אמנות רחוב: פסטיבל "תלוי במקום" חוזר

בין המדרחוב בנווה שאנן, גינת לוינסקי, שדרות רוטשילד, כיכר רבין, בית הכנסת הגדול באלנבי, מרכז הסיינטולוגיה בשדרות ירושלים, מוסך צדדי ביפו וכיתה בבית הספר אנקורי, עובר קו בלתי נראה לעין, ציר שהופך את בירת התרבות הישראלית לזירת יצירה. פסטיבל "תלוי במקום" שייפתח ב-22 במאי יפזר ברחבי העיר עבודות פרפורמנס שיהפכו את רחובותיה המוכרים לתפאורה.

רחובות העיר כתפאורה (צילום: נורית אגוזי)

הפסטיבל שנולד לפני ארבע שנים כיוזמה משותפת של היוצרות ליחי בקרמן ונטלי צוקרמן, הוא הפלטפורמה הראשונה והיחידה בישראל שמוקדשת ליצירות תלויות מקום שמתקיימות במרחבים ציבוריים. אם בשנה שעברה נוצרו העבודות בחללים אדמיניסטרטיביים שהעמידה עיריית תל אביב לרשות אמנים שהגיבו אליהם, השנה נפתחה העיר כולה לבחינה מחודשת של המושג "אמנות". "קשה לענות על השאלה מה בדיוק אומר המונח Site Specific או יצירה תלוית מקום", אומרת צוקרמן, השותפה בקולקטיב אוצרי הפסטיבל שכולל את האמנים רואי גורמזאנו, עתליה ברנזבורג, מיה מגנט ויובל מסקין.

בלוג יפואי. יוצא מהמרחב הוירטואלי לשדרות ירושלים (צילום: לביא ונונו)

"בשבילי זו עבודה שמגיבה לחלל, יוצאת ממנו, מתנגדת לו. זה החלל שמוביל את העבודה, לא הטקסט או הרעיון אלא השהייה במקום, האווירה שהוא מייצר, ההיסטוריה או הארכיטקטורה שלו. זה דיאלוג עם המרחב שבו העבודה נושמת באופן שמאפשר הצגת תפיסות פרפורמטיביות חדשות שחודרות לאט לאט גם את מעגלי המיינסטרים".

"זה נכון. גם בעבודות שהצגתי, נשאלות תמיד השאלות: האם זו אמנות? מה זו אמנות? האם יש לעבודות ניסיוניות לגיטימציה או מקום? אלו שאלות שמאוד חשוב לנו לבחון".

הכי נמוך בתל אביב. מיצג בנווה שאנן (צילום: ג'סי ליביק)

כמעט מראשית הדרך זוכה הפסטיבל לתמיכת עיריית תל אביב, כחלק ממגמה של קידום אמנים צעירים ויצירת זירות חדשות וייחודיות להצגת אמנות. מדובר בהקצבה מצומצת אך עקבית של כ-70 אלף שקלים. אחרי עלויות ההפקה והלוגיסטיקה, נותר תקציב זעום של כ-3,000 שקלים לכל עבודה משתתפת, ובכל זאת זוהי רוח גבית בכל הנוגע ליצירה ישראלית ניסיונית ומקורית, החורגת מגבולות הקונבנציה ונאבקת על הכרת הממסד.

"זה פסטיבל עם אג'נדה חברתית ובמידה מסוימת, גם אם מדובר במילה לא אטרקטיבית, יש בו משהו חינוכי. בעירייה התחברו לזה. התפיסה היא שאמנות על כל סוגותיה מהותית וחשובה לחיים של כולם. זו חוויה שדרכה אתה לומד על עצמך", אומרת צוקרמן. "אמנות טובה יכולה להתקיים בכל מקום ואין צורך לשלם עבורה מאות שקלים כשבעצם כל אחד יכול להיחשף אליה בדרכים אחרות. המטרה שלנו היא לחשוף אנשים לאמנות טובה ולאמני פרינג' שמאמינים בעבודה עם קהילה ובמרחב הציבורי. זה קיים בכל העולם ובארץ, משום מה, לא מתייחסים לתחום הזה בכלל".

ארבייט מאכט פריי. בין כותלי בית ספר (צילום: דן בן ארי)

במה זה שונה מהפסטיבל לתיאטרון רחוב בבת ים?

"אנחנו עובדים עם החלל. אלו לא יצירות שיכולות להתרחש בכל מקום בעיר או בכל לוקיישן אלא מותאמות למרחב ספציפי. בפסטיבל בבת ים מתעסקים גם בשאלות האלה, אבל הדגש על יצירות תיאטרון ברחוב".

איך הסיינטולוגיה קשורה לאמנות?

"זה לא סיור במרכז אלא התייחסות דרך נקודת מבט פרפורמטיבית לחלל ששימש בעבר את תיאטרון אלהמברה המיתולוגי. זה פן מעניין שיוצר דיאלוג בין מקום, זמן ואמנות".

אפשר לזהות קו אמנותי.

"אם בשנה שעברה האמנים התמודדו עם המרחב הביורוקרטי, השנה זו חוויה עירונית יציאה החוצה, בדיקת המיקום מול הקהל. זה חיפוש יותר פוליטי, מילה שנזהרים ממנה ובכל זאת יש פה בפירוש דיאלוג שמציב את האמנות מול קהילה באופן שלא מתעלם ממנה אלא מתקשר איתה וביחד שואל שאלות על החיים של האנשים שחיים במקום ושלנו".

זו במידה מסוימת אופוזיציה לקיים?

"אני לא חושבת שזו אופוזיציה אלא הרחבת הקיים. אין רצון להתנגח, כל אחד כבודו במקומו מונח. אני מאמינה בלייצר אמנות בדרך שלך ולעניין אנשים שילכו אחריך".