"איך נהיינו סופרים? לא התקבלנו לשום קבוצת ספורט והכתיבה הצילה אותנו"
בדירה יפהפיה בברוקלין יושבים שני סופרים מבריקים, שהם גם חברים טובים, ונאנחים מרה. אתגר קרת הישראלי מותש מזה שאצלנו "המלחמות זה כמעט כמו ביאנלה, כל קיץ שני", ועדיין לא נרגע מהמכות שחטף יונתן גפן, אבא של אשתו שירה. נתן אנגלנדר האמריקאי מסכים איתו (בעברית שוטפת) ומתוודה שהוא אובססיבי לגבי ישראל ומדוכא בכל פעם שהוא חושב על עתידה. וכן, הם דיברו גם על יתמות מההורים שמזדקנים, פצעי ילדות שלא הגלידו ואהבות ראשונות שידממו לנצח
כמה ימים אחרי הבחירות בישראל יושבים מולי נתן אנגלנדר ואתגר קרת, שני אמנים של המילה הכתובה שגם אוהבים לדבר הרבה. אנחנו נמצאים בפינת האוכל בדירתו של אנגלנדר, ברחוב יפהפה בברוקלין, והשניים האלה לא מוצאים מילים.
"בדיוק אמרתי לאתגר שיש שני דברים שאני לא מבין אצל ישראלים", אומר אנגלנדר, "למה הם קוראים את הספרים שלו ואיך הם שוב הצביעו לנתניהו".
"אני אולי לא מבין למה הם קוראים את הספרים שלי, אבל אני מבין למה הם הצביעו לנתניהו", עונה קרת. "שמעי סיפור: כמה ימים לפני הבחירות עליתי על מונית עם נהגת, בערך בשנות ה־50 שלה. היא עשתה זינוק בעלייה עם האמברקס…"
נתן: "אמברקס! המילה הכי אהובה עליי בעברית. זה כמו התרגום העברי ל’באולינג’: בולינג!"
אתגר: "מיד הרגשתי חיבור אליה כי אני נהג לא טוב. התחלנו לדבר והיה מאוד נחמד, אפילו שתוך כמה שניות היה ברור שהדעות הפוליטיות שלנו נמצאות בשני קצוות שונים. אמרתי לה ‘לפעמים אנחנו שוכחים שאנחנו אותו עם. יש לנו ויכוח לגבי מה יהפוך את המקום הזה ליותר טוב, אבל אנחנו אותו עם’. היא הסתובבה ואמרה לי: ‘חמודי, אתה ואני זה לא אותו עם. אנחנו שני עמים שונים. אתה אישית דווקא נראה לי נחמד, אבל אתה לא העם שלי’. הייתי גמור מזה".
ומישהו מהעם הזה תקף את יהונתן גפן, אבא של שירה, אשתך.
"על זה אני בכלל עוד לא מסוגל לדבר".
נתן: "אם הייתי מקבל מכות בכל פעם שאני אומר משהו רע על נתניהו, הייתי על הרצפה כל הזמן".
אתגר: "נתן שמח שהוא גר רחוק והם לא יבואו עד לכאן".
נתן: "אני לא שמח בכלל, אני מאוד מדוכא. אני אובססיבי לגבי ישראל. ב־1996 נסעתי לארץ במטרה להישאר לגור שם. הייתי במטוס בליל הבחירות ושמענו ששמעון פרס ניצח. חוץ ממני כל המטוס היה מדוכא. הלכתי לישון, קמתי בבוקר, וחוץ ממני כל המטוס היה מאושר. גם היום אני לא מבין איך יכול להיות שהבחירות ההן נגמרו ככה. הרגו את ראש הממשלה, ביבי עמד שם בכיכר ציון, וחצי שנה אחרי הוא ניצח את הבחירות. אחרי חמש שנים בירושלים חזרתי לאמריקה, אבל אני כל כך מושקע בישראל, אני לא מאמין שתהיה עכשיו עוד קדנציה של ביבי".
אתגר: "שלא כמו נתן, המוח שלי יכול בקלות לדמיין מרחץ דמים מטורף במזרח התיכון, זה לחם בשבילי. זה עדיין לא יכול להעלות בי אלפית ספק אם אני רוצה לחיות בארץ, אבל כשיש לי ראש ממשלה שזורק מישהו מוועדת השופטים של פרס ישראל, זה מאוד מדכא”.
נתן: “איזה מנהיג מתעסק בדברים כאלה?"
אתגר קרת נאנח בתגובה. "אין בשבילי מקום יותר טוב מישראל בעולם, אבל המאבק לשמור עליו הופך מאוד מאוד קשה. אני לא מצליח להבין את האובססיה שלנו עם החיים בצל המוות. אצלנו המלחמות זה כמעט כמו ביאנלה, כל קיץ שני".
נתן: "באינתיפאדה הראשונה אמרנו שאי אפשר לעשות שלום עם האנשים האלה כי הם זורקים עלינו אבנים. בקיץ זה כבר היה טילים על תל־אביב ואנחנו הורגים ילדים שלהם. המצב רק מידרדר וזה מפחיד אותי".
אנחנו זה אהבה ממבט ראשון
אתגר קרת, 47, ונתן אנגלנדר, 44, הם שני סופרים מבריקים שאוהבים להיבהל ביחד. האחד דור חמישי באמריקה, השני ישראלי בן להורים ניצולי שואה, והמוח של שניהם הוא לונה פארק של דמיון. למרות שמפריד ביניהם אוקיינוס פיזי, הם מצאו חיבור נפשי נדיר ואפילו מרגש כשנפגשו לפני 15 שנה. הקליק היה מיידי. "אהבה ממבט ראשון", אומר אנגלנדר, אחרי שפתח לכבודנו שולחן בר מצווה עמוס גבינות.
אתגר: "שנינו אנשים מבוהלים שמסתירים את החרדה הזו בעזרת הומור. אם כי אני עושה את זה יותר טוב מנתן".
נתן: "כשאנחנו מסתובבים ביחד בעולם אנשים חושבים שאנחנו תאומים".
אתם בכלל לא דומים.
נתן: "ליהודים אנחנו נראים דומים. אנשים ניגשים אליי ומבקשים חתימה: 'אתגר, אתגר, תחתום'".
טוב, הוא סלבריטי.
"הוא גם גר במקום שאין בו דבר כזה פרטיות. כשגרתי בירושלים השליח של פדקס היה מביא לי חבילה ואומר ‘דירה יפה, כמה אתה משלם עליה? כמה אתה מרוויח?’ מה זה עניינך? בישראל כולם מכירים את אתגר. לא יודע אם הייתי יכול לחיות ככה".
אתגר: "אני רואה את אביב, אח של שירה, ומבין שזה שאתה מוכר יכול לעשות לך את החיים קשים לפעמים. אבל לי אף פעם לא הייתה חוויה לא נעימה עם אנשים שמזהים אותי. אם מישהו ניגש אליי ואומר ‘קראתי את הספר שלך’, כבר המפגש בינינו הוא על משהו אמיתי".
נתן, אתה יכול להבין למה אתגר כל כך מצליח פה בניו־יורק?
"אני לא יכול להבין למה הוא מצליח באיזשהו מקום”, הוא צוחק צחוק גדול. “ברור שהוא מבריק ומיוחד והסיפורים שלו אגדתיים ונצחיים. יש בעולם הרבה סופרים שמגיע להם שיקראו אותם, אז זה גם עניין של טיימינג. בגלל זה אנחנו תומכים אחד בשני, אני לא מקנא, אני רוצה שאנשים יקראו אותו. באופן כללי הסופרים היום זה דור שנחמד אחד לשני. אני לא מבין למה שלא יהיו".
אתגר, אתה מסכים שחלק מההצלחה שלך זה עניין של טיימינג?
"בוודאי. התחלתי לפרסם במקביל לימי אוסלו והייתה הרגשה שאולי אנחנו סוף סוף יוצאים מהמקום של פחד קיומי ומתעסקים בדברים אחרים. אנשים היו מוכנים לפתוח את הדלת ליוצרים שלא רצו לדבר רק על הסיפור של מדינת ישראל. אבל זו הייתה רק פאזה, הרי גם ל’חמישייה הקאמרית’ אין המשך. בבחירות האחרונות כבר ראיתי שחזרנו לטוביה צפיר. המדינה נסעה אז לכיוון מסוים ופתאום עשינו יו־טרן. אני רואה יוצרים צעירים שרוצים גם עכשיו לדבר בקול אחר, וזה מייאש כי אני יודע שהיום לא יפתחו להם את הדלת".
שבע השנים הטובות
קרת הגיע לניו־יורק כדי להתחיל לקדם את הספר הכי יוצא דופן שכתב בקריירה עטורת הסופרלטיבים שלו. לא פנטזיות ממוחו הקודח, אלא ממואר שמורכב מסיפורים קצרים ומכסה את שבע השנים בין היום שבו נולד בנו, לב, ליום מותו של אביו מסרטן. לא רק שהספר, The Seven Good Years, שזוכה לביקורות מהללות בתקשורת האמריקאית, שונה מכל דבר שקרת כתב עד עכשיו — הוא גם לא ייצא בעברית.
למה לא?
"יש שם הרבה קטעים על המחלה של אבא שלי. היה לי דחף עצום לספר את הסיפור, אבל זו פעם ראשונה שאני לא כותב פיקשן וזה מפחיד, כי אולי פתאום זה לא יהיה מעניין. אני רוצה שמי שיקרא את הספר בארץ יעשה את זה כי הוא באמת רוצה לקרוא אותו. לא כי הוא ירגיש איזו חובה לקנות את החדש של אתגר קרת. החוזה שלי עם הקורא כאן שונה מבספרים קודמים, הוא יותר בעייתי. אני מספר לו על דברים קשים שעברתי, וזה משהו שלא עשיתי עד היום. מי שרוצה להיכנס איתי לעסקה הזו, סבבה, אבל לא אדפוק לך בדלת ואגיד 'בוא תיקח את הספר'".
למה אתה פוחד כל כך מהחשיפה האישית בבית שלך?
"שאלה טובה. אני חושב שיש סיפורים שיותר קל לספר למישהו זר שיושב לידך במטוס. כתיבה זה מקום שבו אתה יכול לשחרר את הפגיעות שלך מבלי להודות בה. אתה לא מספר שאתה בוכה בפרסומות, אתה מספר על מישהו אחר שבוכה. ההורים שלי סבלו מספיק כל חייהם, אני לא צריך להגיד להם שהייתי נורא עצוב כי לא נתנו לי להיות שוער בכדורגל. אבל האמת היא שהייתי נורא עצוב כי לא נתנו לי להיות שוער בכדורגל, אז אני מבטא את זה דרך הכתיבה. כשרק התחלתי לכתוב, הייתי מאוהב בבחורה שהיה לה חבר. ביום ההולדת שלה כתבתי לה כרטיס ברכה שעלתה ממנו מרירות גדולה. בסוף הפכתי את הכרטיס לסיפור בקובץ הראשון שלי. הקשר בינינו נותק, אבל ביום שהספר יצא היא התקשרה ואמרה 'קראתי את הסיפור שכתבת עליי ובכיתי'. מיד אמרתי 'מה פתאום, זה לא עלייך'. היא התעקשה שכן והתחילה לדבר על סיפור אחר לגמרי בספר. אז אמרתי בנונשלנט 'אה כן, נכון, זה עלייך'. ספרות זו שפה מוצפנת".
נתן: “אני חושב שכתבתי את הסיפור הכי מצחיק בעולם, ואז בא מישהו ואומר לי ‘בכיתי כל הזמן’. אתה שולח את הסיפור החוצה לעולם, ומאותו רגע זה לא בשליטתך”.
אתגר: "כשאתה קורא אתה מחזק את שריר האמפתיה. בספר כל הפחדים נעלמים ואפשר להבין מה זה להיות בנאדם אחר. אמנות זה המקום שבו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות יותר טובים, כי בחיים האמיתיים אנחנו חברה במלחמה קבועה שנושמת אלימות כל היום".
נתן: "אגב חברה אלימה, אני חייב לחזור רגע למה שדיברנו עליו קודם. ככה זה לראיין שני סופרים יהודים, אנחנו עונים על שאלות ששאלת לפני שעתיים".
בגלל זה הכנתי מעט שאלות.
"אנשים אומרים שעכשיו כבר בלתי אפשרי לעשות שלום. אין דבר כזה. אני זוכר שאכלנו חומוס במזרח ירושלים והלכנו לקזינו ביריחו. אין דבר כזה בלתי אפשרי. שלחנו בנאדם לירח, לא רק ששלחנו אותו, גם החזרנו אותו. אני מסרב לקבל את הפטאליות הזו, אני משתגע מזה", הוא מסיים בנשימה אחת ובעברית כמעט שוטפת.
יש לך עברית מצוינת.
"אני מדבר עברית רק עם אתגר, לא יודע איך אני שומר עליה ככה".
אתגר: "אפרופו שפה, יום אחד נתן בא ואמר שהוא רוצה לתרגם את הספר שלי ‘דג זהב’ לאנגלית, כי הוא רוצה שאנשים שנוסעים בסאבוויי יוכלו לקרוא את זה. זו רמת נדיבות שריגשה אותי ברמות עמוקות ביותר".
נתן: "אתגר רצה שאקבל על זה כסף, ופתאום זה כבר היה דרך סוכנים ופתאום יש לי שני אחוז מהנכדים שלו. בסוף הוא אמר ‘אני אתרגם אותך לעברית וזהו’. אני לא בטוח שיש שני סופרים חיים שתירגמו אחד את השני".
גארי שטיינגארט, עוד חבר במאפיה שלכם, אמר לי שבעוד 20 שנה אף אחד לא יקרא ספרים.
אתגר (שבקרוב יראה אור הסיפור שלו "לשבור את החזיר" במהדורה מיוחדת עם ציורים של דוד פולונסקי) אומר שהוא לא מאמין בזה: "אומרים שהאינטרנט הרג את הכתיבה, אבל כשהייתי ילד אנשים אמרו שהטלוויזיה תהרוג את הקריאה. אנשים תמיד רצו לספר סיפור ולשמוע סיפור".
נתן: "אני פוחד מכל דבר, אבל לא מזה. תרבות זו אבולוציה. אם זה צריך למות אז זה ימות, אבל זה לא ימות. אם נצטרך לרסס את הספר הבא שלנו על הקיר, נעשה את זה. הרי איך נהיינו סופרים? לא התקבלנו לשום קבוצת ספורט והכתיבה הצילה אותנו. בזמן שאנחנו יושבים כאן, יותר אנשים רואים פורנו על מחשב משקראו את שייקספיר אי פעם. אז מה? מה זה משנה?"
זה משנה. אתה לא רוצה להגיע להרבה אנשים?
"אני רוצה, אבל זה יגיע למי שזה יגיע בזמן שלו".
אתגר: "אתה רוצה להגיד משהו ואתה רוצה שהרבה אנשים ישמעו, אבל אתה לא יכול להתפשר על מה שאתה אומר רק כדי להשיג מספרים גדולים. כלומר, אתה יכול, אבל אז אתה הופך לראש ממשלת ישראל". .
---------------------------------------------------
"ההורים שלי סבלו מספיק כל חייהם, אני לא צריך להגיד להם שהייתי נורא עצוב כי לא נתנו לי להיות שוער בכדורגל. אז אני מבטא את זה דרך הכתיבה".
"בדיוק אמרתי לאתגר שיש שני דברים שאני לא מבין אצל ישראלים", אומר אנגלנדר, "למה הם קוראים את הספרים שלו ואיך הם שוב הצביעו לנתניהו".
"אני אולי לא מבין למה הם קוראים את הספרים שלי, אבל אני מבין למה הם הצביעו לנתניהו", עונה קרת. "שמעי סיפור: כמה ימים לפני הבחירות עליתי על מונית עם נהגת, בערך בשנות ה־50 שלה. היא עשתה זינוק בעלייה עם האמברקס…"
נתן: "אמברקס! המילה הכי אהובה עליי בעברית. זה כמו התרגום העברי ל’באולינג’: בולינג!"
אתגר: "מיד הרגשתי חיבור אליה כי אני נהג לא טוב. התחלנו לדבר והיה מאוד נחמד, אפילו שתוך כמה שניות היה ברור שהדעות הפוליטיות שלנו נמצאות בשני קצוות שונים. אמרתי לה ‘לפעמים אנחנו שוכחים שאנחנו אותו עם. יש לנו ויכוח לגבי מה יהפוך את המקום הזה ליותר טוב, אבל אנחנו אותו עם’. היא הסתובבה ואמרה לי: ‘חמודי, אתה ואני זה לא אותו עם. אנחנו שני עמים שונים. אתה אישית דווקא נראה לי נחמד, אבל אתה לא העם שלי’. הייתי גמור מזה".
ומישהו מהעם הזה תקף את יהונתן גפן, אבא של שירה, אשתך.
"על זה אני בכלל עוד לא מסוגל לדבר".
נתן: "אם הייתי מקבל מכות בכל פעם שאני אומר משהו רע על נתניהו, הייתי על הרצפה כל הזמן".
אתגר: "נתן שמח שהוא גר רחוק והם לא יבואו עד לכאן".
נתן: "אני לא שמח בכלל, אני מאוד מדוכא. אני אובססיבי לגבי ישראל. ב־1996 נסעתי לארץ במטרה להישאר לגור שם. הייתי במטוס בליל הבחירות ושמענו ששמעון פרס ניצח. חוץ ממני כל המטוס היה מדוכא. הלכתי לישון, קמתי בבוקר, וחוץ ממני כל המטוס היה מאושר. גם היום אני לא מבין איך יכול להיות שהבחירות ההן נגמרו ככה. הרגו את ראש הממשלה, ביבי עמד שם בכיכר ציון, וחצי שנה אחרי הוא ניצח את הבחירות. אחרי חמש שנים בירושלים חזרתי לאמריקה, אבל אני כל כך מושקע בישראל, אני לא מאמין שתהיה עכשיו עוד קדנציה של ביבי".
אתגר: "שלא כמו נתן, המוח שלי יכול בקלות לדמיין מרחץ דמים מטורף במזרח התיכון, זה לחם בשבילי. זה עדיין לא יכול להעלות בי אלפית ספק אם אני רוצה לחיות בארץ, אבל כשיש לי ראש ממשלה שזורק מישהו מוועדת השופטים של פרס ישראל, זה מאוד מדכא”.
נתן: “איזה מנהיג מתעסק בדברים כאלה?"
אתגר קרת נאנח בתגובה. "אין בשבילי מקום יותר טוב מישראל בעולם, אבל המאבק לשמור עליו הופך מאוד מאוד קשה. אני לא מצליח להבין את האובססיה שלנו עם החיים בצל המוות. אצלנו המלחמות זה כמעט כמו ביאנלה, כל קיץ שני".
נתן: "באינתיפאדה הראשונה אמרנו שאי אפשר לעשות שלום עם האנשים האלה כי הם זורקים עלינו אבנים. בקיץ זה כבר היה טילים על תל־אביב ואנחנו הורגים ילדים שלהם. המצב רק מידרדר וזה מפחיד אותי".
אנחנו זה אהבה ממבט ראשון
אתגר קרת, 47, ונתן אנגלנדר, 44, הם שני סופרים מבריקים שאוהבים להיבהל ביחד. האחד דור חמישי באמריקה, השני ישראלי בן להורים ניצולי שואה, והמוח של שניהם הוא לונה פארק של דמיון. למרות שמפריד ביניהם אוקיינוס פיזי, הם מצאו חיבור נפשי נדיר ואפילו מרגש כשנפגשו לפני 15 שנה. הקליק היה מיידי. "אהבה ממבט ראשון", אומר אנגלנדר, אחרי שפתח לכבודנו שולחן בר מצווה עמוס גבינות.
אתגר: "שנינו אנשים מבוהלים שמסתירים את החרדה הזו בעזרת הומור. אם כי אני עושה את זה יותר טוב מנתן".
נתן: "כשאנחנו מסתובבים ביחד בעולם אנשים חושבים שאנחנו תאומים".
אתם בכלל לא דומים.
נתן: "ליהודים אנחנו נראים דומים. אנשים ניגשים אליי ומבקשים חתימה: 'אתגר, אתגר, תחתום'".
טוב, הוא סלבריטי.
"הוא גם גר במקום שאין בו דבר כזה פרטיות. כשגרתי בירושלים השליח של פדקס היה מביא לי חבילה ואומר ‘דירה יפה, כמה אתה משלם עליה? כמה אתה מרוויח?’ מה זה עניינך? בישראל כולם מכירים את אתגר. לא יודע אם הייתי יכול לחיות ככה".
אתגר: "אני רואה את אביב, אח של שירה, ומבין שזה שאתה מוכר יכול לעשות לך את החיים קשים לפעמים. אבל לי אף פעם לא הייתה חוויה לא נעימה עם אנשים שמזהים אותי. אם מישהו ניגש אליי ואומר ‘קראתי את הספר שלך’, כבר המפגש בינינו הוא על משהו אמיתי".
נתן, אתה יכול להבין למה אתגר כל כך מצליח פה בניו־יורק?
"אני לא יכול להבין למה הוא מצליח באיזשהו מקום”, הוא צוחק צחוק גדול. “ברור שהוא מבריק ומיוחד והסיפורים שלו אגדתיים ונצחיים. יש בעולם הרבה סופרים שמגיע להם שיקראו אותם, אז זה גם עניין של טיימינג. בגלל זה אנחנו תומכים אחד בשני, אני לא מקנא, אני רוצה שאנשים יקראו אותו. באופן כללי הסופרים היום זה דור שנחמד אחד לשני. אני לא מבין למה שלא יהיו".
אתגר, אתה מסכים שחלק מההצלחה שלך זה עניין של טיימינג?
"בוודאי. התחלתי לפרסם במקביל לימי אוסלו והייתה הרגשה שאולי אנחנו סוף סוף יוצאים מהמקום של פחד קיומי ומתעסקים בדברים אחרים. אנשים היו מוכנים לפתוח את הדלת ליוצרים שלא רצו לדבר רק על הסיפור של מדינת ישראל. אבל זו הייתה רק פאזה, הרי גם ל’חמישייה הקאמרית’ אין המשך. בבחירות האחרונות כבר ראיתי שחזרנו לטוביה צפיר. המדינה נסעה אז לכיוון מסוים ופתאום עשינו יו־טרן. אני רואה יוצרים צעירים שרוצים גם עכשיו לדבר בקול אחר, וזה מייאש כי אני יודע שהיום לא יפתחו להם את הדלת".
שבע השנים הטובות
קרת הגיע לניו־יורק כדי להתחיל לקדם את הספר הכי יוצא דופן שכתב בקריירה עטורת הסופרלטיבים שלו. לא פנטזיות ממוחו הקודח, אלא ממואר שמורכב מסיפורים קצרים ומכסה את שבע השנים בין היום שבו נולד בנו, לב, ליום מותו של אביו מסרטן. לא רק שהספר, The Seven Good Years, שזוכה לביקורות מהללות בתקשורת האמריקאית, שונה מכל דבר שקרת כתב עד עכשיו — הוא גם לא ייצא בעברית.
למה לא?
"יש שם הרבה קטעים על המחלה של אבא שלי. היה לי דחף עצום לספר את הסיפור, אבל זו פעם ראשונה שאני לא כותב פיקשן וזה מפחיד, כי אולי פתאום זה לא יהיה מעניין. אני רוצה שמי שיקרא את הספר בארץ יעשה את זה כי הוא באמת רוצה לקרוא אותו. לא כי הוא ירגיש איזו חובה לקנות את החדש של אתגר קרת. החוזה שלי עם הקורא כאן שונה מבספרים קודמים, הוא יותר בעייתי. אני מספר לו על דברים קשים שעברתי, וזה משהו שלא עשיתי עד היום. מי שרוצה להיכנס איתי לעסקה הזו, סבבה, אבל לא אדפוק לך בדלת ואגיד 'בוא תיקח את הספר'".
למה אתה פוחד כל כך מהחשיפה האישית בבית שלך?
"שאלה טובה. אני חושב שיש סיפורים שיותר קל לספר למישהו זר שיושב לידך במטוס. כתיבה זה מקום שבו אתה יכול לשחרר את הפגיעות שלך מבלי להודות בה. אתה לא מספר שאתה בוכה בפרסומות, אתה מספר על מישהו אחר שבוכה. ההורים שלי סבלו מספיק כל חייהם, אני לא צריך להגיד להם שהייתי נורא עצוב כי לא נתנו לי להיות שוער בכדורגל. אבל האמת היא שהייתי נורא עצוב כי לא נתנו לי להיות שוער בכדורגל, אז אני מבטא את זה דרך הכתיבה. כשרק התחלתי לכתוב, הייתי מאוהב בבחורה שהיה לה חבר. ביום ההולדת שלה כתבתי לה כרטיס ברכה שעלתה ממנו מרירות גדולה. בסוף הפכתי את הכרטיס לסיפור בקובץ הראשון שלי. הקשר בינינו נותק, אבל ביום שהספר יצא היא התקשרה ואמרה 'קראתי את הסיפור שכתבת עליי ובכיתי'. מיד אמרתי 'מה פתאום, זה לא עלייך'. היא התעקשה שכן והתחילה לדבר על סיפור אחר לגמרי בספר. אז אמרתי בנונשלנט 'אה כן, נכון, זה עלייך'. ספרות זו שפה מוצפנת".
נתן: “אני חושב שכתבתי את הסיפור הכי מצחיק בעולם, ואז בא מישהו ואומר לי ‘בכיתי כל הזמן’. אתה שולח את הסיפור החוצה לעולם, ומאותו רגע זה לא בשליטתך”.
אתגר: "כשאתה קורא אתה מחזק את שריר האמפתיה. בספר כל הפחדים נעלמים ואפשר להבין מה זה להיות בנאדם אחר. אמנות זה המקום שבו אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להיות יותר טובים, כי בחיים האמיתיים אנחנו חברה במלחמה קבועה שנושמת אלימות כל היום".
נתן: "אגב חברה אלימה, אני חייב לחזור רגע למה שדיברנו עליו קודם. ככה זה לראיין שני סופרים יהודים, אנחנו עונים על שאלות ששאלת לפני שעתיים".
בגלל זה הכנתי מעט שאלות.
"אנשים אומרים שעכשיו כבר בלתי אפשרי לעשות שלום. אין דבר כזה. אני זוכר שאכלנו חומוס במזרח ירושלים והלכנו לקזינו ביריחו. אין דבר כזה בלתי אפשרי. שלחנו בנאדם לירח, לא רק ששלחנו אותו, גם החזרנו אותו. אני מסרב לקבל את הפטאליות הזו, אני משתגע מזה", הוא מסיים בנשימה אחת ובעברית כמעט שוטפת.
יש לך עברית מצוינת.
"אני מדבר עברית רק עם אתגר, לא יודע איך אני שומר עליה ככה".
אתגר: "אפרופו שפה, יום אחד נתן בא ואמר שהוא רוצה לתרגם את הספר שלי ‘דג זהב’ לאנגלית, כי הוא רוצה שאנשים שנוסעים בסאבוויי יוכלו לקרוא את זה. זו רמת נדיבות שריגשה אותי ברמות עמוקות ביותר".
נתן: "אתגר רצה שאקבל על זה כסף, ופתאום זה כבר היה דרך סוכנים ופתאום יש לי שני אחוז מהנכדים שלו. בסוף הוא אמר ‘אני אתרגם אותך לעברית וזהו’. אני לא בטוח שיש שני סופרים חיים שתירגמו אחד את השני".
גארי שטיינגארט, עוד חבר במאפיה שלכם, אמר לי שבעוד 20 שנה אף אחד לא יקרא ספרים.
אתגר (שבקרוב יראה אור הסיפור שלו "לשבור את החזיר" במהדורה מיוחדת עם ציורים של דוד פולונסקי) אומר שהוא לא מאמין בזה: "אומרים שהאינטרנט הרג את הכתיבה, אבל כשהייתי ילד אנשים אמרו שהטלוויזיה תהרוג את הקריאה. אנשים תמיד רצו לספר סיפור ולשמוע סיפור".
נתן: "אני פוחד מכל דבר, אבל לא מזה. תרבות זו אבולוציה. אם זה צריך למות אז זה ימות, אבל זה לא ימות. אם נצטרך לרסס את הספר הבא שלנו על הקיר, נעשה את זה. הרי איך נהיינו סופרים? לא התקבלנו לשום קבוצת ספורט והכתיבה הצילה אותנו. בזמן שאנחנו יושבים כאן, יותר אנשים רואים פורנו על מחשב משקראו את שייקספיר אי פעם. אז מה? מה זה משנה?"
זה משנה. אתה לא רוצה להגיע להרבה אנשים?
"אני רוצה, אבל זה יגיע למי שזה יגיע בזמן שלו".
אתגר: "אתה רוצה להגיד משהו ואתה רוצה שהרבה אנשים ישמעו, אבל אתה לא יכול להתפשר על מה שאתה אומר רק כדי להשיג מספרים גדולים. כלומר, אתה יכול, אבל אז אתה הופך לראש ממשלת ישראל". .
Etgar Keret and Nathan Englander in Nathan place in Brookline New York. talking about collaboration btween them. הסופרים אתגר קרת ונתן אנגלנדר שעות נוספות צילום נדב נויהאוז בתשלום nadavphoto@gmail.com
נדב נויהאוז
---------------------------------------------------
"ההורים שלי סבלו מספיק כל חייהם, אני לא צריך להגיד להם שהייתי נורא עצוב כי לא נתנו לי להיות שוער בכדורגל. אז אני מבטא את זה דרך הכתיבה".
לפנייה לכתב/ת 
מומלצים
