דניאל ליר זוכר את הקייצים שלו כילד בישראל בהרבה אהבה וגעגועים. כבן להורים גרושים, הוא עבר עם אמו ללוס אנג'לס כשהיה בן חמש ובחופשות הקיץ היה טס לארץ לחודשיים של ים, שמש וכיף עם אבא. "כשהגעתי ללוס אנג'לס לא התחברתי למקום ורק כשהייתי טס לארץ, הייתי מרגיש שהגעתי הביתה. זה התחיל ברגע שיצאתי מהמטוס והרחתי את הריח של הארץ, ידעתי שאני בבית, במקום שלי", מספר ליר, "רק בארץ הבנתי מה זאת חברות אמיתית. זה משהו שלא ראיתי באף מקום בעולם. בארץ ישנים אצל חברים, הולכים אליהם לארוחת בוקר וערב. שם למדתי מה זאת חברות".

הקיצים של ליר עברו בבית משפחת האב בשכונת עג'מי ביפו. הוא התעורר מדי בוקר לצלילי שירת המואזין, שיחק עם ילדים ערבים וישראלים, הלך לים והפך לבן בית באבו חסן, שם הלך לאכול ארוחות צהריים וערב. החופשות האלו בישראל, ובעיקר קיץ 1990, אז פרצה מלחמת המפרץ, השפיעו על ליר, במאי קולנוע במקצועו, והם החומרים עליהם ביסס את תסריט הסרט Skateboarding With Sadam.

הסרט עוקב אחר צעיר אמריקאי מסוגר בעצמו המגיע לישראל לחופשה באותו קיץ גורלי. הוא מתחבר לקבוצת ישראלים חובבי סקייטבורד כמוהו וסופסוף יוצא מהקונכיה שביצר את עצמו בתוכה. במשך שהותו בארץ, הוא לומד מהי חברות ומתאהב בצעירה ישראלית. כשפורצת המלחמה, הוא צריך להחליט אם הוא שב לביטחון של הבית בארה"ב או נשאר עם החברים שלו והבחורה שהוא אוהב.

"בתחילת הסרט הגיבור מפחד מהכל ובסופו אנו רואים שהוא מקבל אומץ. באותה תקופה הרחובות היו מתרוקנים כבר בשעה 5 אחר הצהריים. כולם היו נשארים בבתים ובסוף הוא והחברים שלו אומרים לעצמם, 'אנחנו לא יכולים להישאר בבית כל הזמן ולפחד'. אז הם יוצאים לרחוב עם הסקייטבורד ועושים רמפה בתוך הכביש, ואז פתאום נופלים טילים והם צריכים לשים את מסיכות הגז על הפנים ולדהור בכבישים. הסצינה הזאת מראה מאיפה הצעיר האמריקאי הזה התחיל ולאן הוא הגיע, איך הוא גדל והתגבר על הפחדים שלו במהלך אותו קיץ".

"רק בארץ הבנתי מה זאת חברות אמיתית". ליר

ליר מבסס את דמותו של הצעיר על זכרונותיו שלו, אולם הוא היה צעיר יותר כשפרצה המלחמה, ילד בשנות העשרה המוקדמות, שלראשונה בחייו הבין מה זאת מלחמה ואיך זה לחיות במדינה מוקפת אויבים. "אני חושב שכאן בארה"ב אנשים הבינו לראשונה מה זה לחיות במצבים כאלה של חוסר אונים כשהיה הפיגוע במגדלי התאומים. אני הייתי אז בניו יורק, ברחוב, וראיתי ממולי איך מגדלי התאומים נופלים. זה היה מפחיד וזה החזיר אותי לאותה תקופה של קיץ 90' בארץ, כשיום אחרי יום ההולדת שלי סדאם נכנס לכווית. אני זוכר איך שהכל השתנה בבת אחת. אנשים נכנסו ללחץ וכל תחושת החופש התהפכה. אמא שלי רצתה שאשוב לארה"ב כי היא פחדה ואני נקרעתי בין הרצון שלי להישאר עם החברים שלי לבין לחזור הביתה ללוס אנג'לס".

בלית ברירה שב ליר ללוס אנג'לס ולשנת הלימודים שעמדה להתחיל, אבל נצר בליבו את אותם זכרונות שהשפיעו עליו כל כך. שנים מאוחר יותר, בניו יורק, לשם נסע ללמוד קולנוע באוניברסיטת ניו יורק, הוא פגש את מי שהפכה לאשתו. "ישבתי במסעדה טבעונית שהיתה דווקא בבעלות ישראלית וכל המסעדה היתה מלאה, היה רק כיסא אחד פנוי בשולחן שלי. בחורה צעירה ניגשה ושאלה אם היא יכולה לשבת. התפתחה בינינו שיחה וגילינו שיש לנו הרבה מהמשותף. היא אמרה לי ששמה באיו והיא פרופסורית לקולנוע באוניברסיטה. חשבתי, איזו בחורה מדהימה, אבל היא היתה אמורה לנסוע למחרת לשלושה חודשים ללמד באוניברסיטה בירדן.

"שמרנו על קשר וכשהיא שבה משם, סיפרה שהיא הסתכלה על הסטודנטים הירדנים והם היו בדיוק במו הסטודנטים בניו יורק. אבל בכל פעם שהיתה צריכה להגיע למלון או לאוניברסיטה, היו מסביב הרבה אנשי ביטחון. מזה עלה לה רעיון לעשות סרט על איך זה להיות צעיר בעולם שלא מרשה לך להיות לחלוטין חופשי. סיפרתי לה שאני כותב תסריט על אותו נושא עצמו והתחלנו לעבוד ביחד. כך נולד 'סקייטבורדינג עם סדאם'. בהמשך מצאנו מפיק מאוד גדול, דאג קלייבורן, שעבד עם פרנסיס פורד קופולה על מספר סרטים ועבד עם שחקנים מאוד ידועים כמו אנטוני הופקינס, קתרין זיטה ג'ונס, רובין וויליאמס, מיקי רורק. הוא קרא את התסריט ומאוד התלהב והחליט להפיק את הסרט".

מבוסס על זכרונות אישיים. 'סקייטבורדינג עם סדאם'

מזלו של ליר המשיך עם ליהוק הסרט כשגילה אלמגור הסכימה לגלם את דמות הסבתא. "גילה מדהימה. קשה לי לתאר אותה. היא בת 70 וכשמדברים איתה בטלפון היא מלאת אנרגיה: 'אני צריכה לעשות את ההצגה הזאת והולכת לתערוכה הזאת וצריכה להיות פה ושם...'. כך אני רוצה לחיות כשאהיה בגילה. כשאני הולך איתה ברחוב בארץ כולם עוצרים אותה. מאוד שמחתי שהיא הסכימה לשחק בסרט, היא מאוד תומכת ואינטלגנטית. הדמות שלה מבוססת על דמותה של סבתא שלי שהגיעה לישראל בגיל 15 לאחר שכל משפחתה ניספתה בשואה. גם לאשתי יש סבתא שהיא אישה גדולה מהחיים. היא היתה מלכת היופי הראשונה של ניו אורלינס והיתה אמנית שציירה את חיי הקהילה שם. זוהי דמות מאוד חשובה בסרט. את שאר הדמויות עדיין לא ליהקנו, אבל אני רוצה ללהק שחקנים בארץ והצילומים יערכו שם וכאן בלוס אנג'לס".

למעט רחובות תל אביב המופגזים, רוצה ליר להראות את ישראל האחרת, זאת שלא רואים בקולנוע בדרך כלל, החל מחיי הלילה וכלה בתרבות והאוכל המצויין. "הייתי רוצה להראות את חיי הלילה של תל אביב שהם יותר מטורפים מניו יורק. תמיד שהייתי מגיע לארץ הייתי אומר: 'וואוו, הכל כל כך מתקדם'. בתור אמן תמיד התחברתי לפופ ארט שבתל אביב ואני רוצה להראות את זה בסרט. רוצה שאנשים ירגישו את האווירה, את טעם החומוס והבורקס, את הרגשת החופש, ואיך הכל מתהפך יום אחד כשמתחילים ליפול טילים. אני רוצה להראות איך אנשים בארץ חיים ומתגברים על דברים כאלה ומי הם באמת הישראלים, משהו שאנשים בעולם לא יודעים כשהם קוראים עיתונים".

היום, כשהוא בשנות ה-30 לחייו ובחזרה בלוס אנג'לס אחרי 13 שנים בניו יורק, אומר ליר שסופסוף הוא מרגיש כאן בבית. "עברתי לניו יורק בגיל 20 ומיד התחברתי למקום, משהו שאף פעם לא הרגשתי בלוס אנג'לס. היה לי קליק מיידי, ניו יורק היא עיר מאוד אינטליגנטית וללמוד ב- NYU היה מדהים. אני ואשתי החלטנו לעבור ללוס אנג'לס בגלל שכאן נמצאת התעשיה, וכמובן אמא שלי שעדיין גרה כאן והיא מעצבת גנים. ואני חייב להודות שעכשיו כבן אדם בוגר, אני דווקא מרגיש שייך ללוס אנג'לס וזה משהו שלא הרגשתי אף פעם כילד כאן. ישראל אז היתה הבית שלי, למרות שביליתי שם רק את חופשות הקיץ".

וכך, הילד שאף פעם לא הרגיש בבית בעיר אליה עבר בגיל 5 וחיכה כל השנה לנסוע לארץ, הפך לגבר שמרגיש סופסוף בבית בלוס אנג'לס, והוא כבר לא יכול לחכות להתחיל לצלם את סרט הקולנוע הראשון שלו בנופי ילדותו האהובים בישראל.