האשה והחזון

הצורך של הקהילה הישראלית בפעילות ישראלית עולה משנה לשנה. אם בעבר ערב שירה בציבור ועוד מסיבת פורים ססגונית סיפקו את הקהל, נראה כי לי עוד. הפעילויות של הקהילה היהודית-אמריקאית סוגרות הרבה פינות של מחסור, אבל החיפוש אחר המוכר-הישראלי הוא תמידי. ארגונים והתארגנויות פורחים ועולים כמו אחרי גשם שמרווה אדמה צמאה אחרי בצורת. ואם לדייק, כמות התוכניות והמגוון שלהם גדל והולך. ולא רק כמות התוכניות. נראה כי הקהילות מתפתחות ובונות להן מעגלים באזור המגורים המיידי שלהן. לא עוד התארגנות אין סופית לקראת יציאה להופעה בעיר, לה יש קסם משלה כמובן. הקהל רוצה גם פעילות "קרוב לבית", כזו שלא דורשת שעות ביביסיטר עודפות או תשלום בגשר וחנייה רחמנא ליצלן. המדינה שגודלה כשל מדינת ישראל רוויה במיקרו קהילות ישראליות כאלה. כמעט בכל מחוז בניו ג'רזי חיים ישראלים. האזור המרוכז ביותר אולי נמצא במחוז הצפוני של המדינה, מחוז ברגן, והוא גם אולי הפעיל ביותר.

ישנם אירגונים שפועלים כבר שנים רבות, הם השתנו לפי הצרכים, אבל לרב נדרשים ל"התיישר" לפי צרכי המוסד תחתיו הם מתנהלים. לקרן אדלר (37), כיום תושבת קלוסטר יש ראיה שונה.

מאיפה הכל מתחיל אצלך?

הגעתי עם הוריי ואחיי בגיל 12 לארה"ב, מיד לאחר שאחותי הגדולה ילדה את בנה הראשון. הייתי נערה בגיל הכי קשה, והמקום שחיבר אותי למציאות שלי היה שבט 'הצופים'. הייתי ונשארתי צופיפניקית מושבעת, ולימים אפילו שרתתי כשליחה בשבט בטנפליי. עליתי עם גרעין 'צבר' לארץ לקיבוץ גשר הזיו, ושרתתי כמדריכת גדנ"ע. הצבא זכור לי כתקופה היפה והמשמעותית בחיי. אחרי שהשתתחררתי קיבלתי טלפון מאחותי שבישר כי היא נושאת ברחמה שלישיה, וביקשה את עזרתי. מיד נענתי, ועם הלידה הפכתי להיות הנני שלה בבית. אני מאוד אוהבת ילדים, והייתי מטפלת טובה ונודעתי כמחנכת קשוחה. לימים הבנו שאני לא יכולה להשאר עם התינוקות כל היום בבית, ומצאנו להם מסגרת, ואני יצאתי לעבוד בחנות בגדים, מכירת תמונות ועוד. אחה"צ הייתי מגיעה הביתה, וממשיכה לעזור לה לגדל את הילדים או אז מתרחש אסון בביתה, ובעלה הולך לעולמו מדום לב. בנסיון שלה לשקם את חייה, אני נשארת כאן, ממשיכה בתור שליחה של שבט הצופים ובינתיים מכירה את וויין. או אז ברור לצופים שאני לא אחזור לישראל, ואני נאלצת לסיים את תפקידי אחרי שנה בתסכול גדול וחוסר קבלה של הגזרה. המדים, דרך אגב, תלויים לי עד היום בארון הבגדים.

איך את מגיעה לחינוך?

כל חיי אני בסביבת ילדים, עוד מאז הייתי נערה צעירה. הילדים תמיד נתנו לי את הכח והמוטיבציה. אני מנהיגה מטבעי. לאחר שילדתי את בתי הראשונה אביב, כיום בת 10, חיפשתי לה גן ילדים. היה לי נסיון של עבודה פרונטלית בגני ילדים, וגם בניהול האדמיניסטרטיבי. שום מסגרת לא סיפקה את מה שאני רציתי בשבילה. בכל מקום מצאתי חסרון, ולא יכולתי להשאיר אותה. עם ההבנה שאני לא מוצאת את מה שאני רוצה בשבילה, ובני השני שלו שנולד חצי שנה קודם, החלטתי להקים את 'גן אביב'. גן יהודי, אך לא דתי בהגדרה, שיתן סביבה חמה ואוהבת, שיחנך ברוח ישראלית, שיתן לילדים בסיס יהודי. גידול הילדים בגולה הבהיר לי שאם אני לא אחגוג איתם קבלת שבת, נספר ונלמד על החגים ואחשוף אותם לתאריכים חשובים בהסטוריה של עם ישראל, הם פשוט לא יהיו מודעים לקיומם. הרבה מהם יגיעו אח"כ לבתי ספר ציבוריים וצריך לדאוג לבסיס שלהם.

היה רגע מכונן בהחלטה שלך להקים לילדייך גן?

היו רבים כאלה. אחד שאני לא אשכח הוא ביום שאני רואה אותה מרכיבה פאזל, ומסיימת אותו כשחסרה לה החתיכה האחרונה. היא היתה בת שנתיים וחצי. החלטתי אז שאצלי זה לא יקרה. ואכן אני מקפידה לחדש את המשחקים והציוד שנדרש להחליפו כל שנה.

לקרן אדלר יש חזון. היא נרתמת לפעילויות קהילתיות לישראלים, ומשקיעה זמן וממון. אדלר הצטרפה לארגון ה-IAC של ניו ג'רזי, ובמסגרת זו היא תקדם את צרכי הקהילה הישראלית.

היכן את רואה צורך אמיתי לשנות?

יש פעילויות לבני כל הגילאים. רובן חד שבועיות, או דו שבועיות כמו הצופים או בתי ספר ללימוד עברית של אחה"צ ומהן חד פעמיות כמו הופעות של אמנים שונים. בחזון שלי אני רואה בית ישראלי שבני כל הגילאים יגיעו אליו באופן חופשי. בזכרון שלי מילדות אני רואה את המתנ"ס שהייתי הולכת אליו כל יום כמעט. מקום שהוא לא הבית אבל מרגיש מוכר, שאפשר לשבת בו עם חברים, לקרוא, לשחק אקס-בוקס, לבוא לחוגים ועוד. מקום שילדים ומבוגרים יגיעו אליו כדי למלא צרכים שונים. בית עם אוריינטציה ישראלית, כמו בארץ.

ומה את עושה עם החזון הזה?

החלטתי להקים את המתנ"ס בפיירלון. הוא ממוקם בבניין שנמצא בו גן אביב, ולא קשור לשום זרם דתי. בעיניים שלי אני רואה מקום שפתוח בכל ימות השבוע, בשבתות ובחגים, שכל מי שרוצה יוכל להכנס אליו. אני רוצה לתת מקום לסדנאות ולהופעות לבני כל הגילאים, לחוגים וכמובן להגשים את החלום שלי. אני רוצה שתהיה ספריה גדולה וחדר של משחקי קופסא. מי שמכיר אותי יודע שאני משוגעת על משחקי קופסא והבית שלי מלא בהם. התפיסה שלי חינוכית, והרצון הוא לגעת בכל אחד ואחת ולתת להם את האפשרות לבחור.

איך תחליטי על הפעילויות?

ראשית אני קשובה לצרכים. בימים אלה אני עובדת על לו"ז של פעילויות לבני כל הגילאים. יום אחרי הפתיחה שתערך ב-11 לינואר בין השעות 11 לשתיים בצהריים (וכן, כולם מוזמנים!) מתקיימת הופעה ראשונה למבוגרים של האמן העל חושי גיא בבלי. אני עובדת כבר על ההופעות הבאות. הכל במחירים שוים לכל נפש. יהיו שעות סיפור לצעירים, מעגלי דיונים לבני נוער ופעילויות וחוגים לבני כל הגילאים. פעם בחודש יתקיים ארוע מרכזי. אני לא אגביל אף שכבת גיל מלקחת חלק. אני חושבת ששכבת הגיל עם המחסור הגדול ביותר בפעיליות בשבילו הוא בני הנוער. אני מתכוונת לשם עליו דגש, ושהם ידעו שיש להם לאן להגיע.

ואיך הקהילה יכולה לקחת חלק כבר עכשיו?

אני בונה חדר לספריה. לא עוד שני מדפים. אני אשמח לעזרה בגיוס של ספרים, קיטלוג והקמה של החדר עם משחקים.

קצת הרבה לאשה כ"כ צעירה, לא?

זו רק ההתחלה. כשאזכה בלוטו אקים עוד מרכז כזה. יש לי את כל התוכניות. אני יודעת בדיוק איך הוא יראה, ממה הוא יורכב, ואפילו אילו פעילויות תהינה בכל קומה. החזון שלי חייב להפוך למעשי. וזה יקרה.

לפרטים על המתנ"ס החדש: communitymatnas@gmail.com

יין בניחוח צרפתי

החברים אוהבים לבוא לשפרה טריפון. בטח שאוהבים. השולחן שלה תמיד צוהל, ואם לא מספיק לה השולחן בבית, היא דואגת שגם הקהילה שלה תשמח סביבה. המדור שמקדיש את מרצו לעשייה הפורחת בקהילת פיירלון והסביבה, מתבשר על ארועים שמאחדים אותה למטרות נעלות.

על הפרק של טריפון עכשיו הוא בית הספר "ניצנים" שמתנהל תחת ידיה האמונות בתקציבים זעומים ושבט הצופים 'להבה' בניהולן של אריאלה דרורי וסיגל רון. בהחלטה משותפת ותחת חסות הבית הישראלי בפיירלון, הן החליטו על ערב לגיוס כספים לשני הגופים החשובים שמתנהלים בעיירה לטובת הילדים, והבעל של, חובב היין הידוע, דרור טריפון לקח עליו פיקוד. הוא יספר על המקורות של היינות הצרפתים השונים שיביא איתו, והקהל ילגום מהם. הארוע יתקיים בבית פרטי בפיירלון במוצ"ש, 13 בדצמבר 2014 בשעה 8:30 בערב. להזמנת מקום במחיר 50$ ליחיד יש לפנות לאריאלה ב-917.856.7495 או סיגל 201.280.5980 או לשפרה באימייל shifra@thethinkzone.net