חלום בועז

ההיפסטריאדה של וויליאמסבורג התחילה כשהשכונה הזולה והמוזנחת לשעבר משכה אליה אמנים שמצאו בה סטודיו רחבי ידיים ושכר דירה זול. והיום? כמו שאומרים בברוקלין: Forget about it. המחירים בשמיים ורק אנשים מבוססים או ממומנים יכולים לעשות את המעבר. אבל הסטודיו של הפסל בועז ועדיה, לכאן עבר ב-1989, עדיין פה. הכניסה אמנם נראית כמו דלת של מוסך, אבל כשמביטים פנימה מתגלות המון דמויות דוממות, עשוית אבן צפחה ובלו סטון, יושבות בתנוחות מרגיעות, חלקן מחבקות אהוב, עומדות עם כלב, רועות כבשים, עושות מדיטציה או מביטות בך, הצופה, ללא עיניים. ואיך שנכנסים לסטודיו יורדת עליך שלווה סטואית, כאילו הגעת לבית המשפחה שלך והנה כל מי שאוהב אותך חיכה לך בדיוק כמו שדמיינת.

"הפסלים מתעוררים לחיים ומתחילים לבנות אחד את השני". בועז ועדיה

כששואלים את בועז ועדיה, אחד הפסלים הישראלים המוערכים בעולם, איך יש לו זמן ליצור את כל העבודות שלו – עבודה ממוצעת לוקחת לו כחצי שנה ורשימת ההמתנה ליצירות מוזמנת עומדת עכשיו על ארבע שנים – הוא מתבדח שכשהוא מסיים את יום העבודה בסטודיו וסוגר אחריו את הדלת, "הפסלים מתעוררים לחיים ומתחילים לבנות אחד את השני".

הילד שנולד בשנת 1951 במושב גת רימון שליד פתח תקווה, חלב פרות וצפה שעות על גבי שעות בכוורות הדבורים שמשפחתו גידלה הפך לאחד הפסלים המבוקשים בעולם. פסליו נמכרים במאות אלפי דולרים ומוצבים במוזיאונים, אתרי פסלים קבועים, פארקים ואוספים פרטיים ברחבי הגלובוס.

"זה התחיל מדיסלקציה", אומר ועדיה בחיוך, "לא הצלחתי לקרוא, לא הצלחתי לכתוב, נאבקתי בעצמי עד שהורי שלחו אותי לחוג לקרמיקה, שם גיליתי שיש לי יכולת לתקשר על ידי יצירת דברים תלת-ממדיים. מצאתי את יעודי. אני זוכר את עצמי בגיל ההוא נוסע לבד לתל אביב, יורד בתחנת הרכבת בארלוזרוב, הולך לים, ליפו העתיקה, לגלריות האמנות ומקנח מוקסם בשוק הפשפשים".

התחלה חדשה בסוהו

בגיל 22, לאחר סיום לימודיו במכון אבני, הגיש בקשה למלגה לקרן שרת, כי רצה להרחיב את אופקיו. הוא קיבל מלגה מלאה ללימודי פיסול בבית הספר פראט שבברוקלין. אז, בגיל 24, שנה לאחר מלחמת יום הכיפורים, שנה בה לקח הפסקה מיצירה כדי לטפל באמו שגססה מסרטן, נעל בועז בפעם האחרונה את הסטודיו שלו במושב, סטודיו שהיה לול לפני כן, ועלה על מטוס, לראשונה בחייו, ממנו נחת הישר לליבה של אחת התקופות המרתקות ביותר של סוהו, שפרחה כמרכז לאמנים.

מצא בסוהו פיסת טבע חדשה

איך הייתה הנחיתה הישר לזרועות השכונה הכי אמנותית בעולם בתקופה ההיא?

"היו שם שני בארים מרכזיים", הוא מספר וזיק של נוסטלגיה נדלק בעיניו: "פאנלי, שנמצא שם עד היום ברחוב מרסר פינת פרינס, וברום באר. הסטודיו שלי היה ב-475 ברודוויי ומעלית המשאות שלי יצאה לרחוב מרסר מס' 48. רחובות סוהו בתקופה ההיא היו מורכבים מסווט שופס בהם ישבו סינים ותפרו בדים, לופטים ענקיים, גלריות אמנות שצצו כפטריות לאחר הגשם, בניינים נטושים ואמנים, הרבה אמנים. האקסצ'יינג' האמנותי היה בכל שיחת חולין, בכל פינת רחוב". ועדיה מספר על אמן המחתרת באסקיאט, שעבד במרתף של הגלריה האגדית של אנינה נוסי. קית' הארינג היה מצייר בגיר על קירות הסאבוויי. ועוד: ג'וליאן שנאבל, אנדי וורהול, סצינת הסמים, המסיבות הפרועות וארט דילרים שהיו, רובם ככולם, גייז. "אני לא גיי, אני לא שותה ולא עושה סמים. בניגוד להרבה אמנים ששואבים השראה ממקומות אפלים, ההשראה שלי באה ממקום אופטימי, צלול וחמים. אז הרגשתי קצת אאוטסיידר".

התחושה הראשונית של ועדיה—שהקשר לטבע, אהבת המולדת, המשפחתיות, היו כלים מעצבים בקריירה האמנותית שלו—הייתה כאילו עשה את טעות חייו. "עד שיום אחד חל בי שינוי מחשבתי. התהלכתי לי ברחובות סוהו אשר היו מלאים בפסולת תעשייתית ושם מצאתי את פיסת הטבע החדשה שלי, אמא אדמה האורבנית. הטבע הוא מסביבנו, גם בעיר! הבטתי במדרכות הרחוב שעברו שיפוץ בזמנו ונדלקתי על האבנים האלו שנערמו בצד הכביש. כמו ילד שגילה אוצר ביקשתי מהפועלים רשות לקחת את האבנים. הם הביטו בי בתמיהה ואמרו אוקיי. האבנים האלו, איתן אני עובד עד היום, הן אבני צפחה ובלו סטון, ניתן להלך עליהן בווסט וילאג'".

איפה קיבלת את ההשראה לפסלים של היום?

"לאחר תקופת איסוף מפרכת התיישבתי בסטודיו והתחלתי לנסות לסתת את האבן, אך היא התעקשה להתפצל לשכבות הטבעיות שלה. מספר נסיונות כושלים הבהירו לי כי אני חייב לעבוד עם האבן. נכנעתי לנטייה הטבעית של האבן להתפצל. בארץ אספתי אבנים מהרים באיזור ראש העין, חלוקי נחל ושיער אדם שקניתי מחברות אשר עושות פאות נוכריות לחרדים. כשהגעתי לסוהו אספתי אבנים מהשכונה. בסלעי הגרניט, שהם סלעים שנוצרו בסוף תקופת הקרח, אותם אני משלב בעבודתי מאז שהעברתי את הסטודיו לוויליאמסבורג ב-1989, נתקלתי כי חפרו פה את הרחוב".

ב-1986 הציג ועדיה את התערוכה הראשונה שלו ב"או.קיי האריס", הגלריה שחשפה את וורהול וליכטנשטיין לעולם. הוא הציג בה פסלים פיגורטיביים במשקל טון ויותר של דמויות חסרות פנים, שהפכו להצלחה מסחררת. "כל הפסלים, כולל כאלו שלא הוצגו בתצוגה אלא ישבו בסטודיו שלי, נמכרו תוך 3 שעות. אנשים פנו אלי ואמרו לי שזה נורא מיוחד שבחרתי בשמות תנכ"ים לפסלים שלי, נורא שורשי", הוא נזכר בשעשוע, "אבל האמת היא שאת השמות לפסלים לתערוכה הראשונה נתתי לפי השם של האורח מהארץ (והיו הרבה כאלה) שישן אצלי בסטודיו בזמן בו סיימתי את העבודה על אותו הפסל". זרם המבקרים שישן אצל ועדיה על מזרון בסטודיו הלך וקטן, אבל הוא המשיך לתת לפסלים שמות תנכי"ם. "התנ"ך הוא הספר הראשוני, זה התאים לקו העבודה שלי. ההחלטה הייתי אינטואיטיבית. היא הרגישה נכון.

"היום המון שיטות לימוד הן על ידי אגירת מידע ולא על ידי עשיה. ההבנה של דברים נעשית במוח. פעולת היצירה והעשיה באה מהמקום ההפוך, האינטואטיבי. כשאני מכה באיזמל ומרגיש את הויברציה הנכונה, אני יודע שאני מתקדם בכיוון הנכון וכשדברים מרגישים לי נכון אני פשוט זורם איתם. כך פעלתי כל חיי".

פרסים וחלומות

ביום ראשון לפני שבועיים, שעות מספר לפני שהוריקן סנדי הגיע לביקור, קיבל ועדיה את "פרס האביב", הפרס הנחשב אותו מעניקה קרן שרת, אותה הקרן אשר אפשרה לו להגשים את החלום הניו-יורקי, לאמנים שהשפיעו בצורה משמעותית על עולם האמנות. הפרס הוענק בערב ההתרמה השנתי של הקרן בלינקולן סנטר. בין מקבלי הפרס בעבר נמנים במאי הקולנוע עמוס גיתאי, הכוריאוגרף אוהד נהרין והפסנתרן יפים ברונפמן.

ועדיה התרגש: "גם אם מרבית שנותי עברו עלי מחוץ לארץ, התקופה המעצבת שלי, מקור האנרגיה שלי, קשור בארץ. גם אם עברתי שם תקופות מאוד לא קלות, כמו התקופה בה שירתתי כחייל בהנדסה קרבית במלחמת ההתשה בה איבדתי חברים רבים. זה לא במקרה שהאינסטלציה הכי מרגשת שלי הייתה הקמת הפסל בגן העצמאות בתל אביב אשר ניתנה לעיר כמתנה בחגיגות המאה. מרגש אותי שהפרס הוענק לי על ידי קונוסול ישראל בניו-יורק, עידו אהרוני, שהוא גם קרוב משפחה שלי. ועוד יותר מרגש זה שההכרה בהצלחתי הגיעה מהקרן אשר עזרה לי להגשים את חלום חיי. הסיפוק מהפרס הזה הוא בכמה רבדים, בדיוק כמו העבודה שלי. אני מרגיש בר מזל".

מה החלום הבא שאתה מתכונן להגשים?

"היום אני נמצא במקום בחיים שלי שהוא מעבר לכל חלומותי. ואחרי כל החויות שעברתי בעודי מגשים חלום זה, כולל תאונה בה נפלה עלי אבן במשקל של יותר משלושה טון והתמודדות עם מחלת הסרטן, אני יודע שהחלום הזה הוא לא ברור מאליו. אני שמח להמשיך לעבוד עד סוף חיי, להזדקן עם אשתי, קים, שהיא סוחרת אמנות. החלום הבא הוא לחיות את החלום הקודם במלואו".