היה שווה לחכות לוויטני החדש
עזבו את מה ששמעתם, חמש שנות הבניה הסתיימו השבוע בפתיחה גדולה של המוזיאון הנהדר על ההדסון
רוברט הרסט, יו"ר משותף של המוזיאון, קיבל את פניה של גברת אובמה בנאומו ואמר כי היא והנשיא "חולקים מחויבות עמוקה לערך הגדול ביותר של הוויטני – גישה למורשת העשירה והמגוונת שלנו דרך אמנויות. כפי שגברת אובמה הצהירה 'אמנויות הן לא רק דבר נחמד להחזיק – הן מגדירות את מי אנחנו כאומה'. גברת אובמה, הנוכחות שלך היום מסמנים עידן חדש בהיסטוריה של מוזיאון הוויטני והמחויבות שלו להעלות על נס את ההתפתחות הבלתי פוסקת של החיים התרבותיים בארה"ב".
אובמה מצדה, בחרה בנאומה להתמקד בפן החינוכי של מוסד בסדר גודל כזה, ולקול תשואות הקהל אמרה: "ישנם ילדים במדינה הזאת שמסתכלים על מקומות כמו מוזיאונים, אולמות קונצרטים ומוסדות תרבותיים אחרים וחושבים לעצמם, זה לא מקום בשבילי, בשביל מישהו שנראה כמוני, בשביל מישהו שמגיע מהשכונה שלי. למעשה, אני בטוחה שכרגע, יש ילדים שגרים במרחק פחות ממייל מכאן, שגם בעוד מליון שנה לא יחלמו שהם רצויים במוזיאון. כמי שגדלה בדרום שיקאגו, הייתי אחת מהילדים האלה בעצמי. אז אני מכירה את התחושה של לא להרגיש שייכת. והיום, כגברת הראשונה, אני מכירה את התחושה הזו שמגבילה את האופקים של הרבה יותר מדי מהאנשים הצעירים שלנו",
היא שיבחה את המוזיאון על המגוון והפתיחות של התכניות האמנותיות, הציבוריות והחינוכיות שלו, וציטטה את אחד הילדים שלקחו חלק בתכנית: "יכולתי להתרומם מעל השליליות שראיתי מסביבי כל יום בקהילה שלי". וזאת, לדבריה "בזכות העבודה שאתם עושים פה, יש לכם את האימפקט הזה על ילדים כל יום". אובמה שיבחה גם את האדריכלות והאמנות שבמוזיאון, והוסיפה בבדיחות כי "מעולם לא נסעתי במעלית משא יפה כל כך".
רבים ממבקרי האמנות והאדריכלות, ומהצופים שהספיקו כבר לבקר במוזיאון החדש, מסכימים עם אובמה. במהלך חמש שנים של בנייה, בהן יכולנו רק להציץ מבחוץ על המבנה, נמתחה ביקורת רבה על האדריכלות שלו ועל מראהו מבחוץ (הוא הושווה בין השאר לבית חולים ומשרדים של חברת תרופות), אבל שום שמועות או פרסומים מוקדמים לא היו יכולים להכין אותנו להלם המבורך של השיטוט בגלריות החדשות, ובחללים החיצוניים עוצרי הנשימה מהם ניתן להשקיף על נהר ההדסון ובנייני העיר. גאונותו של המבנה היא בהרמוניה שהצליחו הארכיטקטים, המעצבים והאוצרים ליצור בין הרחוב, טיילת ההייליין, הנוף העירוני והתצוגה הפנימית, באמצעות חלונות ענק וחללים מעוצבים למשעי, וזאת מבלי לקחת תשומת לב או לפגוע באמנות שבתוך הגלריות.
ההיסטוריה של מוזיאון הוויטני שזורה בתולדות העיר ומייצגת נאמנה את האבולוציה של האמנות האמריקאית והיחס של הציבור אליה. בנאומו בטקס הפתיחה, אדם ד. ווינברג, מנהל המוזיאון, סיפר על ראשית ימי המוזיאון ועל המייסדת שלו: "מוזיאון הוויטני התהווה לפני יותר ממאה שנה במרחק כמה בלוקים מפה בגריניג' וילג'. הוא התחיל בסמטת מקדוגל, הסטודיו של גרטרוד וונדרבליט וויטני, אמנית ויורשת של המשפחה העשירה ביותר באמריקה; שם היא ארחה סלונים של אמנים, הציגה ורכשה את העבודות שלהם ועודדה את השאיפות שלהם... היא האמינה שאמנות טובה ואמנים טובים מחזיקים באחריות להוביל את הציבור לתובנות גדולות ולחשיבה אפקטיבית”.
עוד הוא ציטט מהביוגרפיה של וויטני: "בנוסף לביטוי העצמי שלה.. בפיסול, היא ביטאה את עצמה בפטרונות שלה", והוסיף כי "הגברת וויטני ממנה אמנים, תערוכות, תכניות אמנות עבור מהגרים עניים בשיכונים, ועוד הרבה. היא מצאה את עצמה בתוך הנתינה לאחרים. והמתנה האולטימטיבית והתמידית שלה, היה המוזיאון שהיא ייסדה ב-1930”.
כשוויטני פתחה את מועדון האמנים שלה ב-1907, ומאוחר יותר ב-1930 את המוזיאון, בבניין בו היום משתכן בית הספר לציור ופיסול הניו יורק סטודיו סקול, מרבית הצופים והמוסדות נשאו עיניהם אל אירופה ואמניה, והאמנים המודרניים המקומיים כמעט לא קיבלו תשומת לב. מאז ימיה של וויטני, עבור בתור הזהב של אסכולת ניו יורק של שנות החמישים, ועד ימינו בהם עיני כל העולם נשואות לניו יורק, הדומיננטיות של האמנות האמריקאית בשדה ובכלכלת השוק הבינלאומית כבר לא צריכה הוכחות. ראש העיר דה בלזיו אמר בנאומו בטקס: "ידענו כבר שאנחנו ה'מכה' של עולם האמנות, אבל למקרה שהיינו צריכים להפוך את זה לאפילו יותר ברור, המוזיאון הזה עושה את העבודה".
