"ישראל זו מדינת עולם שלישי"

הידיעות על האסון ביבנה תפסו את ציון דרור, אביו של החתן מאסון ורסאי, בנופש באילת. נופש היא מילה גדולה מדי לניסיון של דרור לנהל חיים נורמלים מאז אותו לילה אומלל לפני 14 שנה, שבו קרסה הרצפה באולם האירועים ורסאי שבירושלים, מטיחה מגובה רב את האורחים שפיזזו על רחבת הריקודים. 23 איש נהרגו ומאות נפצעו, ומשפחות סרור (דרור) ויוסף מעולם לא החלימו, בעיקר נפשית.

אתמול בבוקר, כשדרור שמע את הסיבות לצניחת הנברשת על אורחיהם של קרין חיון ומור לוי באולמי עדיה, הוא ספק את כפיו. "לא למדו שום דבר מהאסון שלנו". הוא כועס ומתעצב. "אני לא מבין איך אחרי אסון כמו שלנו, המדינה עוד מאפשרת למקום כלשהו לעבוד ללא רישיון. בחתונות כל הזמן צריכים לבדוק. זה לא כמו בבית שאת אומרת יאללה, מקסימום משהו ייפול רק עליי. חתונה זה מקום עם מאות אנשים וחייבים לבדוק הכל לפרטי פרטים. אם זה נכון ובעלי האולם פעלו ללא רישיון, ברור שהם אשמים. ישראל זו מדינת עולם שלישי. לא לומדים מאסונות, גם לא משלנו".

על צניחת הנברשת ומותה של אביבה חיון, קרובת משפחתה של הכלה, התעדכן דרור באמצעות האינטרנט. "הרגשתי צביטה בלב", הוא אומר. "גם ממה שעובר עליהם עכשיו, בתי חולים, הלוויה, וגם ממה שהם עוד צפויים לעבור, ואני יודע בדיוק מה זה. סיוט. לא מספיק שאיבדו את יקירתם, מעכשיו יהיו להם שנים של ריצות, משפטי פיצויים, בלגן, סבל ואכילת לב. זה מה שקרה לנו. זה אף פעם לא נשכח ולא עובר. שנים אחריו, אנשים היו רואים אותי ברחוב ואומרים לי: 'תראה מה עשית לנו'. לשמוע דבר כזה, היה כמו נעיצת סכין. עד היום אני הולך ברחוב ושומע: 'הנה, זה אבא של החתן מוורסאי'".

אמא של החתן הנוכחי, מור לוי, אמרה, לפחות בתחילה, שהיא לא כועסת על בעלי האולם, אלא אפילו מחבקת אותם.

אסון ורסאי | צילום ארכיון: זום 77

קרדיט ידיעות אחרונות

"מה זה השטויות האלו? הבנאדם לא חיזק מספיק את המנורה. זו עובדה. זה יעבור לה. היא לא יודעת מה היא מדברת. איך היא מחבקת אותם כשנופלים על אנשים דברים מלמעלה?".

"השכול חיבר בינינו"

אסון ורסאי טילטל את חייהם של אליס וציון דרור. הוא, שהיה בעל מגרש מכוניות, סגר את עסקיו והפסיק לעבוד, ואילו כוחה של אליס, עובדת בנק, לא עמד לה. היא חלתה בסרטן ולפני שנתיים וחצי נפטרה. "אליס נפטרה מאכילת לב, מסבל וכאב. הרי מזה באות מחלות", קובע בעלה. "ולא פלא. היא איבדה באסון את אחיה ואת אבא שלה. אנשים שאנחנו הזמנו לחתונה. כשקורה לך אסון שכזה, את לא חיה בשלווה. אין לך את השמחה שהייתה לך. את לא יכולה לצחוק ולהשתולל ולרקוד.

"הנה, עכשיו אני בחופש באילת, יושב בצד, אפילו לבריכה לא נכנס. מאז האסון אנחנו לא עושים אירועים במשפחה. מקסימום משהו קטן בבית. אצלנו גם אין תמונות של חתונות הילדים במקומות בולטים. שמים בארון, בטח לא על הקיר או במזנון. הזמן לא מרפא. אנשים אחרים לא מרגישים את מה שהרגשנו. כמו ילד שנשרפת לו היד, זה כאבי תופת".

אפילו את חברתו החדשה לחיים, בחר דרור מתוך מקום שמבין מהו צער. הם הכירו במחלקה האונקולוגית. בעת שסעד את אשתו, והיא סעדה את בתה. "השכול חיבר בינינו", הוא אומר.

שמונה נכדים נולדו לאליס ולציון. חמישה מהם, כולל שלוש הבנות של אסי וקרן, לא חיים בארץ, הרבה בגלל האסון. "קשה מאוד לחיות רחוק", הוא אומר וקולו נחנק. "הרי מה כל סבא רוצה? לטייל עם הנכדים, שיהיו לידך. אני בטוח שאם לא כל האסון הזה, אסי וקרן היו גרים בארץ. הם עזבו בגלל ההשלכות של האירוע. בשנתיים הראשונות דודו טופז הזמין אותם לתוכנית שלו. אמר: 'רק תבואו, אני נותן לכם דירה במתנה'. הם לא רצו לשמוע. רק רצו שיעזבו אותם בשקט. אם זה היה עוזר הם היו מתראיינים".

האסון הוא עדיין נושא השיחה המרכזי אצלכם בבית.

"ברור שהאסון הזה הוא עדיין נושא שיחה אצלנו. כל פעם שאנחנו נפגשים, אנחנו מדברים על הזלזול של המדינה, איך מתנהגים אלינו כאילו אנחנו סוג ד'. המקום הזה, ורסאי, עבד ללא רישיון, אבל ארנונה, מסים, מס הכנסה — המדינה לקחה מהם. נתתם לו לעבוד? אז תפצו אותנו. עכשיו זה סחבת ולא יודעים מי ישלם. מכל הדיונים יצא שאחרי 14 שנה הם נותנים 70 אלף שקל לאדם, ועוד יבדקו מי ישלם את הכסף.

"מתנהגים אלינו בזלזול. לא כמו בארצות הברית, שם מתייחסים לאזרחים שנפגעים. אפילו לזרים, נפגעי האסון בנפאל, מדינת ישראל הקצתה מעל 50 מיליון, אבל לאזרחי המדינה, שהיא אשמה באסון שקרה להם, לא נותנים כלום. ואפילו נציג אחד של הממשלה לא מצא זמן בשבילנו, לבוא לאזכרה. מתישים אותנו 14 שנה. אנשים הזדקנו, נפטרו. אם לא היה לי פה את המצבה של אשתי, הייתי עוזב".

מה העצה הכי טובה שאתה יכול לתת כרגע למשפחות חיון ולוי?

"שלא יאכלו את הלב. הם יקבלו פיצויים, אבל עד שיקבלו יירד להם כל השיער מהראש". •