הכי מטוקבקות
חדשות • 03.05.2015
הבעיה היא גם שלכם
מאז ההפגנה ביום חמישי אני מקבל הרבה מסרונים. חלקם מברכים אותי על המחאה שבני הקהילה שלי אירגנו. אחרים מספרים לי שהיא הייתה סוערת, ובצדק. אבל בעיקר כואב לי שרואים את המחאה שלנו כאחת שמתמקדת באלימות שוטרים כלפי יוצאי אתיופיה בלבד. האמת שזה רק קצה הקרחון: האלימות והגזענות כלפינו הם לא רק הבעיה של המשטרה. הן בראש ובראשונה הבעיה שלכם.
אתם, הישראלים המצויים, פוגשים אותנו בכל מקום: בצבא, בעבודה, בבית־הספר ובמכולת. ולכן אתם צריכים להבין שהמחאה הסוערת שפרצה כאן בימים האחרונים מבטאת את תסכולנו המצטבר מכל מה שקרה לנו כאן ב־30 השנה האחרונות. אתם אמנם ריחמתם עלינו, אך מעולם לא הסתכלתם עלינו כעל בני אדם שווים: כשאני פוגש נשים מבוגרות בתחנות אוטובוס, הן הרבה פעמים אומרות לי ש"אתם האתיופים חמודים" ואז מוסיפות: "טוב שהביאו אתכם". בהתחלה חשבתי שאתם באמת אוהבים אותנו, אבל רק לאחר מכן גיליתי: אתם מתייחסים אלינו בזלזול — לא כאל בני אדם, אלא כמו תינוקות. אז נכון, אנחנו כאילו לא מזיקים, אבל גם לא מועילים. בעיניכם אני בעצם האתיופי המחמד שלכם: אני נמצא על תקן של "חמוד" בדיוק כדי לא לערער את מעמדכם העליון כ"ישראלים האמיתיים", אותם צברים יפי הבלורית.
יש לי, כמו לרבים מחבריי לעדה, תחושה שיצאתם לשליחות אמיצה עוד בשנות ה־80 וה־90 כדי להביא אותנו ארצה במבצעי "משה" ו"שלמה". אך עכשיו, כמה עשורים אחרי, נראה כי שכחתם שאנו עדיין כאן.
עכשיו כל הכאב שלנו צף החוצה. אותם צעירים מופנמים שספגו את ההתנשאות והיוהרה של חלקכם, הפכו לאריות ששואגים ונלחמים עבור זכויותיהם — אותן זכויות שמגיעות לנו כאזרחי המדינה שמשרתים בצבא ונושאים את הנטל כמו כולם.
אני לא מכיר צעיר אחד מקרב יוצאי אתיופיה שמבקש יותר ממה שמגיע לו. מה אנו בסך הכל רוצים? מה שכולם רוצים: שיתייחסו אליהם כאל בני אדם.
אנחנו לא שקופים שחורים, אלא אזרחי המדינה, בדיוק כמוכם. והחייל הזה בחולון שספג מכות על לא עוול בכפו, הוא לא "רק" אתיופי. הוא ישראלי. רק שלא כמו רבים מהבנים והבנות שלכם, הוא גם שחור. ועד שלא תבינו את זה, לא תצליחו להבין על מה כל המחאה הזאת.
אתם, הישראלים המצויים, פוגשים אותנו בכל מקום: בצבא, בעבודה, בבית־הספר ובמכולת. ולכן אתם צריכים להבין שהמחאה הסוערת שפרצה כאן בימים האחרונים מבטאת את תסכולנו המצטבר מכל מה שקרה לנו כאן ב־30 השנה האחרונות. אתם אמנם ריחמתם עלינו, אך מעולם לא הסתכלתם עלינו כעל בני אדם שווים: כשאני פוגש נשים מבוגרות בתחנות אוטובוס, הן הרבה פעמים אומרות לי ש"אתם האתיופים חמודים" ואז מוסיפות: "טוב שהביאו אתכם". בהתחלה חשבתי שאתם באמת אוהבים אותנו, אבל רק לאחר מכן גיליתי: אתם מתייחסים אלינו בזלזול — לא כאל בני אדם, אלא כמו תינוקות. אז נכון, אנחנו כאילו לא מזיקים, אבל גם לא מועילים. בעיניכם אני בעצם האתיופי המחמד שלכם: אני נמצא על תקן של "חמוד" בדיוק כדי לא לערער את מעמדכם העליון כ"ישראלים האמיתיים", אותם צברים יפי הבלורית.
יש לי, כמו לרבים מחבריי לעדה, תחושה שיצאתם לשליחות אמיצה עוד בשנות ה־80 וה־90 כדי להביא אותנו ארצה במבצעי "משה" ו"שלמה". אך עכשיו, כמה עשורים אחרי, נראה כי שכחתם שאנו עדיין כאן.
עכשיו כל הכאב שלנו צף החוצה. אותם צעירים מופנמים שספגו את ההתנשאות והיוהרה של חלקכם, הפכו לאריות ששואגים ונלחמים עבור זכויותיהם — אותן זכויות שמגיעות לנו כאזרחי המדינה שמשרתים בצבא ונושאים את הנטל כמו כולם.
אני לא מכיר צעיר אחד מקרב יוצאי אתיופיה שמבקש יותר ממה שמגיע לו. מה אנו בסך הכל רוצים? מה שכולם רוצים: שיתייחסו אליהם כאל בני אדם.
אנחנו לא שקופים שחורים, אלא אזרחי המדינה, בדיוק כמוכם. והחייל הזה בחולון שספג מכות על לא עוול בכפו, הוא לא "רק" אתיופי. הוא ישראלי. רק שלא כמו רבים מהבנים והבנות שלכם, הוא גם שחור. ועד שלא תבינו את זה, לא תצליחו להבין על מה כל המחאה הזאת.
© כל הזכויות שמורות.
אין להעתיק או לשכפל תכנים מהעמוד
