סיאט טולדו - רגע האמת

ליטרים רבים של סנגריה משובחת נשפכו בברצלונה מאז הייתה סיאט חטיבה דלת יכולת ואמצעים של קונצרן פיאט האיטלקי. בינתיים, גם המהפכים שעברה תחת פולקסווגן הסתיימו והיצרן הספרדי מתחיל למצוא את מקומו תחת המטרייה הרחבה מתוצרת גרמניה. אבל גם אם בסיאט מדברים יותר מתמיד על פלמנקו וקסטנייטות, הרי שהטולדו דווקא מתרחקת מספרד ועם האיכות הגרמנית בא גם מבטא הבולט. הטולדו תוכננה בגרמניה, מיוצרת בבלגיה, ומשתמשת במכללים שמגיעים מרחבי אירופה. אם היא חולמת בספרדית, תהיו בטוחים שהיא לא מבינה כלום מהתמונות. החלומות שלה לא זוכים לתרגום גרמני.
כזכור, הטולדו המקורית הייתה סיאט ראשונה שהתבססה על מכללי פולקסווגן, אם כי במינון ייחודי. בארץ, מה לעשות, סיכויי הצלחתה נפגעו בעיקר מחסרונה של תיבה אוטומטית במבחר. אך הטולדו החדשה, שהוצגה לפני שנתיים, סמנה התיישרות עם הקו הראשון של פולקסווגן: גולף, בורה, A3 ואוקטביה. סיאט נטלה את הרצפה, מערך מתלים ומכללים מכאניים מהבורה/גולף ואת עיצוב הפנים מאודי A3. אבל האם באמת אפשר להחדיר לתמהיל המוכתב אופי ייחודי שאינו מתבטא רק בעיצוב?

והעיצוב

אם המרכיבים האחרים הגיעו מקבוצת פולקסווגן (בורה ו-A3), הרי שעיניהם לא היו ממקדות אך ורק למסכי המחשב. את הפזילה הבוטה לכיוון ב.מ.וו לא יתקשה איש לראות - באותה הזדמנות זו גם אחת המחמאות הגדולות שמכונית יכולה לאחל לעצמה. הסיבה היא החרטום, למרות שבמרכזו רק "כליה" אחת ולא שתיים כמו בבווארית הנודעת. בכל מקרה, הטולדו היא אחת הנאות מהקומפקטיות/משפחתיות המבוססות על הגולף, אם לא הנאה מכולן. אם הגולף והבורה נראות קלאסיות וחסונות יותר, הרי שהסיאט מעוגלת ומקנה רושם אלגנטי.
ממושב הנהג מתגלה תרגום נוסף לתפריט האיכותי, נאה ומהודר שהפך לסימן ההיכר של פולקסווגן בשנות התשעים. במראה הכללי יש חיקוי לקווים של אודי, בין היתר עם בקרת האקלים שמגלה לעתים רצונות משלה, תאורת מחוונים באדום לוהט שפועלת גם כאשר האורות כבויים - ועלולה להשכיח מהנהג את נחיצותם, כמו בסיטרואן של פעם.
הסך הכל, גם אם לא מקורי במיוחד, נאה ומשדר יוקרה ופינוק. יש כאן את הידיות החוזרות ברכות למקומן, חומרים נעימים למגע, מנשא ספל נשלף מעדנות, פתיחה חשמלית למכסה מיכל הדלק ותאורה עשירה למראות בסוככי השמש, לנוסעים מאחור, לקריאת מפות ובדלתות.
ההגה מתכוון למרחק ולגובה וכיוון גובה המושב נעשה בעזרת ידית מתיחה נוחה (כיוון המשענת פחות נוח). אולם חובבי התנוחה הגבוהה והשלטת יתקשו לראות את המחוונים במלוא תפארתם. למרות בסיס גלגלים קצר - 251 ס"מ - המרחב הפנימי מאחור סביר בהחלט עקב תנוחת הישיבה הזקופה. לעומת זאת, תא המטען ענק ממדים עם נפח של 500 ליטר.
אגב, הטולדו שנבחנה אצלנו זכתה לרמת גימור גבוהה העונה לכינוי סיניו. לאחר תשלום נוסף של 5,500 שקל לעומת הסטלה, תקבל הפעלה חשמלית לארבעה חלונות (שניים בזולה) ולכיוון המראות (ידני בזולה) ואף לקיפולן, כמו-גם ריפוד קטיפה מהודר, מערכת שמע (רדיו-טייפ) עם שמונה רמקולים, בקרת אקלים דיגיטלית, ציפוי עור להגה, מחשב דרך, תאורה למראות האיפור ופנסי ערפל. לטעמנו, חבילה זו נראית משתלמת יותר בעיקר ללקוח הפרטי. ציי רכב יעדיפו כנראה את הסטלה הזולה.

המנוע

אם יש ניחוח ספרדי לטולדו, יחידת הכוח לבטח אינה מדיפה אותו. הספרדים נטלו את מנוע הגולף, אותה תיבה אוטומטית, אותם יחסי העברה (אפילו מידות הצמיגים זהות). לכן גם הביצועים על הנייר דומים עם 184 קמ"ש מרביים (קמ"ש אחד פחות מהגולף/בורה) והאצה למאה ב-13.5 ש' (הגולף מעט זריזה יותר). כך גם אין הפתעות ביציאה מהרמזור. מנוע ה-1.6 ליטר, עם שמונה שסתומים ו-100 כ"ס בלבד, מביא את הטולדו לביצועים סבירים, לא יותר. עיקר כוחו בסל"ד בינוני, אך כשמתקרבים לקו האדום הוא מאבד במהירות נשימה ומייצר יותר רעש מדחף.
פולקסווגן נהגו בחכמה כאשר לא בחרו ביחסי העברה ארוכים יותר, אך התשלום על תאוצה סבירה הוא בשאון רב, המטרידה מעט אפילו בשיוט רגוע הדורש סל"ד לא נמוך. הסיפור דומה בעליות וכבישים מתפתלים.
התיבה האוטומטית מגיבה היטב לפקודות הרגל, ובניגוד למה שזכור מהגולף אינה "ננעלת" בהילוכים תוך ניסיונות עקרים ללמוד את הנהג. מנגד, העברות ההילוכים אינן מעודנות לעיתים וקיימת סרבנות מסוימת לרדת לראשון. באופן מוזר, מדי פעם יביא ניסיון הורדה ידני לראשון למכה מורגשת, אך לא לשילוב הנדרש. קצב מהיר מביא לצריכת דלק לא מחמיאה במיוחד של 7.5 ק"מ לליטר.

במשעול הצר

הבטתי בידי המסוקסות ולא מצאתי עדיין סימן לכוויה - הצד הלטיני הלוהט בטולדו עוד לא התגלה. "האם ייחשף במשעול הצר והמפותל?" הרהרתי לפני פניה לאחד מנחשי האספלט החביבים עלי. אבל כאן, היכן שפניה רודפת פניה והכביש מהתל בעיניים ובידיים, נותרתי מעט מאוכזב. האם באמת חשבתי שהטולדו תשנה כיוון בזריזות של ברדלס רעב? האם הייתה סיבה לצפות שהיא תותיר מאחור גולף ובורה מסמיקות מבושה?
כבר בפנייה ראשונה מורגש כיול מתלים רך יחסית, עם זווית גלגול מוחשית אך לא מפריעה. מעבר לכך, הטולדו עושה עבודת תיקול פניות רצופות סבירה. היא מרחיבה מעט קו עם מצערת לחוצה, מסייעת בתנועת אגן קלה בהידוק הקו עם הרפיה, ומגיבה באופן מדוד אך לא נחוש לפקודות ההגה. כמו כל חברי המשפחה, היא נותרת בתחום זה מאחורי הפוקוס והאסטרה המודרניות, או אפילו ה-306 הוותיקה. היציבות הכוונית טובה, ולמרות ריסון תנודות מרכב מעט רפה, נהיגה מהירה בטולדו אינה מרתיעה דווקא.
בעיר פועל הריכוך היחסי דווקא לטובת הטולדו, שם היא סופגת בצורה טובה את מפגעי הכביש אם הם אינם באים בקבוצות, העלולות להוציא את המכונית מדעתה ולייצר נדנוד מוגזם. בעיר תהנה גם מכושר תמרון טוב בזכות בסיס הגלגלים הקצר. הבלמים, מעט רגישים מדי בעיר אך משתפרים במהירות גבוה יותר. פעולת ה-ABS נעימה ואינה מפתיעה בתגובה מהירה מדי.

לך עם הארנק

המודעות של סיאט אומרות "לך עם הלב", אבל הבחירה בטולדו תיעשה לדעתנו דווקא בגלל הארנק. מה לעשות, על הכביש, לפחות בגרסת ה-1.6 ליטר, הטולדו אינה מרגשת במיוחד ולא מזכירה שום דבר לטיני באופייה. לעומת זאת, היא דווקא בולטת ביישור הקו עם כל החברות במועדון הגולף.
אז למה לקנות סיאט ולא גולף או בורה, העשויות לשמור טוב יותר על הערך בעתיד? התשובה היא הטעם והתמורה: הטולדו בגרסה הנבחנת (104,900 שקלים) זולה מהגולף (109,700) והבורה (113,900), מאובזרת באופן נדיב יותר ונראית טוב מהן בהרבה. בנוסף, מי שמעוניין במחיר אטרקטיבי עוד יותר מוזמן לנסות את הסטלה במחיר של 99,000 שקלים.
לכן אין לנו ספק שהטולדו מתמקמת בצמרת קבוצת המשפחתיות. בגלל המחיר התחרותי היא עשויה לשכנע חלק מבוחרי היפניות, בזכות האיכות והמראה היא מסוגלת לנגוס נתח נכבד גם ממעדיפי האירופאיות – ובצדק.