ניצחתי
לרוני צור לא היה קל לחזור כמתנדבת לבית החולים רמב"ם. היא שכבה שם חודשים ארוכים לאחר שנפצעה קשה בתאונת דרכים שבה איבדה את אביה ואחותה הפכה לצמח. אבל רוני התעקשה לעשות דווקא שם את השירות הלאומי שלה. בסיום כל משמרת היא מבקרת את אחותה ומקווה שאולי גם לה יקרה נס
רוני צור עוברת בין המיטות. מחייכת בחום אל הילדים המאושפזים ומלטפת את ראשיהם. לא רבים שם יודעים כי עבור צור השהייה במחלקה היא ניצחון גדול וסגירת מעגל. בית החולים לילדים רות שברמב"ם הוא הבית השני שלה. היא מכירה היטב את המסדרונות שבו ולא רק כמתנדבת. לפני שמונה שנים היא נפצעה קשה בתאונת דרכים שבה איבדה את אביה בועז, ואחותה ניצן הפכה לצמח.
וכך, מדי יום, לאחר שרוני, 23, מסיימת את העבודה במחלקה, היא עושה את דרכה אל מיטתה של אחותה ניצן במחלקת פגועי ראש בבית החולים הסמוך פלימן, מעדכנת אותה כמעט בכל דבר, מלבד במות אביהן, ומקווה שניצן אולי שומעת אותה, ואולי אולי גם מבינה משהו.
זוכרת רק במעורפל
19 בינואר 2007 היה יום שמח עבור משפחת צור. האב בועז, עובד סוציאלי בעיריית חיפה, ושלוש בנותיו — רוני ואחותה התאומה עדי (אז בנות 15), ואחותן ניצן בת התשע — התארגנו לטיול משפחות בחמת גדר. "במהלך הנסיעה שמעתי מוזיקה עם אוזניות", משחזרת רוני. "עשר דקות לפני התאונה עצרנו לתדלק והמשכנו בנסיעה. יותר מזה אני לא זוכרת במדויק, רק במעורפל".
התאונה התרחשה סמוך למושב הזורעים, לא הרחק מבית החולים פוריה. מכונית שהגיעה לצומת מכיוון דרום האטה את נסיעתה. נהג משאית שנסע אחריה החל בבלימת חירום, סטה לשמאל ופגע חזיתית במכונית הסוזוקי באלנו של משפחת צור. מפרקתו של האב בועז נשברה והוא נהרג במקום. שלוש בנותיו וחברה שהייתה איתן נפצעו קשה מאוד ופונו לבית החולים, לא לפני שצוותי ההצלה של מכבי האש ומד"א עמלו זמן ממושך לחלץ אותן מבין הריסות המכונית.
רוני נפגעה באונה הימנית בראשה ולסתה התרסקה. המצב שלה ושל אחותה ניצן הוגדר כאנוש. עדי נפצעה באורח קשה ברגלה ובגבה. ממקום התאונה פונו האחיות לבית החולים פוריה בטבריה. ניצן ורוני, שסבלו מדימום במוח, פונו במסוק לרמב"ם בניסיון להציל את חייהן.
"לעיתים עולים לי הבזקים של אור לבן וצרחות", מתארת רוני. "אני לא יכולה להשתחרר מהמחשבות האלו, לכן הוגדרתי גם כמי שסובלת מפוסט־טראומה. כשאני נוסעת ליד משאית אני עוצמת עיניים. הפחד הזה בכבישים מלווה אותי כל הזמן".
מה בכל זאת את זוכרת?
"אני זוכרת שצעקתי ובכיתי ונזל ממני הרבה דם", רועד קולה. "התעוררתי בבית החולים יותר מחודש אחרי התאונה. חיפשתי טלפון להתקשר לאבא שלי כי חשבתי שהוא איבד אותנו. הייתי במחלקה לטיפול נמרץ ואז הועברתי למחלקה כירורגית ילדים, שם אושפזתי חודשיים נוספים לפני שהועברתי לשיקום בבית לווינשטיין".
עדי, תאומתה של רוני, עברה טיפולים וניתוחים רבים. כיום היא סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים ובסופי שבוע חוזרת אל דירתן בקריית ביאליק. ניצן, כיום בת 17 וחצי, נפגעה בגזע המוח ומאז התאונה שרויה בקומה, מונשמת ומטופלת.
"הרופאים חשבו שאני לא אתעורר ולא אתאושש מהפציעה", מספרת רוני. "סיפרו לי שהצוות הרפואי ביקש מבני משפחה וחברים להיות בבית החולים, לא הרחק מהמחלקה לטיפול נמרץ, מתוך חשש שלא אצליח לעבור את הלילה. לקח ארבע שעות לחלץ אותנו מתוך הריסות המכונית כי צוותי החילוץ לא רצו לנסר אותנו. כשחזרתי לפה, הרופאים הבכירים ביותר לא האמינו שאני עומדת על הרגליים. אחד הרופאים הבכירים אמר שכמה שהוא מאמין בעבודה שלו, העובדה שאני חיה היא נס רפואי".
טלפון לאבא
כששמו של האב בועז, שגידל אותן לאחר גירושיו, מוזכר בשיחה שלנו, דומעות עיניה של רוני. "אני זוכרת עד כמה דקות לפני התאונה אבא היה שמח", היא אומרת. "אני זוכרת עד הרגע האחרון את החיוך שלו. כשהתעוררתי רציתי לחייג אליו, אבל הטלפון נלקח ממני. הביאו אליי פסיכיאטרית ורופא כדי להודיע לי שהוא הרג.
"הגבתי מאוד קשה. בלילה הייתה מישהי ששמרה עליי כי פחדו שאעשה משהו לעצמי. אמרתי שאני מעדיפה למות ולא לחיות בלי אבא. אבא גידל אותנו באהבה גדולה ונתן לנו את כל מה שיכל. המוות שלו והפציעה של ניצן ריסקו לי את החיים".
יש תקווה שניצן תשוב להכרה?
"כמה שאני בנאדם אופטימי, אני מודעת למצב הקשה שלה. אני לא עזוב אותה לעולם. מנהל המחלקה שבו היא מאושפזת אמר שכל פעם שהוא רואה אותי, הוא מבין שבזכותי ניצן עדיין שורדת. יש הרבה ששוכחים אותם באיזשהו שלב כשהם במצבה של ניצן, אבל אני לא מוותרת. אני מזכירה לה דברים שאהבה, מספרת לה מה קורה איתי ומה קורה בארץ, מדברת איתה על שירים שאהבה. אני מספרת לניצן הכל, חוץ מאשר על אבא. גם בגלל האחוז הקטן שאולי היא שומעת אותי ופשוט לא יכולה להגיב.
"אני לא יודעת אם היא שומעת אותי ואם היא מבינה את מה שהיא שומעת, אבל אם קיים סיכוי של אחד למיליון שהיא מבינה משהו, לא אוותר עליו. בזמן האחרון אני אומרת לה שחשוב לי שתדע שלא משנה מה ואיפה היא תהיה, אני לא אעזוב אותה לעולם".
חודשים לאחר התאונה, לאחר אשפוזים ממושכים, ניתוחים ושיקום של חמישה חודשים בבית לוינשטיין, ניסתה רוני לשוב ללימודים בבית הספר, אבל ללא הצלחה. "הלכתי לאבחון אצל מומחית לפגיעות ראש, והיא הכירה לי מקום לשיקום פגועי ראש", היא מספרת, "היא אמרה שהיא לא יכולה להבטיח מה יהיה אחרי זה, אבל בלי זה לא אצליח להתקדם בחיים מבחינת תעסוקה".
רוני סובלת מבעיית זיכרון לטווח הקצר. היא עדיין צריכה לרשום ביומן ולהשאיר לעצמה פתקים קטנים כדי להיזכר בדברים, אבל בטוחה שתתגבר על כל הקשיים. לשירות בצה"ל לא גויסה בשל מצבה הרפואי. "הם בדקו את התיק הרפואי שלי ואמרו לי שבגלל שהייתי במצב אנוש ומחוסרת הכרה זמן רב, יש לי פטור רפואי. הם לא רצו לקחת סיכון בלגייס אותי".
"לפעמים אני שוכחת"
אבל רוני לא ויתרה והחליטה להתנדב במסגרת שירות לאומי ברמב"ם. "הגעתי לאגודה להתנדבות, שם פגשתי אדם נפלא בשם אמיר ברזל, שמשמש כרכז באגודה, ואמרתי לו שאני רוצה להתנדב ברמב"ם. זה בית החולים שהציל את החיים שלי ושל האחיות שלי. הייתי במצב הכי נמוך, ובזכותם אני מי שאני היום. הרגשתי שזו זכות וחובה בשבילי, ושאני חייבת לסגור מעגל ולהחזיר לאלה שנתנו כל כך הרבה לי ולאחיותיי".
ברזל יצר קשר עם שלומית קציר, אחראית מתנדבים ברמב"ם, וזו פגשה את רוני והתרשמה ממנה ומהנחישות שלה. "רוני בחורה מדהימה, ורמב"ם מהווה בשבילה בית", אומר ברזל. ברמב"ם מספרים כי החיבור של רוני למחלקה נפרולגית ילדים בבית החולים רות, הצמודה למחלקה לטיפול נמרץ ילדים שבו אושפזה, היה מיידי.
רוני תופסת את צוות המחלקה ואת המטופלים כמשפחה נוספת. "אמרו לי שאני מקבל בת שירות לאומי, אבל לא ידעתי במי מדובר", מספר ד"ר מהדי טרבייה. "כשהיא התחילה לעבוד, הרגשנו שהיא בלחץ גדול ושואלת כמה פעמים את אותה שאלה. התקשרתי לברר עליה פרטים, ואז שמעתי את סיפורה ואת העובדה שאביה נהרג והיא נפצעה קשה מאוד והשתקמה. אמרתי לה, 'למה לא סיפרת לי מי את ומה עבר עלייך?'
"היא מגיעה מאוד מוקדם למחלקה, לפעמים אפילו בשש וחצי בבוקר, ועוזרת לנו במילוי הציוד, בארגון התיקים, בשליחויות, ומלווה משפחות למקומות שונים בבית החולים. היא יושבת עם המשפחות ושומרת על הילדים, משחקת איתם ומפעילה אותם. אם לאחד הילדים יש יום הולדת, היא גם מארגנת לו יום הולדת ומעלה שמחה וחיוכים על פניו".
"בהתחלה חשבו שלא טוב שאגיע לרמב"ם", אומרת רוני, "לא רצו שמשהו יפגע בי, אבל אמרתי להם שבשבילי זו הזכות והחובה הכי גדולות. הייתי ברמב"ם בכיתה י' ב'מחויבות אישית' יום לפני התאונה, ויום אחרי זה הייתי ברמב"ם כמאושפזת שנלחמת על חייה. הם הצילו לי את החיים ועשו עבורי הרבה מאוד".
רוני לא תשכח עד יומה האחרון את היום הראשון שלה ברמב"ם במסגרת השירות הלאומי. "התרגשתי מאוד ופחדתי. כמה מהצוות הרפואי בטיפול נמרץ אמרו לרכז השירות שלי שהם מכירים אותי ושהם בהלם לראות אותי. האחראית שם בכתה וחיבקה אותי. הם ראו אותי במקום אחר, וזה בכלל לא היה מובן מאליו שאחרי כמה שנים אעמוד מולם על הרגליים ואעזור להם בעבודה. אני מרגישה שברמב"ם אני בשיקום האמיתי ושחזרתי לעצמי".
עכשיו כבר יותר קל לך שם?
"לצערי אני לא בת השירות הלאומי המושלמת. אני קולטת ומבינה מה מבקשים ממני, אבל לפעמים אני שוכחת את זה ושואלת את אותן השאלות. זה מביך אותי ולא נעים לי, כי אף אחד לא אשם בבעיות שיש לי בגלל פגיעת הראש. אני מאוד מעריכה אותם שלמרות הקשיים שלי הם עדיין מקבלים אותי וגם נותנים לי הרגשה שהם המשפחה שלי. זה גם משהו שממלא לי את החסר".
"אני חושב שהמקום הזה שיקם את רוני", אומר גם ד"ר טרבייה. "הצוות מת עליה. הכנסנו אותה לווטסאפ של הצוות ואנחנו רואים בה חלק מאיתנו. היא מוזמנת לישיבות, לארוחות ולטיולים. יש לנו גם שליחות לעזור לרוני. אני דוחף אותה גם שתלך ללמוד. חשוב לי שיהיה לה גם מקצוע לעתיד".
במחלקת הילדים אנחנו פוגשים את עדי לצד מיטת בנה בן השנתיים ושמונה חודשים שעבר השתלת כליה. עדי מחבקת את רוני כאילו הן שתי אחיות. "רוני ליוותה אותנו באופן צמוד", היא מסבירה. "היא בחורה מדהימה שנותנת מעצמה מעל ומעבר. אין אנשים כאלה. הבן שלנו אוהב אותה כל כך ושואל כל הזמן עליה. רואים עד כמה היא כאן כדי לעזור לאחרים". .
---------------------------------------------------
מה הם היו אומרים: "לחולה, הטובה שבתרופות היא קצת בריאות פה ושם" | פרידריך ניטשה
---------------------------------------------------
---------------------------------------------------
"כששמעתי שאבא שלי נהרג, אמרתי שאני מעדיפה למות ולא לחיות בלעדיו. אבא נתן לנו את כל מה שיכל. המוות שלו והפציעה של אחותי ניצן ריסקו אותי"
---------------------------------------------------
"לעיתים עולים לי הבזקים של אור לבן וצרחות. כשאני נוסעת ליד משאית אני עוצמת עיניים. הפחד הזה בכבישים מלווה אותי כל הזמן"
---------------------------------------------------
"אני אופטימית. קיבלתי כוח לחיות מחדש". רוני צור
וכך, מדי יום, לאחר שרוני, 23, מסיימת את העבודה במחלקה, היא עושה את דרכה אל מיטתה של אחותה ניצן במחלקת פגועי ראש בבית החולים הסמוך פלימן, מעדכנת אותה כמעט בכל דבר, מלבד במות אביהן, ומקווה שניצן אולי שומעת אותה, ואולי אולי גם מבינה משהו.
זוכרת רק במעורפל
19 בינואר 2007 היה יום שמח עבור משפחת צור. האב בועז, עובד סוציאלי בעיריית חיפה, ושלוש בנותיו — רוני ואחותה התאומה עדי (אז בנות 15), ואחותן ניצן בת התשע — התארגנו לטיול משפחות בחמת גדר. "במהלך הנסיעה שמעתי מוזיקה עם אוזניות", משחזרת רוני. "עשר דקות לפני התאונה עצרנו לתדלק והמשכנו בנסיעה. יותר מזה אני לא זוכרת במדויק, רק במעורפל".
התאונה התרחשה סמוך למושב הזורעים, לא הרחק מבית החולים פוריה. מכונית שהגיעה לצומת מכיוון דרום האטה את נסיעתה. נהג משאית שנסע אחריה החל בבלימת חירום, סטה לשמאל ופגע חזיתית במכונית הסוזוקי באלנו של משפחת צור. מפרקתו של האב בועז נשברה והוא נהרג במקום. שלוש בנותיו וחברה שהייתה איתן נפצעו קשה מאוד ופונו לבית החולים, לא לפני שצוותי ההצלה של מכבי האש ומד"א עמלו זמן ממושך לחלץ אותן מבין הריסות המכונית.
רוני נפגעה באונה הימנית בראשה ולסתה התרסקה. המצב שלה ושל אחותה ניצן הוגדר כאנוש. עדי נפצעה באורח קשה ברגלה ובגבה. ממקום התאונה פונו האחיות לבית החולים פוריה בטבריה. ניצן ורוני, שסבלו מדימום במוח, פונו במסוק לרמב"ם בניסיון להציל את חייהן.
"לעיתים עולים לי הבזקים של אור לבן וצרחות", מתארת רוני. "אני לא יכולה להשתחרר מהמחשבות האלו, לכן הוגדרתי גם כמי שסובלת מפוסט־טראומה. כשאני נוסעת ליד משאית אני עוצמת עיניים. הפחד הזה בכבישים מלווה אותי כל הזמן".
מה בכל זאת את זוכרת?
"אני זוכרת שצעקתי ובכיתי ונזל ממני הרבה דם", רועד קולה. "התעוררתי בבית החולים יותר מחודש אחרי התאונה. חיפשתי טלפון להתקשר לאבא שלי כי חשבתי שהוא איבד אותנו. הייתי במחלקה לטיפול נמרץ ואז הועברתי למחלקה כירורגית ילדים, שם אושפזתי חודשיים נוספים לפני שהועברתי לשיקום בבית לווינשטיין".
עדי, תאומתה של רוני, עברה טיפולים וניתוחים רבים. כיום היא סטודנטית באוניברסיטה העברית בירושלים ובסופי שבוע חוזרת אל דירתן בקריית ביאליק. ניצן, כיום בת 17 וחצי, נפגעה בגזע המוח ומאז התאונה שרויה בקומה, מונשמת ומטופלת.
"הרופאים חשבו שאני לא אתעורר ולא אתאושש מהפציעה", מספרת רוני. "סיפרו לי שהצוות הרפואי ביקש מבני משפחה וחברים להיות בבית החולים, לא הרחק מהמחלקה לטיפול נמרץ, מתוך חשש שלא אצליח לעבור את הלילה. לקח ארבע שעות לחלץ אותנו מתוך הריסות המכונית כי צוותי החילוץ לא רצו לנסר אותנו. כשחזרתי לפה, הרופאים הבכירים ביותר לא האמינו שאני עומדת על הרגליים. אחד הרופאים הבכירים אמר שכמה שהוא מאמין בעבודה שלו, העובדה שאני חיה היא נס רפואי".
טלפון לאבא
כששמו של האב בועז, שגידל אותן לאחר גירושיו, מוזכר בשיחה שלנו, דומעות עיניה של רוני. "אני זוכרת עד כמה דקות לפני התאונה אבא היה שמח", היא אומרת. "אני זוכרת עד הרגע האחרון את החיוך שלו. כשהתעוררתי רציתי לחייג אליו, אבל הטלפון נלקח ממני. הביאו אליי פסיכיאטרית ורופא כדי להודיע לי שהוא הרג.
"הגבתי מאוד קשה. בלילה הייתה מישהי ששמרה עליי כי פחדו שאעשה משהו לעצמי. אמרתי שאני מעדיפה למות ולא לחיות בלי אבא. אבא גידל אותנו באהבה גדולה ונתן לנו את כל מה שיכל. המוות שלו והפציעה של ניצן ריסקו לי את החיים".
יש תקווה שניצן תשוב להכרה?
"כמה שאני בנאדם אופטימי, אני מודעת למצב הקשה שלה. אני לא עזוב אותה לעולם. מנהל המחלקה שבו היא מאושפזת אמר שכל פעם שהוא רואה אותי, הוא מבין שבזכותי ניצן עדיין שורדת. יש הרבה ששוכחים אותם באיזשהו שלב כשהם במצבה של ניצן, אבל אני לא מוותרת. אני מזכירה לה דברים שאהבה, מספרת לה מה קורה איתי ומה קורה בארץ, מדברת איתה על שירים שאהבה. אני מספרת לניצן הכל, חוץ מאשר על אבא. גם בגלל האחוז הקטן שאולי היא שומעת אותי ופשוט לא יכולה להגיב.
"אני לא יודעת אם היא שומעת אותי ואם היא מבינה את מה שהיא שומעת, אבל אם קיים סיכוי של אחד למיליון שהיא מבינה משהו, לא אוותר עליו. בזמן האחרון אני אומרת לה שחשוב לי שתדע שלא משנה מה ואיפה היא תהיה, אני לא אעזוב אותה לעולם".
חודשים לאחר התאונה, לאחר אשפוזים ממושכים, ניתוחים ושיקום של חמישה חודשים בבית לוינשטיין, ניסתה רוני לשוב ללימודים בבית הספר, אבל ללא הצלחה. "הלכתי לאבחון אצל מומחית לפגיעות ראש, והיא הכירה לי מקום לשיקום פגועי ראש", היא מספרת, "היא אמרה שהיא לא יכולה להבטיח מה יהיה אחרי זה, אבל בלי זה לא אצליח להתקדם בחיים מבחינת תעסוקה".
רוני סובלת מבעיית זיכרון לטווח הקצר. היא עדיין צריכה לרשום ביומן ולהשאיר לעצמה פתקים קטנים כדי להיזכר בדברים, אבל בטוחה שתתגבר על כל הקשיים. לשירות בצה"ל לא גויסה בשל מצבה הרפואי. "הם בדקו את התיק הרפואי שלי ואמרו לי שבגלל שהייתי במצב אנוש ומחוסרת הכרה זמן רב, יש לי פטור רפואי. הם לא רצו לקחת סיכון בלגייס אותי".
"לפעמים אני שוכחת"
אבל רוני לא ויתרה והחליטה להתנדב במסגרת שירות לאומי ברמב"ם. "הגעתי לאגודה להתנדבות, שם פגשתי אדם נפלא בשם אמיר ברזל, שמשמש כרכז באגודה, ואמרתי לו שאני רוצה להתנדב ברמב"ם. זה בית החולים שהציל את החיים שלי ושל האחיות שלי. הייתי במצב הכי נמוך, ובזכותם אני מי שאני היום. הרגשתי שזו זכות וחובה בשבילי, ושאני חייבת לסגור מעגל ולהחזיר לאלה שנתנו כל כך הרבה לי ולאחיותיי".
ברזל יצר קשר עם שלומית קציר, אחראית מתנדבים ברמב"ם, וזו פגשה את רוני והתרשמה ממנה ומהנחישות שלה. "רוני בחורה מדהימה, ורמב"ם מהווה בשבילה בית", אומר ברזל. ברמב"ם מספרים כי החיבור של רוני למחלקה נפרולגית ילדים בבית החולים רות, הצמודה למחלקה לטיפול נמרץ ילדים שבו אושפזה, היה מיידי.
רוני תופסת את צוות המחלקה ואת המטופלים כמשפחה נוספת. "אמרו לי שאני מקבל בת שירות לאומי, אבל לא ידעתי במי מדובר", מספר ד"ר מהדי טרבייה. "כשהיא התחילה לעבוד, הרגשנו שהיא בלחץ גדול ושואלת כמה פעמים את אותה שאלה. התקשרתי לברר עליה פרטים, ואז שמעתי את סיפורה ואת העובדה שאביה נהרג והיא נפצעה קשה מאוד והשתקמה. אמרתי לה, 'למה לא סיפרת לי מי את ומה עבר עלייך?'
"היא מגיעה מאוד מוקדם למחלקה, לפעמים אפילו בשש וחצי בבוקר, ועוזרת לנו במילוי הציוד, בארגון התיקים, בשליחויות, ומלווה משפחות למקומות שונים בבית החולים. היא יושבת עם המשפחות ושומרת על הילדים, משחקת איתם ומפעילה אותם. אם לאחד הילדים יש יום הולדת, היא גם מארגנת לו יום הולדת ומעלה שמחה וחיוכים על פניו".
"בהתחלה חשבו שלא טוב שאגיע לרמב"ם", אומרת רוני, "לא רצו שמשהו יפגע בי, אבל אמרתי להם שבשבילי זו הזכות והחובה הכי גדולות. הייתי ברמב"ם בכיתה י' ב'מחויבות אישית' יום לפני התאונה, ויום אחרי זה הייתי ברמב"ם כמאושפזת שנלחמת על חייה. הם הצילו לי את החיים ועשו עבורי הרבה מאוד".
רוני לא תשכח עד יומה האחרון את היום הראשון שלה ברמב"ם במסגרת השירות הלאומי. "התרגשתי מאוד ופחדתי. כמה מהצוות הרפואי בטיפול נמרץ אמרו לרכז השירות שלי שהם מכירים אותי ושהם בהלם לראות אותי. האחראית שם בכתה וחיבקה אותי. הם ראו אותי במקום אחר, וזה בכלל לא היה מובן מאליו שאחרי כמה שנים אעמוד מולם על הרגליים ואעזור להם בעבודה. אני מרגישה שברמב"ם אני בשיקום האמיתי ושחזרתי לעצמי".
עכשיו כבר יותר קל לך שם?
"לצערי אני לא בת השירות הלאומי המושלמת. אני קולטת ומבינה מה מבקשים ממני, אבל לפעמים אני שוכחת את זה ושואלת את אותן השאלות. זה מביך אותי ולא נעים לי, כי אף אחד לא אשם בבעיות שיש לי בגלל פגיעת הראש. אני מאוד מעריכה אותם שלמרות הקשיים שלי הם עדיין מקבלים אותי וגם נותנים לי הרגשה שהם המשפחה שלי. זה גם משהו שממלא לי את החסר".
"אני חושב שהמקום הזה שיקם את רוני", אומר גם ד"ר טרבייה. "הצוות מת עליה. הכנסנו אותה לווטסאפ של הצוות ואנחנו רואים בה חלק מאיתנו. היא מוזמנת לישיבות, לארוחות ולטיולים. יש לנו גם שליחות לעזור לרוני. אני דוחף אותה גם שתלך ללמוד. חשוב לי שיהיה לה גם מקצוע לעתיד".
במחלקת הילדים אנחנו פוגשים את עדי לצד מיטת בנה בן השנתיים ושמונה חודשים שעבר השתלת כליה. עדי מחבקת את רוני כאילו הן שתי אחיות. "רוני ליוותה אותנו באופן צמוד", היא מסבירה. "היא בחורה מדהימה שנותנת מעצמה מעל ומעבר. אין אנשים כאלה. הבן שלנו אוהב אותה כל כך ושואל כל הזמן עליה. רואים עד כמה היא כאן כדי לעזור לאחרים". .
רוני צור עברה תאונת דרכים קשה בה נהרגו אחותה התאומה ואביה והיא ואחיותיה נפצעו קשה הייתה מאושפזת בבית חולים רמבמ וכעת עושה שם שירות לאומי במחלקה שבה טופלה בתמונות רוני שונות חדשות
אלעד גרשגורן
רוני צור ואחותה שנמצאת בתרדמת מאז תאונת הדרכים הקשה שעברו יחד צילום ליאור לייבוביץ נייד 0523326321 יש לבדוק אישור פרסום עם הצלם ליאור לא קיבלתי ממנו אישור רוני אמרה שזה צולם עבורה כמתנה וזה לא מספק כאישור פרסום יש לבדוק עם הצלם חדשות
ליאור ליבוביץ
רוני צור עברה תאונת דרכים קשה בה נהרגו אחותה התאומה ואביה והיא ואחיותיה נפצעו קשה הייתה מאושפזת בבית חולים רמבמ וכעת עושה שם שירות לאומי במחלקה שבה טופלה בתמונות רוני יחד עם בנות שמטופלות במחלקה הבנות מאושרות עלידי ההורים שהיו במקום בזמן הצילום חדשות חדשות
אלעד גרשגורן
---------------------------------------------------
מה הם היו אומרים: "לחולה, הטובה שבתרופות היא קצת בריאות פה ושם" | פרידריך ניטשה
---------------------------------------------------
---------------------------------------------------
"כששמעתי שאבא שלי נהרג, אמרתי שאני מעדיפה למות ולא לחיות בלעדיו. אבא נתן לנו את כל מה שיכל. המוות שלו והפציעה של אחותי ניצן ריסקו אותי"
---------------------------------------------------
"לעיתים עולים לי הבזקים של אור לבן וצרחות. כשאני נוסעת ליד משאית אני עוצמת עיניים. הפחד הזה בכבישים מלווה אותי כל הזמן"
---------------------------------------------------
"אני אופטימית. קיבלתי כוח לחיות מחדש". רוני צור
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
