להתחיל מחדש
ביישוב בני–נצרים, על הדיונות שבגבול מצרים, אליהו אוזן מגדל עגבניות שרי מתוקות ("אין מקום טוב יותר להפריח את השממה"). בבית החדש בבני–דקלים, במרפסת הצופה אל חבל לכיש, משפחת חדד מסכמת שנים של תלאות ומאבקים ("אמרו לנו שאם יגורו פה אנשים, זה יפגע בפרפרים"). ובשטח שהיה פעם שדה תפוחי אדמה, בין שדרות לנתיבות, צומחים בתי הקבע של שבי–דרום ("יש בריזה מצוינת, אבל אנחנו מתגעגעים"). תשעה יישובים הקימו מפוני גוש קטיף, אבל דבר לא ירפא את הפצע שנותר פתוח. מסע מרגש וטעון בעקבות עקורי קיץ 2005
ישבנו בחצר האחורית של שלמה וסרטיל בגני־טל שליד גדרה וניסינו לדמיין שדה תירס. יש לו פיסת אדמה מכובדת מלאה עצי פרי ומזכרות שלקח איתו מגוש קטיף, מהבית שהיה ואיננו עוד בגני־טל שנחרבה. את ביתו החדש בנה מבלוקי קלקר צפופים ולוחות עץ, ובחצר שתל מכל טוב הארץ: זיתים, הדרים, שזיפים, תאנים, אפרסקים וענבים. ניסינו לדמיין שדה תירס, כי רק לפני שלוש שנים וחצי עמד כאן וסרטיל, ראשו בקושי מציץ מבין הגבעולים הגבוהים, והוא מפלס דרך בידיו בין הקלחים כדי להבין היכן יעמוד ביתו.
במסע שלנו בעקבות קהילות המפונים מגוש קטיף ויישוביהם החדשים הסיפור הזה חזר על עצמו שוב ושוב. מיכה חדד שפונה מנווה־דקלים, והוא ממקימי בני־דקלים, יישוב קהילתי חדש במזרח חבל לכיש, סיפר על גבעות הטרשים שבהן סיירו הוא וחבריו לפני חמש שנים, חודשים ספורים לפני שהבולדוזרים עלו עליהן והחלו להכינן לבנייה. כלום לא היה כאן לבד מסלעים עיקשים, תנים ושועלים, ובשעת ערב מאוחרת, כשצעדנו ברחובות היישוב החדש, שמענו קולות צחוק של ילדים לפני השינה.
מאליהו אוזן מבני־נצרים שבחולות חלוצה שמענו על דיונות החול הרכות והאינסופיות שקידמו אותו ואת חבריו שפונו מנצרים. הלכנו בעקבותיו אל החממות שלו, שבהן הוא מגדל עגבניות שרי מתוקות כמו סוכריות, וניסינו לדמיין את המקום שכוח האל הזה, שרק לפני שנים ספורות היה עוד יותר שכוח אל ובעיקר שומם, רק חול וחול, ועכשיו הוא זרוע בתים וגנים, וילדים רצים יחפים ברחובותיו. משם נסענו אל ליאורה אלפר וטלי סודרי שפונו מכפר־דרום ויישובן החדש, שבי־דרום, נבנה עכשיו בנגב, עשר דקות נסיעה מנתיבות, בשטח שעד לפני ארבע שנים היה שדה תפוחי אדמה ובצל של יישובי האזור. גם בבאר־גנים שבחוף אשקלון ביקרנו, ביישוב המפונים שהוקם בלב דיונה לבנה והוא מוקף פרדסים. ובקיבוץ שומריה, שפונה ממקימיו בני תנועת השומר הצעיר ואוכלס במפוני ההתנחלות עצמונה, אך נותר קיבוץ של השומר הצעיר. וברפת פגשנו את גיל וייסמן, מי שהקים אותה כחבר הקיבוץ וכיום עובד בה כמנהל שכיר ומתגורר ביישוב להבים. היה זה וייסמן השמוצניק, שניסח עבורנו את הסיפור כולו במשפט אחד: "צריך להכיר בזה שהם החלוצים האמיתיים של ימינו, כל מה שהייתה פעם התנועה הקיבוצית".
מקלות בגלגלים
21 יישובים היו בגוש קטיף וקהילותיהם נפוצו לכל עבר, מגבול מצרים בדרום ועד דרום רמת הגולן. מעט הקהילות שהצליחו להישאר יחד הקימו שמונה יישובים חדשים, כולם בתחומי הקו הירוק: נווה, בני־נצרים, נטע, בני־דקלים, באר־גנים, שבי־דרום, גני־טל ונצר־חזני. יישוב נוסף, כרמי־קטיף, של מפוני ההתנחלות קטיף, אמור לקום באזור לכיש, אולם הקמתו תקועה ביורוקרטית.
גם הקהילות שנותרו יחד התפצלו. עצמונה התפצלה בין נווה שבאזור חלוצה לקיבוץ שומריה, נווה־דקלים בין ניצן שבחוף אשקלון לבני־דקלים שבלכיש, וכפר־דרום – בין שבי־דרום שליד נתיבות לנטע שבלכיש. אין כמעט קהילה שנותרה בשלמותה. רבים הצטרפו ליישובים קיימים, בנו את ביתם בשכונות חדשות שהוקצו למפונים. אולם היו שבחרו בבנייה יש מאין, בהקמת יישוב חדש, גם אם לא כולם עשו זאת בחדווה. הם מתרפקים על העבר, לעיתים נאחזים בשם היישוב שנחרב, אך עסוקים בעלייה לקרקע ובהפרחת השממה, מושגים שנשמעים כיום ארכאיים ונדמה שנמחקו זה מכבר מהלקסיקון הישראלי.
אנשי נצרים פונו מגוש קטיף לאריאל. עשר משפחות החליטו להישאר באריאל ו־40 משפחות העדיפו לרדת לנגב, להקים יישוב חדש. "החלטנו שאי־אפשר שנשקע ביגון, שנשב ונחשוב רק על ההריסה ולא נחשוב על העתיד", אומר אליהו אוזן, 53. "החלטנו שאנחנו נבנה, נקים, נשתול. חודשיים גרנו בקרוואן של סטודנטים באריאל ואחר כך עברנו לקרווילה ביבול, משם ניהלנו את הקמת היישוב החדש, בני־נצרים. חיפשנו אתגר לאומי של הפרחת השממה. לא מצאנו מקום טוב יותר מכאן, קילומטר וחצי מגבול מצרים. המשבר היה גדול, אני עצמי בכיתי לא מעט, אבל ידענו שאם נעסוק ביצירה, בבנייה חדשה, נצא מזה".
ולא שזה היה קל. "תקעו לנו המון מקלות בגלגלים, ביורוקרטיות בלי סוף. כל פרוצדורה הכי קטנה לקחה שנים. כל היתר: בנייה של מחסן, בית, מעון, גן ילדים, בית כנסת, מקווה, הכל לקח המון זמן, למרות שלאור הנסיבות אפשר וצריך היה להקל עלינו. אבל אנחנו לא מתלוננים".
למה לא הלכתם ליהודה ושומרון?
"כי פה זה אתגר בתוך הקונצנזוס, וזה יתרון. אפשר לצרף לאתגר הזה את כל עם ישראל בלי ויכוחים. בעיניי, יהודה ושומרון הם חלק בלתי נפרד ממדינת ישראל. מפה פשוט יותר נוח ליצור הסכמה".
באוגוסט 2010 נכנס לביתו החדש. בית צנוע אבל יפה, בלב המדבר. בנצרים הוא גידל עגבניות שרי, עגבניות רגילות ופלפלים. בבני־נצרים הוא מגדל את אותם גידולים. ואיך האדמה כאן, אנחנו שואלים אותו. "מעולה", הוא עונה בחיוך, "זהב טהור".
כיכר חדשה מקדמת אותנו בכניסה ליישוב בני־דקלים. לצד בתים חדשים שרק אוכלסו עומדים שלדים בבנייה ופועלים עמלים על ערבוב בטון. מיכה חדד, 39, חי שבע שנים בנווה־דקלים. מהגוש פונה למלון שלום בירושלים, ובמשך ארבעה חודשים גרו הוא ואשתו וארבעת ילדיהם בחדרון בגודל 12 מ"ר. שש שנים חיו בקרווילה בניצן ועוד שנתיים בקרווילה בכניסה לאתר ההקמה של בני־דקלים. בנובמבר 2013 נכנסו לביתם החדש, 180 מ"ר על חצי דונם. כיום יש להם שבעה ילדים.
"אמרתי לאשתי אפרת שעד יומי האחרון אני לא אשכח ולא אסלח, אבל אנחנו חייבים ללכת קדימה", אומר חדד. "כשהגענו לקרווילה באתר העבודה זו הייתה התנחלות באמצע שום מקום. היינו 18 משפחות מנווה־דקלים וקראנו לה שכונת החלוצים. ההתרגשות הייתה אדירה. כשבאנו לנווה־דקלים באנו למקום קיים, בנוי. פה הייתה אדמת טרשים וחיילים עברו דרכנו במסגרת מסעות טירונות, ועכשיו תראו מה קורה סביבנו, איזו בנייה אדירה".
איך פה לעומת נווה־דקלים שבגוש?
"שם היה גן עדן, אבל גם פה אין תלונות. האוויר מדהים חבל על הזמן. ושלא תחשוב שעשו לנו חיים קלים. להקים יישוב חדש לוקח הרבה זמן. צריך תוכניות סטטוטוריות, לעבור ועדה מקומית, ועדה מחוזית ואחר כך ארצית. ביוב, חשמל, מים. הייתה פה גם התנגדות של הירוקים מחשש לפגיעה במרחב הביוספרי. הסבירו לנו שאם יגורו פה אנשים, זה יפגע בפרפרים. שאלנו מה יותר חשוב, אנשים או פרפרים, ונתנו לנו להבין שהפרפרים לא פחות חשובים. אמרנו שאי־אפשר לעקור אנשים מהבתים שלהם ולטרטר אותם ממקום למקום בגלל שיקולים ביוספריים. זה עיכב אותנו. ביישוב נטע הסמוך לנו, שהוקם על ידי מפוני כפר־דרום ותל־קטיפא, היה מאבק גדול עם הירוקים. הוציאו להם את הנשמה עד שנתנו להם להקים את היישוב. אבל עכשיו כל זה מאחורינו וכמו שאמרתי, טוב לנו. אנחנו מאושרים".
שלמה וסרטיל הציג לנו תמונה ישנה, שצולמה כמה חודשים לפני העלייה לקרקע בגני־טל שבגוש קטיף, בקיץ 79'. קבוצת ילדים, חלקם ילדיו שלו, בתוך דיונת חולות זהובים ענקית וסביבם שממה. גני־טל הוקמה כקילומטר מצפון לחאן־יונס על ידי גרעין שוסרטיל היה בין ראשוניו. כששאלנו איך היו החיים שם, הוא ענה בשאלה: "כשאתה שואל מישהו איך היה בגן עדן, מה התשובה שתקבל ממנו? גן עדן! גרנו קרוב לים, הייתה בריזה משובבת נפש, ממש מקום בראשיתי. כל מה שנבנה, הוקם ונשתל שם, הכל היה מעשה ידינו, חלוציות אמיתית".
תושבי גני־טל פונו לבית ההארחה של קיבוץ חפץ־חיים ליד גדרה. במשך חודשיים חיו בחדרונים של 30 מ"ר ומשם עברו לקרווילות ביד־בנימין. את השנים שעברו עד שהגיעו לבניית היישוב החדש והבתים מגדיר וסרטיל "שבעה מדורי גיהינום". חוץ מהמשא ומתן המפרך על הפיצויים והעובדה שלא כיסו את שווי הרכוש והעסק שהשאירו מאחור, וסרטיל מספר סיפור דומה לזה של המפונים האחרים על המשא ומתן להקמת היישוב החדש. "במשך כמה שנים ניהלנו משא ומתן עם מינהל מקרקעי ישראל, עד שהתברר שהקרקע כאן בכלל לא שייכת למינהל אלא לקק"ל. ואז היה צריך לפתוח מול קק"ל משא ומתן מההתחלה. תחשוב שרק לפני שלוש שנים וקצת היה פה שדה תירס".
למה בחרתם להשאיר את השם גני־טל?
"היה ויכוח מאוד נוקב בתוך הקהילה. אני מאלה שחשבו שצריך לתת למקום כאן שם דומה, קרוב, אבל לא את אותו השם, מתוך אמירה שדור ההמשך צריך לשאוף לחזור לשם, לגני־טל המקורית. בסוף התקבלה דעתם של אלו שחשבו שצריך לקחת את השם איתנו למקום החדש, מתוך רצון להמשיך להיות אותה גני־טל כפי שהיינו בגוש קטיף. הרצון להישאר אותו יישוב, אותה קהילה, עמד גם ביסוד חלוקת חלקות הבתים. סדר השכנים נשמר כפי שהיה. השכן מימיני הוא אותו שכן שהיה שם, וגם זה שמשמאלי וכך הלאה".
הרגשתם אותה חדוות הקמה של יישוב חדש כפי שהייתה לכם שם?
"אתה נוגע בנקודה קשה מאוד", אומר וסרטיל, שהיה אחד מגדולי החקלאים בחבל עזה ומקדיש היום את רוב זמנו לניהול מוזיאון גוש קטיף בירושלים. "אנחנו באופן אישי, משפחת וסרטיל, היינו בין האחרונים שבנו כאן. נפשית היה לנו קשה. בהקמה של גני־טל בקטיף הייתה חדווה גדולה, כל דבר נעשה בשמחה, כל שתילה, נגיעה בקרקע. כאן לא חשתי את עניין הראשוניות. פה יש קצת סימפטום נדל"ני נהנתני. שמו אותנו במרכז הארץ וזה לא משהו שחיפשתי בחיים. אני לא יכול לומר שאני סובל מזה, וכל התיישבות בארץ מבורכת. יש פה גם עניין של סם החיים שדחף אותנו לבנות מחדש בארץ ישראל. אבל קל זה לא. נדרשו מאיתנו תעצומות נפש גדולות".
גם ליאורה אלפר וטלי סודרי, ממפונות כפר־דרום, נוגעות באותה הנקודה. תחילה פונו לבית מלון בבאר־שבע ואחר כך שוכנו במגדל מול חוף ימה של אשקלון. הקהילה החלה להתפזר ונותר גרעין של 20 משפחות מכפר־דרום שהגיע בסופן של תלאות ביורוקרטיות לכאן, אתר שבי־דרום הצמוד למושב ניר־עקיבא שבנגב.
"ביום העלייה לקרקע, לפני ארבע שנים, הלב שלי התפוצץ משמחה", אומרת סודרי. "סוף־סוף הגענו לאדמה משלנו, למקום שבו נוכל לבנות בית חדש לקהילה שלנו. אבל נפשית לא היה לי קל. זו הייתה שמחה מהולה בעצב. לא בחרתי לגור פה, כפו עליי. הבריזה פה מצוינת, אבל רציתי להישאר שם. היה לי גם עניין עם האריזה. לא יכולתי לארוז שוב את הבית. מבחינה רגשית היה גדול עליי להכניס שוב את החיים שלנו לתוך ארגזים. הפעם הזמנתי חברת הובלה.
"עבורי זו שליחות של הקדוש ברוך הוא. הוא זה שנתן לנו זכות מדהימה להקים יישוב חדש בארץ ישראל, להפריח אדמות, גם אם היו פה קודם תפוחי אדמה ובצל. פתאום לבוא ולהקים פה בית עם ילדים, תלמוד תורה, מקום תוסס, זו זכות אדירה".
הקיבוצניק מעצמונה
משם נסענו לאבי בורנשטיין בבאר־גנים, ששם יישובו החדש בנוי מאותיות היישובים שבהם חיו תושביו: בדולח, אלי־סיני, רפיח־ים, גדיד, ניסנית ומורג. בורנשטיין, 58, תושב גדיד שבגוש, סיפר על אתגר ההקמה של יישוב חדש מעורב לדתיים וחילונים, מופת לדו־קיום. ישבנו אצלו בחצר האחורית בשעת ערב לקראת שקיעה, ושמש אדמונית רכה החלה לרדת בינות עצי הפרדס הגובל בביתו. "יישוב שיודע להכיל את כל הדעות והגוונים הוא יישוב חזק", אמר לנו תוך כדי סיור ברחובות החדשים שבנייתם טרם הסתיימה.
אבל בסוף הגענו לקיבוץ שומריה שבצפון־מזרח הנגב, לא הרחק מיער דבירה. זבולון כלפה, 52, שהתגורר בעצמונה והספיק מאז להיות חבר כנסת מטעם הבית היהודי, סיפר לנו על קורות הקהילה מיום הפינוי ועד שהגיעה לכאן, לקיבוץ. 11 משפחות גרו בשומריה, שהתקשה לשרוד ולקלוט חברים חדשים. "המדינה באה אליהם והציעה להם פיצויים עבור עזיבתם את המקום", אומר כלפה, "ואנחנו נכנסנו במקומם. זה היה באפריל 2006, פחות משנה מיום הגירוש. בחרנו להישאר בתנועה הקיבוצית ולא לעבור לתנועת הקיבוץ הדתי. אנחנו באזור שהוא לב ליבו של השומר הצעיר בנגב: להב, דביר, בית־קמה, שובל, ומבחינתנו אחד האתגרים הוא ליצור שפה משותפת, לפעול ביחד, מתוך שותפות ואחדות".
גיל וייסמן מנהל הרפת, 49, סיפר לנו על ארבעת ילדיו, שכולם נולדו פה בקיבוץ. "האמצעית, בת 21, לא יכולה עדיין להתקרב לכאן, לבוא לבקר. עדיין קשה לה שעזבנו את המקום". הוא מספר שלחברים היה קשה פה, שהם נאבקו על ההישרדות על הגבעה. "המדינה לחצה עלינו לפנות את המקום, הציעו לנו פיצויים ופנסיה. אמרנו שיש לנו פנסיה, אבל הם העלו והעלו את הסכומים ולחצו, איימו שיסגרו לנו את הרפת, איימו ופיתו בכסף, ובסוף נכנענו".
ולחיות ביחד?
"היה רעיון כזה, אבל הוא לא היה ריאלי. אנחנו היינו מהשומר הצעיר, עושים בשבת על האש, והם חבר'ה דתיים. רוב החברים עברו להרחבות של הקיבוצים פה בסביבה, ואני בין הבודדים שעברו ליישוב קהילתי, כי כעסתי על התנועה הקיבוצית שלא נאבקה עלינו ועל המקום. מה שקרה פה זה בעצם הסיפור של מה שקרה למדינה. התנועה הקיבוצית התקפלה ובמקומה באו הדתיים־הלאומיים. הם חבר'ה מצוינים למרות שאידיאולוגית אנחנו לא באותו צד של המפה. צריך להוריד בפניהם את הכובע. הם היחידים כיום שעוד הולכים ומתיישבים". •
עודד שלום | צילומים: יובל חן
לפנייה לכתב/ת 
