נחמד, אבל איך ספורטאי יכול לישון בראש שקט שהוא לא יודע מה יהיה איתו ביום שלמחרת? כמה ספורטאים שמסיימים קריירה רוצים לאמן את דור העתיד? הגיע הזמן לתת לספורטאים סיבה להמשיך במה שהם עושים.
עומק
שחר צוברי מול נמרוד משיח בדגם הניל פרייד לגברים, לי קורזיץ מול מעיין דוידוביץ` בנשים. אליס שלזינגר מול ירדן ג'רבי בג'ודו (עד 63 ק"ג), דניאלרוב הספורטאים הנ"ל נלחמו בשנתיים האחרונות על כרטיס בודד למשחקים האולימפיים בלונדון 2012. היריבות מביאה לכך שלכל ספורטאי יש לא רק קרב מול מאות ספורטאים ברחבי העולם, אלא גם יריבות מבית. אפשר רק לברך על מצב זה, ולקוות שהיד עוד נטויה לקראת ריו 2016.
קהל
עם ישראל התעורר והתחיל להבין שאין כאן רק כדורגל, אלא קיימים בעולם עוד עשרות ענפי ספורט, בהם אנחנו אפילו מגיעים להישגים וממלאים בעזרתם אולמות. אפשר להתחיל ולקרוא על הענפים "השוליים" יותר, גם אם לא ממש מבינים כמה מצופים צריך לעבור בשייט ואיך מקבלים ציון על קפיצה מושלמת בהתעמלות. פתאום כולם מכירים את אלכס שטילוב, לי קורזיץ, יעקב טומרקין ואריק זאבי.
הגיע הזמן לתת לצופה הישראלי יותר ויותר הזדמנויות להיתקל בתחרויות בינלאומיות גדולות שמגיעות לכאן, אפילו ברמה של אליפות אירופה כפי שהיה בשנים האחרונות באופני הרים, בטריאתלון ומים פתוחים. רק כך נצליח לשנות את תרבות הספורט ואולי יום אחד נקום ונראה שגם אנחנו חלק ממעצמות העל בספורט העולמי.

