סיבוב ההופעות של אנסמבל ציפורלה בניו-יורק נוחת ב-Players Theater ברחוב מקדוגל, בגריניץ' וילאג'. מדובר במופע המשלב משחק ותנועה על בסיס של הומור המותאם במקרה זה לקהל בינלאומי. בהפקת ערב הפתיחה של המופע סייעה ״מועצה מקומית ניו-יורק״, שאירחה לאחר המופע קבלת פנים חגיגית שכללה שיחה בין הקהל לשחקנים.

התיאטרון נמצא באחד המקומות הכי מגניבים במנהטן. באותו הזמן שבו עלה מופע הבכורה של ציפורלה, לא אחר מאשר לואי סי.קיי עלה לבמה במועדון סמוך לניסוי כלים לקראת הופעה חדשה (כך נודע לי בהודעת טקסט מאוחרת מדי). אבל עזבו את זה. צמוד לתיאטרון נמצא מועדון נוסף בעל היסטוריה ארוכה ומפוארת, Cafe Wha? , בו הופיעו בעבר ענקים כמו בוב דילן, ולווט אנדרגראונד, ג'ימי הנדריקס ועוד. עזבו גם את זה. בעצם קחו את זה. קחו וחברו הכל יחד עם העובדה שהחבורה, אנסמבל ציפורלה, מתארחת באותה השכונה. אז כן, התרגשתי. זו לא הפעם ראשונה שאני רואה את ציפורלה ולא, אני לא קשור לחבורת הפלא בשום צורה - לא חבר, לא מכר, לא אח ולא אחיין. סתם מתרגש.

(צילום: מיכאל טופיול)

אולי זה בגלל שאני זוכר אותם מפעם, כשעוד כשהייתי בבית ספר לאומנויות הבמה בנתניה, שמצד אחד אפשר לקרוא לו חוג ומצד שני אסור לקרוא לו חוג כי זה היה כל כך הרבה מעבר לזה. הם הגיעו לשם להופעה, ממש בתחילת ההרצה של המופע הראשון של האנסמבל. אני זוכר שנורא התלהבתי. זה היה מופע שכלל בתוכו כל כך הרבה סגנונות וכישורים שונים. ישר אחרי ההופעה פניתי למורה. ״אז הם רקדנים או קומיקאים? שחקנים? זמרים?״ יש הרבה יצירות שאתה נתקל בהן בחיים ואתה אומר לעצמך, ״רגע, מה זה? זה חדש. מותר ככה?״ לך תגדיר את מה שאתה רואה על הבמה. היכולת של ציפורלה לשלב כוחות בהחלט מרשימה, אבל העובדה שהכל עובד, מתקתק, ושבסופו של דבר אתה צוחק או מחייך – זה כנראה הסוד. הרבה דברים על הבמה הם לאו דווקא מצחיקים עד דמעות, אלא פשוט מרתקים, והיצירתיות והקלילות של הביצוע משאירים אותך מחוייך.

אולי התרגשתי בגלל שגם אני רציתי להיות על הבמה. רציתי לצעוק להם במהלך המופע, ״היי! גם אני יוצר ישראלי, תעשו טובה קטנה ותעלו אותי לבמה!״. הרגשתי קרוב, שורה שלישית בכל זאת. לא, זה לא היה זה. אולי זו הייתה העובדה שהחבורה הישראלית הזאת, שללא ידיעתה ליוותה אותי מנתניה לניו-יורק, הגיעה עד לכאן. זה עשה לי משהו. גם אני הגעתי לכאן עם חלומות להגשים ועם תוכניות וסיפורים במגירה והנה אנחנו שוב מתראים, בניו-יורק, ממש כמו בסצינת אהבה הוליוודית עם גורדי השחקים ברקע. אבל לא, אני שוב עוסק בחלומות. זה היה משהו אחר, פשוט יותר. זו הייתה סוג של גאווה.

זו אחווה ישראלית קטנה שקשה לפספס, כי בסופו של דבר תעבור, תברח, תתחבא – זה לא יחמוק ממך. תמצא את זה בכל מקום. לא שזה כזה סיפור בניו-יורק, כי כמה שזה רחוק, זה הכי קרוב בעולם, ואולי גם עם המרחק זה מתחזק. אלו הדברים הקטנים: משפחה רחוקה שפתאום מתגלה לה, ארוחות חג, למצוא שוקולד "השחר" בסופר. דברים שאתה נאחז בהם ושאתה יודע שלא משנה מה, הם שם בפנים. הנה, קחו דוגמה. לא מזמן ישבתי לאכול במסעדה בברוקלין. לא הייתי רעב במיוחד אבל זה מה שהוחלט אז התיישבתי. ״תקשיב״, החבר שישב איתי אמר, ״יש להם פה גולדסטאר. אין מצב שאנחנו במקום שמגיש גולדסטאר ואנחנו לא מזמינים״. אז הזמנו. ״תקשיב״, החבר פקד שוב, ״יש להם פה שקשוקה – מפחידה! אין מצב שאתה לא מנסה. כמו בבית״. אז ניסיתי. הנה, איכשהו מצאתי את עצמי שותה גולדסטאר ואוכל שקשוקה בשעה מפוקפקת באמצע שכונה (דווקא לא יהודית) בברוקלין. וזאת לא הפעם היחידה.

זו כבר השנה השלישית שלי בניו-יורק והכל עדיין מרגיש חדש. יש הרבה דברים שצריך להתרגל אליהם, דברים שאתה אפילו לא מודע לקיומם. בגלל זה כל כך עוזר לראות משהו מוכר, במיוחד כשעדיין הרבה מצבים כאן הם בגדר "רק אתה והעולם".

הרבה מחשבות עברו לי בראש אחרי המעבר, ״מה לעזאזל עכשיו?״ כנראה הייתה הראשונה בהן. לא שחסר דברים לעשות, אבל הכל מבולגן. כי במקום שהוא לא הבית שלך אתה תמיד חושב, ״כמה זמן נשאר?״ כנראה בגלל זה כל כך נהניתי מהמופע. כי לכמה רגעים כן הרגשתי בבית, והיה פתאום זמן לשבת ולהירגע.

יצאנו מהתיאטרון והחבורה מהבמה, שיצאה איתנו, המשיכה בהצגה ברחוב. על המדרכה, באמצע רחוב הומה אדם, הם התחילו לשיר שירים מהמופע ולנסות לדלות חיוכים מהעוברים והשבים. אנשים עצרו והסתכלו, חלקם אפילו התחילו לצלם. לא כולם היו מרוצים. ״אנשים משוגעים״, מילמל בעצבנות מישהו שהיה צריך לעבור לקצה השני של הרחוב. אבל זה לא באמת הפריע לחגיגה, ובסך הכל, חוץ מההודעה המבאסת שקיבלתי על לואי סי.קיי, שכנראה פיספסתי במאית השניה, היה ערב נפלא.