קהל רב, ישראלי במרביתו, מילא ביום ראשון בערב את האולם של בית הכנסת הרפורמי על שם סטיבן ווייס באפר ווסט-סייד, לציין את יום הזכרון לשואה ולגבורה. בשורות הקדמיות, ממש לפני הבמה, ישב הדור הצעיר, בני שבט הצופים העבריים "תפוח" של ניו-יורק, אשר היו אחראים על הטקס. מאחוריהם ישבו הוריהם ובשורות הרחוקות יותר מהבמה ישב קהל מבוגר יותר, שאחדים בקרבו התלוננו כי אינם מצליחים לשמוע את מה שנאמר על הבימה, אך גם סירבו לעבור לשורות הקדמיות.

שרית רון, מנהלת פרויקט "חופשי במנהטן", שאירח את האירוע בבית הכנסת, פתחה את הערב עם סיפור אישי קצר בו הדגישה את החשיבות לשאול שאלות ולהתעניין בסיפורים האישיים של הניצולים. "לי אמרו לא לשאול", סיפרה, "אבל אתם תשאלו כמה שאתם יכולים כל עוד האנשים האלה עדיין איתנו".

אורח הכבוד באירוע היה סגן אלוף (מיל') מנחם שגיא, אשר שרד ביחד עם חלק ממשפחתו את השואה בהולנד. שגיא נולד בעיר ההולנדית אנסחדה, לא רחוק מהגבול עם גרמניה. הוא נמסר על ידי הוריו בגיל שישה חודשים למשפחה אומנת עם פלישת צבא הרייך למדינה. הוריו ושאר משפחתו שרדו גם הם כשהתחבאו במקומות מסתור אחרים בעיר, בעיקר בזכות המחתרת המקומית. המחתרת המפורסמת של אנסחדה, אשר הוקמה על ידי הכומר הפורטסטנטי לינדרט אוברדאון, ידועה בכך שהצליחה להציל כמחצית מיהודי העיר.

שגיא, אשר גילה את האמת לגבי מוצאו ומשפחתו רק עם תום מלחמת העולם השניה, ניסה לשחזר עבור הקהל את התקופה המתאגרת שהגיעה עבורו דווקא בתום המלחמה. "אני זוכר שבאו לאסוף אותי בסוף המלחמה", סיפר, "וזה היה תהליך קשה. אני הכרתי רק את המשפחה ההולנדית שגדלתי איתה כמשפחה שלי ופתאום הייתה לי עוד משפחה. במשך כמעט חודש אבא שלי הגיע לבית המשפחה המאמצת עם עגלת ילדים עד שהסכמתי לעזוב". אביו של שגיא, אשר נחשב לאחד מאנשי החינוך החשובים באנסחדה ערב המלחמה, נפטר זמן קצר לאחר שהסתיימה. אמו של מנחם עלתה לישראל בסיוע תנועת ההכשרה ההולנדית, שהכינה יהודים לקראת עלייתם לפלשתינה. כילד, התגורר שגיא בקיבוץ ומאוחר יותר הוא חזר לגור עם משפחתו בהולנד. בתום לימודיו נסע שוב לישראל והתגייס לחיל האוויר, בו שירת במהלך שנות השישים כנווט.

לאחר ששגיא סיים את המצגת ודאג לענות על שאלות הקהל, עלו חניכי השכבה הבוגרת של שבט "תפוח" והציגו טקס קצר בנושא השואה והגבורה. הטקס כלל את התכנים המוכרים מעצרות הזיכרון של יום השואה והגבורה בישראל: שירת "הליכה לקיסריה" של חנה סנש, הקראה מכתביו של מנהיג מרד גטו ורשה מרדכי אנילביץ' וקטע הפרוזה "בגטו אין פרחים" מתוך הספר "הילדים מרחוב מאפו" מאת שרה נשמית.

האירוע המכובד עורר הערכה רבה לפרויקט "חופשי במנהטן" בבית הכנסת סטיבן ווייס, הפונה לקהל הישראלי בעיר, וכן לנערים ולנערות של שבט תפוח, שהראו נוכחות על הבמה ובעיקר בקהל. אבל אירוע מוזר ומיותר העיב על הרושם שהותיר הטקס ועוררו מחשבות לגבי ההקשר הרחב המאפשר התבטאויות מסוג זה: מעט לפני שירת ההמנון הישראלי, שבא לחתום את הטקס, עלה לבמה באופן בלתי צפוי אחד הצופים וביקש את זכות הדיבור. לאחר שהציג עצמו כשליח של הסוכנות היהודית וגם כהורה של מספר ממשתתפי הטקס, פתח האיש במונולוג פטריוטי על מדינת ישראל והיכולות שלה לקבל אליה את כל יהודי העולם כמו גם לדאוג ששואה דומה לא תחזור. המסר שלא נאמר בדברי האיש אולי היה ברור, אבל העיתוי היה מפוקפק, בלשון המעטה, ובוודאי שלא שירת את מטרת ההתכנסות.

בזמן שמשרד החינוך הישראלי מציג תוכניות שנויות במחלוקת ותמוהות ללימוד השואה בגני הילדים, ובמקביל נחשפים שנה אחר שנה פרטים מביכים ומעציבים על מצבם החברתי והכלכלי העגום של ניצולי השואה בישראל, ראוי כי הקהילה הישראלית באמריקה, ההולכת ומעצבת זהות ייחודית לה, תבחן בכוחות עצמה את הדרכים הראויות ביותר כיצד להעביר את הנושא הרגיש והחשוב לדור הישראלי-אמריקאי הצעיר. ניתן ואף רצוי לעשות זאת ללא שילוב של הזיכרון והעצב במטרות פוליטיות, שלעיתים כה קרובות כוללות בתוכן הפחדת הקהל, מצד אחד, ודירבון סנטימנטים לאומנים, מצד שני. קהילה שבחרה לגור רחוק מארץ המוצא שלה צריכה למצוא דרך להתאים את התכנים הקהילתיים ומעצבי הזהות למה שרלבטי לה. האמצעים והמטרה במקרה הזה חשובים באותה מידה.