קרוסאובר: לא רק מעטפת בלי כיסוי

שוק הרכב העולמי, והישראלי אינו שונה במקרה זה, מוצף במספר אינסופי של מכוניות קרוסאובר. הגדרה מוטורית שלא כולם מסוגלים - או רוצים - להבין, אבל מתנוססת בכל פינה כמילת קסם מושכת קהל וארנק. בסופו של דבר, מדובר בלא יותר ממכוניות כביש עם יחסי ציבור טובים, דגמים סטנדרטיים שעברו טיפול חיצוני ומערכתי הולם המאפשר להן להיראות קשוחות, הרפתקניות, מאתגרות וסקסיות יותר. מדובר בתשובת התעשייה לצורך בבידול ועצמאות, בעולם בו תדמית ודימוי חשובים הרבה יותר מתוכן. אבל מי אנחנו שנשפוט.

מעשית מדובר בכלי רכב שקורצים בדרך כזו או אחרת לנהיגת שטח, טיולים מאתגרים וכיבוש שטחים שרגל אדם תל אביבי בקושי נגעה בהם. גם אם מדובר בלא יותר מנהיגה רגועה עם המשפחה בדרך לפיקניק בחורשה עם שבילי קק"ל מהודקים היטב. אם לפני כעשור עמד היצע רכבי השטח האמיתיים היה כמעט כפול ממספר הג'יפ-בכאילו, בתחילת העשור חל מהפך. מודעות סביבתית, התייקרות הדלק ומשברים כלכליים שכנעו גם את עכברי השטח העקשים יותר לאמץ את השעטנז הלא ברור, ולחבר חזות חיצונית נוקשה לרכב רך ביסודו, עירוני לחלוטין באופיו.

העניין הוא שבד בבד עם הפופולאריות האדירה לה זוכים הקרוסאוברים, עם כ-60 דגמים שונים הנמכרים רק בישראל, הם עצמם איבדו את הבידול, האופי והזהות - בעיצוב ובנהיגה - שהיוו את אבני הייסוד לעצם קיומם במקור. העיצוב המסוקס עדיין נראה כמסוגל לכבוש את הסהרה, אבל במציאות מדובר כמעט תמיד בלא יותר מעכבר המאמין שהוא דוברמן. כמעט תמיד, אבל יש יוצאי דופן כפולי הנעה ומלאי יכולת.

(צילום: נועם עופרן)

סובארו פורסטר טורבו - מכונית ראלי בתחפושת

בשונה מהמקובל בקטגוריה, סובארו פורסטר מעולם לא התהדר בעיצוב מוחצן ומרהיב. מצד שני, לילד הנמוך בכיתה היה הרבה אופי מתחת לחזות המנומנמת, בעיקר בגרסת הטורבו שהייתה מאז ומעולם מכונית ראלי במסווה של ג'יפון פרברים. אגב, את היכולת הזאת הטיבו להדגים יובל מלמד ומיקי יוחאי, מבכירי נהגי המירוצים בישראל, כשניצחו על-גבי פורסטר טורבו כמעט בכל מירוץ ראלי בו השתתפו.

גם בדור הנוכחי והרביעי בשושלת, פורסטר טורבו עונה לקלישאה השחוקה זאב בעור כבש. הוא אפילו ויתר על סממנים חיצוניים שבידלו אותו בעבר (כונס האוויר למשל) מאחיו הצנועים יותר. מה שעשוי גם לסייע לבעליו שלא להתבלט יתר על המידה. הפורסטר טורבו יגרום לכם לחפש את השביל ולפתוח מבערים בכל נסיעה שגרתית, גם אם זה אומר להשאיר את המשפחה עם השמיכה והצידנית, ולצאת לסיבוב מנקה רעלים. מומלץ בחום.

מתי הושק: 2012

כמה עולה: 265 אלף שקלים

כמה כוח: 240 כ"ס

מה טוב: כמו רכב ראלי

מה רע: יקר, מכוער

(נועם עופרן)

דאצ'יה דאסטר - למי קראת אנדרדוג?

הדאסטר החדש יחסית אינו משחק לפי הכללים, מטעמים שונים שעיקרם ניסיון לשמור על תג-מחיר צנוע במיוחד. כך יוצא שהוא שם פס על הערכים החשובים בסגמנט כמו אבזור עשיר ועיצוב מוחצן. ושלא יהיה ספק, גם התנהגות הכביש שלו אינה מצטיינת, שלא להזכיר את שיווקו רק עם תיבה ידנית - דיל ברייקר עבור לפחות 90% מהאוכלוסיה. כל כולו יעילות על-גבול-הסגפנות שנעדרת את מרבית המותרות המוטוריים אליהם התרגלנו בצדק במאה ה-21.

אבל. בשונה ממספר דגמים אחרים הספרטניות הזו אינה מפריעה לחיות עמו ביומיום. ומצד שני, בכל חבורת הקרוסאובר הוא כמעט היחיד עם יכולת אמיתית בשטח, למרות שכמו שאר חברי הקטגוריה הוא מבוסס על מכונית נוסעים. הסוד כאן הוא בהילוך ראשון קצרצר המהווה תחליף יעיל להילוך כוח, במנוע דיזל גמיש ובכיול מיתלים מצוין שמזכיר את נוחות הנסיעה באייקונים מוטוריים כמו רנו 4 וסיטרואן דה שבו. והשוס הגדול - הוא עולה כמו מכונית משפחתית ממוצעת.

מתי הושק: 2009

(ניר בן זקן)

סאניונג רקסטון - בטעם של פעם

לפני משהו כמו עשור שנים הציעו היצרניות יונדאי, קיה, ניסאן ואיסוזו, רכבי שטח אמיתיים לשימוש משפחתי. זה היה פעם, ובינתיים לא נותר מהם הרבה. מיצובישי פאג'רו וטויוטה לנד קרוזר שמרו אמנם על יכולת שטח סבירה-פלוס, אך התייקרו באופן בלתי אפשרי. לנד רובר דיסקברי? באותה תקופה זינק מחיר הבסיס של המותג הבריטי בלא פחות מ-100%, ואם אין לכם חצי מיליון להוציא על רכב, הוא לא יהיה שלכם כחדש. אבל יש בכל זאת יוצא דופן.

סאנגיונג רקסטון, רכב שמסוגל לרדת בלי בעיה לשטח ולהסיע שבעה, נמכר גם אחרי 10 שנים במחיר כמעט זהה שהופך אותו לזול מסוגו ובפעם גדול - 225 אלף שקלים. הוא אמנם לא מעודן, מאובזר, מרווח, נוח ובעל נימוסי כביש משובחים בדומה למתחרים כמו יונדאי סנטה פה, קיה סורנטו ואפילו מיצובישי אאוטלנדר, אבל כאן גם טמון סוד הקסם שלו. למרות שהוא מאכזב למדי על הכביש, הוא מציע יכולת אמיתית במקום בו האספלט נגמר, ואת כל זה למשפחה המורחבת. משהו שרק מעטים ויקרים ממנו בהרבה מסוגלים כיום.

(נועם עופרן)

סוזוקי ג'ימני - קטן אבל ממזר

הוא נוח כמו מזרון מסמרים, מתנדנד כמו שיכור ויש לו מקדם גרר של מקרר ביתי, חומרי בידוד בעובי של נייר ואבזור של A4 ומערכות בטיחות של שנות ה-90. השנה הוא חוגג לא פחות מ-17 שנות ייצור כמעט ללא שינוי, נצח במונחי תעשיית הרכב המקפידה בפרק זמן כזה להחליף דגם פעמיים פלוס שתיים-שלוש מתיחות פנים לכל אחד מהם. אבל סוזוקי התחייבה לא לגעת בג'ימני לפחות עד 2017, ואנחנו בהחלט מודים לה על כך.

הוא נראה חסר יומרות, זה נכון, ומי שאינו מכיר את יכולותיו, עלול לטעות בו. שכן עם משקל עצמי של קצת יותר מטון ומכלולים חסונים - "של פעם" - כמו שלדת סולם וצמד סרנים חיים, לא רק שהוא לא מתבייש להמצא בחברת הקשוחים והיקרים שברכבי השטח, במקרים לא מעטים הוא מסוגל לבייש אותם אפילו מבלי להתאמץ. ויותר מכך, שכן תמורת 100 אלף שקלים לגרסה הידנית תקבלו לא רק את ה-4X4 הזול בישראל, אלא גם רכב שטח הזול ובעל יכולת אדירה. מה שהופך אותו אידיאלי לצעירים לא-מפונקים העושים צעדים ראשונים בשטח. אם עוד יש כאלה בכלל.

(צילום: ניר בן זקן)

ג'יפ רנגלר - הדבר האמיתי

נסיים בג'יפ של ג'יפ, זה שכולם מרשים לעצמם לסחור בשמו בלי בושה. הרנגלר הוא הבסיסי במשפחה, והוא גם רכב השטח היחיד עם קשר כלשהו למקורות רכב השטח הראשון וגיבור מלחמת העולם השניה מ-1941. במהלך השנים היו עוד, כמו טויוטה לנד קרוזר 70 ולנד רובר דיפנדר, אבל השניים נכנעו לתכתיבי זיהום אוויר ותקני בטיחות, ולא יכולים להתהדר עוד בטעם אמיתי של פעם. ג'יפ לעומת זאת השכילה לבצע את השינויים הנחוצים ברנגלר, ושמרה באותה עת על המורשת, המסורת.

לא רק בעזרת החרטום המפורסם עם צמד יחידות תאורה עגולות וסבכת שבעה פסים בניהם. כמו אביו הקדמון, גם הרנגלר של 2015 מתבסס על מכלולים מסיביים כמו שלדת סולם וצמד סרנים חיים, המהווים כר פורה לאינסוף שיפורים כיד הדימיון הטובה על בעליהם. אבל גם בתצורתו הסטנדרטית כמעט אין שום דבר שנמצא בייצור סדרתי ומסוגל להתקרב ליכולת השטח שלו. לפחות לא בצד השפוי של 300 אלף השקלים.

אז נכון שנהיגה בו מזכירה את השירות הצבאי בסיירת, שהוא ספרטני ונוקשה, אבל התחושות האלה הן הקסם האמיתי בו. וחשוב מכל, נהיגה בו בשונה מכל קרוסאובר, היא המשך ישיר לעיצוב החיצוני; שונה ומיוחדת מכל דבר אחר על הכביש או בשטח.

מה רע: שתיין, כביש, מחיר