שירה: לילה אחרון בפריז

לחישה בחורשה

בלילה התגנבנו ל"חורשת הירח"

מחרכי הצמרות הביט בנו,

האור הלבנבן שטף את גופך.

כמו יוּבל שחמק מנהר ואפשר לדלג

מגדה לגדה - כך היית ממזרה ודקה.

העיקר ארע בִמהרה: שכמות טמירות,

לחִי עגלגלה, "בוא תחבק אותי", "תשכב

על האדמה", אבל אני זוכר הכל היטב.

ז'קט הג'ינס היה סדין לסלע,

מחטי האורן היו כרית, "כמה חבל

שאין לנו בית", אמרת, "הייתי מסתפק

אפילו במיצוּבּישי", אמרתי;

התנהלנו מלוכלכים ושמחים.

אני שמרתי עליך, אָת עלי

ושנינו האחרונים שנותרנו–

להרדים את השכונה, לכבות

את האור ברחוב. "מחר תספר

לכל החברים שלך?", שאלת,

"עוד אל תספרי להוריך", ביקשתי.

תמימותו של הדולפין

הפגישות איתךְ קצרות ויש להן תפוּגה,

כמרוצת חייה של שמנת מתוקה

בחוּמה של שמש מוֹנוֹפּוֹלית.

מעינייך קורנת אלי

תמימותו של הדולפין.

אני מהנהן לך

ומהנהן לך,

שח בענייני תקציב

ותוהה על אור-היום שנברא לפניך

ואיך הוא יפה פחות ממך;

עלי לומר: אַת יָפַה מֵאוֹר היום.

אור-היום

ופניך

קלועים כצמה,

הוא תופר להבעתך חוּטי זריחה.

זאת השלמות, אני מניח

אישה שמקפיצה את ממוצע השִמחה

ברחוֹב ואת רף הדילוּג בעיר.

תסלחי לי, איפה היינוּ? חשבונות

ודאי, מס הכנסה -

אני מהנהן לך

ומהנהן לך

טירוני הרגש

לילה אחרון בפריז,

העיר נכבשת בידי אוהבים.

קרבות הערב נחרצים בנשיקות.

בצידי הגשרים פזורים מתים - שבורי הלבבות.

ילדות יפות מושקות ביין מנצחים

ובכל סימטה מונה-ליזה קמה לתחייה.

הצבא צועד על עקביו: מאדאם בשיער מוּאר,

משִירות טיפות זהב על-פני הסיין.

טירוני הרגש שנפלו ברשת, שרועים בפתחי הכנסיות

קמלים במצולות שכרונם.

מי שנולדו הרחק ורדפו את העיר כל חייהם

למות בה במחיצת חציים האבוד,

חבוקים כעת על ספסלים.

ומי שנולדו בעיר ורחקו מעבר לקווי-הלב,

בנשימתם האחרונה עוד חוזרת, בבואה זוהרת

של לילה אחרון בפריז.

אוהד ובר, יליד 1988, בוגר הסטודיו למשחק "ניסן נתיב" ובוגר כיתת השירה של "הליקון" 2011. כתב את מדור השירה "המעבדה לשירה", בעיתון הירושלמי "פי האתון". זוכה פרס הליקון 2013 ע"ש רמי דיצני, בקטגוריית "משורר מבטיח" (שופטים: אגי משעול, אריאל הירשפלד ושי דותן). שיריו פורסמו במגוון כתבי עת ובמות מקוונות.