"בת המקום": פרק מספרה של לאה איני
בשבוע הבא (26.1) יכריז מפעל הפיס על הזוכה בפרס ספיר לשנת 2014 - במהלך השבוע נציג בפניכם פרק מספריהם של המועמדים. היום - "בת המקום" מאת לאה איני
ג´ניפר המכונה סמוקי היא גיבורת בת המקום, הרומן הקצר הפותח את "בת המקום". סמוקי היא אמריקנית נוצרייה מוגבלת שכלית, הסועדת את רייצ'ל סולומון, קשישה יהודייה שהעניקה לה חסות ובית, בעיירה אחת בפלורידה. לאה, גיבורת ספרא, הנובלה החותמת את הספר, היא נערה ישראלית מבת-ים, שאביה ניצול שואה אלים ואמה נוכחת-נפקדת.
בין סמוקי ללאה מפריד אוקיאנוס ,והן כמו שייכות לעולמות שונים לחלוטין. גם היצירות שונות מאוד. אבל ,וכמו בדרך נס, היצירות מדברות זו עם זו באורח אינטימי .הן חושפות רבדים וצדדים נסתרים זו אצל זו ועוסקות בסוגיות מהותיות לעולמה של הסופרת: שייכות, חריגות, אהבה, מיניות, משפחה גרעינית ומשפחות חלופיות, חירות, שעבוד ואחריות מוסרית, וגם התשוקה העצומה ליצור - הדחף האמנותי, שהוא כאן ציר העולם.
פרק ראשון
1.
הטלפון
"'ספרא', הלו? הלו? ה-לו? יש שם מישהו? הלו?"
2.
החריטה
בראשון ביולי 1977, ביום הראשון של חופשת הקיץ, תלמיד י"ב עד אתמול, בהיר שיער וחסון גוף, שהתבשר לא מזמן שיחויל לגולני, כפי שביקש, נכנס אל אחד מתאי השירותים בתיכון ספרא בצפון תל־אביב, והשתין. היה זה שתן זחוח. ארוך, צולפני ומשחרר במיוחד.
הגיוס שחיכה לו בעוד חודשיים וארבעה ימים מהיום, עשה בו ובזין שלו ריגושים. בסוף ההשתנה ניער השמיניסט, שעוד התקשה להאמין שסיוט הלימודים תם, את הזין היפה שלו, כמה ניעורים שהתיזו לפה והתיזו לשם, במטרה לסגור את העסק ולעוף לים.
אבל אז, ומשום שנפל מכיסו המברג שחיזק בו קודם כיסאות תלמיד רופפים, לצד סחיבה וצביעה של רהיטים - עונש לא-חוקי לדעתו שדפקה לו המנהלת כתנאי לקבלת התעודה, והכול, התיילל, הכול בגלל הגופה הזאת שלו שכמו שהקריצה לו זיונים, ככה תקעה אותו לפעמים בשיט - שכח הלוחם לעתיד ללחוץ על ידית ההדחה.
במקום זאת, פנה והרים את המברג, שממילא התכוון להחרים, מן הרצפה. רגע אחד הקפיץ אותו בידו. וברגע הבא, תוך שפישק מחדש את עמודי רגליו, נטה מעל האסלה הזורחת תחתיו, והשאיר מזכרת אחרונה על הקיר.
יובל גולני הגבר זיין פה ת'שרמוטה הצ'חצ'חית הקטנה
ומוצף התעלות גם חרט תאריך.
3.
הנשף
בקבוק אקונומיקה. אחד. כמעט שלם. מאה בדי טריקו גנובים ממגירת המיטה של אמה שבקושי נפתחה, כדי שסוף־סוף ישמשו למה שהם - סמרטוטים! שלושה ראשי כסף מקורזלים חדשים של ברזל כלים, שנהנתה למשוך ולסלסל על אצבעה, זוג כפפות מגושמות, ענקיות, שבטח יפריעו לה יותר מאשר יועילו, אבל שלא יכולה היתה בלעדיהן, ומה עוד-מה עוד... דוֹד־סוֹד־חוֹד־שוֹד, מוחה שיחק כהרגלו עם התרגשותה - מה עוד?
סמכה על המנהלת הקמצנית שלמרות הכול תמציא להם סחבות, מגבים ודליים, זה כן. ואולי אפילו עוד קצת חומרי ניקוי, נגיד לחלונות (אצלם בבית לא ניקו). או בעצם, קיוותה. רעבה להאמין. גם בהבטחה. איך ששבה וזרקה לה פתאום מחדש את המשפט ההוא, הבלתי נתפס, ועוד הוסיפה ש... לא להאמין! כשהיא בכלל לא קלטה שהתבקשה לתפוס. ושוב נתפסה עומדת מולה עם עיניים פעורות כשני דליים. שלושה עם הפה...
מבטה חזר וסקר את ארון הקיר במרפסת המטבח (מהציפורים שנאלמו שם בכלוביהן התעלמה). אולי בכל זאת דלי אחד? ליתר ביטחון? הרי לא יכול להיות שלא יהיה. אם כי... לא, לא תתפתה ותיקח את זה שלהם. על אף שהיתה שמה בתוכו את הסמרטוטים וכל היתר, במקום ש... לא! זה יהיה לגמרי מטורף להסתחב עם דלי עד לשם. גם ככה הכול מחורר. התקוות. ההבטחה. והלוא, המציאות כבר הוכיחה לה ש...
כן, אבל מה היא יודעת? מאיפה היא יכולה להיות כל כך בטוחה?! מה שלמדה בשנה האחרונה הכי הרבה, בוודאות - היא תחבה את הכול לשק הג'ינס שרוקנה מספרים, ממחברות, מפתקים מטומטמים, מגומיות שיער, ומהר-מהר, כל עוד הבית היה ריק - זה שהכול אפשרי. או הפוך: דבר אינו מוחלט. בשומקום.
הבלתי צפוי כפה על הצפוי להיות סיוט מתמשך. או חלום. רק זה היה ודאי. זה כן. כשכל היתר רק חזר ונפתח כמין פצעים בשרשרת שסירבו להירפא, ופעם טפטפו דם, פעם קטשופ. אבל תמיד הותירו כתם. זה כן.
היא החליטה שלא תלך עם חולצת בית הספר למרות שיועדה לכביסה. זה כבר לא. במקום זה משכה מהארון חולצה ישנה עם קרע בבית השחי השמאלי שכתם דהוי שתק סביבו. לא נורא. היא לא הולכת לנשף. הולכת ל... בעצמה לא ידעה. אבל הלב שלה קפץ כשטרקה את דלת הבית כאילו ביקש לנצל את החור המסומן ולעוף לחופשי. הכול, הכול היה אפשרי.
דחפה ברגע האחרון את חוטמו של הכלב פנימה, בחזרה להול, ושמעה עצמה נשבעת לו בקול מתכתי, חגיגי מדי: "אל תדאג, אני..." ומיד גם בלמה. ומחקה את יתרת המחשבה בעודה באיבה. ושנאה שחייכה תוך כדי.
4.
שיעורי הבית
המילה, המחשבה, היתה שם עצם בכלל... היא פתחה סוגר אחד בחשש, כתבה "בית", התגברה שלא להשעינו על הפיגום "למשל", וסגרה בסוגר הנגדי. אחר הרחיקה מעט את ראשה, והביטה במקום החדש שלא היה לו סיכוי, ואשר חזר והוקף בקירות רופפים; אולי של זאת, המחשבה, ששבה ופעמה במוחה בגלל הסיפור, עם כל עמוד שקראה בסיפור...
ופעמיים קראה, במשך שלושת ימי מחלתה (דלקת שקדים מספר שש מאות אלף ומאתיים שבעים ואחת, ניחשה). ושם קיננה, המחשבה. לא מריחה מי יודע מה, הולכת ומכתימה עצמה בעצמה, ספוגת ריח גוף שקדח וקפא, והפשיר וקדח שוב, הזיות ותקוות, רעד וזיעה. אזור חופשי ממלחמות. מעט מנוחה. "כשאני חולה עוזבים אותי בחדר לנפשי", כתבה. ובאמת שם היתה, דביקה, ריבונית... היא הניחה את העט על הדף העקום, כי הכינה שיעורים כנגד הכר, במיטה, והתפעלה מהמילה החדשה שצדה בשיעור האחרון באזרחות, טרם המשיכה לכתוב.
אהבה את התיכון שאליו הוגלתה. או גורשה. היתה בו חירות. מורים שטרחו על הדוקטורט שלהם באוניברסיטת תל־אביב, ובאו לחלטר ולהתפרנס אצלן בבקרים. הם לימדו אותן בשמש בחצר, או תוך כדי שיטוטים ברחובות, בכיכר, בשדרה, בבית המשפט, במוזיאון השכן, ובמעבדה הקרה והתת־קרקעית שקרצה ספירט ונוזלים זרחניים שליד הגינה הגדולה בדובנוב...
כל יום שהחסירה, אם קדחה לפעמים, חשה שמחלתה רק גברה. וכשירד לה החום היתה מתקשרת מדירת השכנים לבת הנוספת שגרה כמוה בצ'חצ'חלנד (ארץ שגבולותיה בין בת־ים לחולון, ואשר למדה עליה מיושבי המדרגות שכבר הפחידוה פחות), ושותה את סיפוריה, על הצחוקים, התעלולים וחיקויי המורים, כאילו היו סירופ מתוק נגד שיעול.
בסוף-בסוף גם לקחה שיעורים.
היא חזרה אליהם עתה ומחקה הכול לאחור. מה זה בכלל? השטויות שכתבה... קודם כול, צריכה היתה לכתוב את המילים המובנות מאליהן, המשעממות: גלות, כמובן, עוולה, אולי אפילו שואה. היא בלעה את הגוש שנוצק בגרונה בשל השכיבה העוברית, ואז התרוממה בחלקה וכמעט נקבה בדף: כן, שואה, ובטח זאת המיופייפת: אובדן ערכים. לפתע חשה עצמה זולה. דבק אמיתי מכף רגל ועד ראש. אוף, מהמורה החדשה ציפתה ליותר...
היא חייכה כשחשבה כמו מורה, ועוד זאת, החדשה, שנראתה כאילו גורשה מספר אגדות. והלוא כבר ציפתה מעצמה, בשלב הזה, של הלימודים, לקצת מעשיוּת: לדבוק בלשון הרגילה, בכללים, להתייחס לזמנים...
היו תאריכים בעולם (כל המחברת היתה בלי), היו מועדי מבחנים. והיא חייבת להבדיל בין מה שאפשרי למה שלא, לקחת בחשבון את כל הסימנים. גם המציאות סיפרה סיפורים. אחדים גרמו לרגליה להתנדנד גם כשהיתה בריאה. היא הלכה אל וחזרה מן בתוך סוגריים מרקדים. פה נחתו על ראשה כקורות. שם הסתחררו מולה כקירות מצוירים. כהבטחות. או שקרים.
ובכל זאת עיסת הימים שבהם למדה, צחקה, חלתה, או טרחה על השיעורים עד ששוחררה הביתה כבלון שאיבד אוויר, לא יצרה דבר, פשוט מפני שדבר לא היה אמור להיווצר. כלומר, לעסה כעת את העט, כמה זמן עבר מאז שהמנהלת אמרה שידברו שוב, והיא כבר פחדה שמא תיזכר?
פתחה במתקפת איקסים על איקסים לרוחב הדף; שרשרת גדולה, מימין לשמאל, ומשמאל לימין, להפריד בין החולמת לזו החולה. היא תכננה לחזור מחר לתיכון. בריאה. אולי חלתה בכלל מגעגועים? מעצם החידוש שבקיום ההנאה? וגם התאפקה ולא עשתה מאף אחד מהם מגן דוד, או בית מקושקש רעפים, או סתם שרשרת יהלומים, גיחכה, כדי שלא לצאת מהריכוז. אחר כך שאפה אוויר באלכסון, ושבה וקראה את השאלה של המורה לספרות שאהבה ספרות, עד כדי כך שלימדה אותן לחשוב.
"מהי המילה/ המחשבה המפתיעה שמופיעה בתודעת המספר הלוחם למראה גירוש המקומיים בסיפור 'חרבת חזעה' מאת ס' יזהר, ומדוע? והאם אתה יכול לסמן מילה/מחשבה נוספת שעלתה בדעתך באופן ספונטני בעת הקריאה? (לשאלה האחרונה הקדש תשובה בת עשר שורות, או הרחב וכתוב חיבור)".
נאנחה, ושבה ונסחפה לחלק החופשי. כי היו עוד מילים, עם איזו אסוציאציה מטורפת שהיא כפתה על הנושא באופן אישי.
פתאום הצטמררה: ה"אסוציאציה", ואולי ה"קונוטאציה", שוב התבלבלה, היו ירושה מהמורה הקודמת ששנאה את מקצועה. עוד מושגים שפתחו שקר חדש, מוצא פחדני, ומבלי להרגיש נופפה לפתע בעט. אבל המילים הללו: יתמות. בדידות. ריקנות... התחושה שהמספר נותר לבד בעולם, בן בלי בית, בלי מדינה... שאין לו מקום, מלבד בסיפור. אבל לא כתבה. הכי מהכול חשדה במילה הזדהות. חשדה בעצם בכל מילה. ורק רכנה והסיטה את הכלב שכּמה לרדת ובא להתחכך עכשיו כנגד מיטתה. מה אכפת לו שהיא חולה?! מה עסקו שהוא לבדו מוטל על צווארה, שהוא פה בכלל על תנאי...
ספוג-אהבה שב ותחב את פני הפרווה המחורצות דמעות שלו תחת זרועה שעל הכר, והצליח להניף את המחברת שנאבקה להציל בטיפשות מנפילה כאילו תתנפץ. היא רטנה לעברו שיפסיק, שיתנהג. והדפה בו שנית, וכבר לא רצתה יותר לענות ולפתח שום דבר. וסגרה את המחברת וקמה לכדי ישיבה.
שוב הרחיקה את הכלב שבתסכולו רחרח את ערוותה, ואמרה מפגר, והתרוממה עם הסחרחורת, ואמרה: בסדר, בוא, ופתחה בהתרסה את דלת חדרה כדי לצאת בריאה אל המערכה, או לפחות לא חלושה כל כך, ולהינגף...
ריח הקפה המורתח בחלב, ריח זיעת אביה, ריח הגוף המתוק ומלוכלך של אמה, ריח הציפורים החריף שמן השובך במרפסת, ריח הדירה שנדדה לפעמים ברוח המערבית או המזרחית, מחדר לחדר, עם סלילי המוך הדבוקים פרווה ונוצות, ריח הנזירה המגיחה ממאורתה... את הכלב לא הריחה על אף שהצחין, אולי בגלל ההרגל או האהבה; זאת שאין לה תנאים. באחרון כבר תרחיב מחר, באופן ספונטני, לפני הצלצול או בהפסקה.
ואולי אפילו בעל פה, בשיעור, אם תישאל. זאת אומרת, אם לא יהיו צחוקים... כי ידעה שיהיו. הבית ההוא היה עליז. מְשַכֵּר מְמַכֵּר, היא חזרה לשחק... עד עכשיו התפלאה על אפשריוּת קיומה של תודעה שמחה בעולם, אפילו חלקית. ולא שסיפרה לעצמה סיפורים כעת. סיפר לה התיכון, מה שסיפר.
חגרה לצווארו את השרשרת שלנה עמה, דרך קבע, תחת הכר, בגלל הפחד, ואמרה שהכי טוב יהיה לה להמשיך באוטובוס, תענה מחר באוטובוס, אם יימצא לה מקום ישיבה. מה יש כאן בכלל להרחיב (עצלותה היתה סודה). וכשחזרה כושלת עם הכלב, נפלה מחדש למיטה והמשיכה לקרוא בספר כולו. "השבוי" ו"שיירה של חצות", ושוב הראשון, מחדש. כל המוזיקה שניגנה לה הלשון ששום אדם לא דיבר בה מעולם, אפילו לא היא, ובכל זאת סיפרה לה סיפור. מיתרים על מיתרים שזהרו.
למחרת באוטובוס התפנה מקום ישיבה רק כשחצו את דרך סלמה, איפה שפעם היתה יורדת בכל יום רביעי אחר הצהריים, והולכת לבית סבתה בעבור נזיד של אהבה אנושית. ופתאום כבר לא התחשק לה כלום. היא כרעה בתשישות על המושב, לקחה את העט שנאבקה למוצאו בשק שנשאה, והביטה בשיעורי הבית בעוינות. בתשובותיה המחוקות למחצה במיאוס.
כל אחת מן המילים שהתבקשה למשות מהסיפור, היישר מקרום הסיפור, צפו עתה מלפניה כשמן על דף. פליטות. עקורות. לא ראויות לשום הבטחה. חולות לתמיד. ומפני שהתגעגעה למוזיקה, לריבונותה, העבירה לפחות את דרישות השאלה מהגדה הרעועה שעליה ניצבו אל חברתה: את יכולה... בדעתך... הקדישי... הרחיבי... כתבי. ואחר סימנה וי מטופש בצדן כמורה, לאות שטוב, שהוקדשה מחשבה.
רגע... לא. חזרה לאחור והפכה בדעתה אם למחוק את "המקומיים" הצולע, ככלות הכול, של המורה הטובה, ולכתוב באומץ. במדויק. או לפחות בכבוד: בני המקום. אלא שפתאום לא רק שחלשה מאוד, גם נכנסו לרחוב המוכר שהרחיב את לבה.
היא צלצלה בתחנה השלישית של איבן גבירול, וירדה נערה עם סחרחורת קלה מבת־ים. צועדת כבר רק חצי נזירה בשדרה. חולצת בית הספר הרכוסה אך צמודה, הג'ינס החדשים שהתאמצה לקנות. הולכת ומתבסמת מן ההתראוּת הקרובה. השיבה. עד שנזכרה שלא התפנתה לפתח שום דבר, נניח את התיבה הסגורה: אהבה. אפילו כלבית. אז מה. שבעצם לא הכינה את שיעורי הבית. לא הכינה שיעורים כלל! שלא השלימה שום חוסרים.
ועל אף שראתה שתי בנות מהכיתה צועדות לא הרחק מלפניה, "הקדישי" ו"הרחיבי", צחקקה כעת בינה לבינה, ויכולה היתה לצעוק: חכו, והן היו מחכות בטח, ומנפנפות לשלום, ואפילו מפטירות על אודותיה בדיחה, ודווקא בחיבה - העדיפה לצעוד אחריהן את מה שנשאר מהדרך, בשקט. לבד. כי אפשר בלי אהבה. בלי תשומת לב. אפשר אפילו שיעורי בית בלי בית. מה היא צריכה ככה לחשוף?
"קצרה רוחי אל שעה שמתחילים דברים מדומים לי אחרת מאשר לכולם. ...ואיני רוצה להיות ניפלה בכלום מכולם. סופו של דבר תמיד מפח-נפש. כל סדק של־מה־בכך נבעה ונפער ומתחיל צועק. לקחתי עצמי ושתקתי חזק", זכרה בעל־פה מתוך הסיפור. הספרות פלשה לה לתוך החיים, שכשלעצמם לא היו שווים יריקת מחשבה. הספרות עצמה היתה מלחמה. היא תגיד שהיתה חולה. היא היתה. זאת האמת.
"בת המקום", מאת לאה איני. הוצאת כנרת זמורה-ביתן. 285 עמ'.


