הנה סיפור שממחיש שוב כמה התהילה היא, במקרה הטוב, שם של סדרה עתיקה על חבורת שחקנים שמוכנים לעשות הכל כדי להצליח, ובמקרה הנפוץ יותר — יצור שברירי ומסתורי, שקשה עד בלתי אפשרי לאשרר את עובדת קיומו. לפני שנה וחצי בערך, זמן קצר אחרי שסיימה את לימודי המשחק שלה, קיבלה דנה מיינרט את התפקיד הראשי במחזה שביים איתי טיראן "איש קטן — מה עכשיו". תפקיד מדובר, עטור שבחים, שעליו גם זכתה בפרס השחקנית המבטיחה בתיאטרון הישראלי. מסוג הפרסים ששחקנים חולמים עליהם, בטח בתחילת דרכם המקצועית, שגורמים למנהלי תיאטראות להתחיל להבחין בך במסדרונות והופכים אותך משחקן שרודף אחרי מלהקות לשחקן שמסנן שיחות.
זה היה בסך הכל תפקידה השני בתיאטרון, אחרי שסיימה את לימודי המשחק, אבל מיינרט התחילה לחשוב שזה קרה בטעות. שגם אם היא באמת "מבטיחה", לאף אחד אין עניין לתת לה לקיים. כמו בחורה מאוהבת אחרי דייט מוצלח, מיינרט ישבה בבית וחיכתה שהטלפון יצלצל. "פתאום היה שקט, שקט מופתי, וגם לא הייתה סיבה, כי לכאורה הכל היה בסדר", מספרת מיינרט. "עשיתי המון אודישנים, תפקיד אחרי תפקיד שכמעט קיבלתי, ובסוף לא. וזה שובר לב. 'איש קטן' היא הצגה מדהימה שיקרה לליבי, אבל זו לא הצגה שרצה המון, אז גם לא ממש הצלחתי להתפרנס מזה".
אז מה עושים?
"חוזרים להורים במושב. חוזרים ללמד פילאטיס. מתקשים לגמור את החודש. הרבה דברים שצילמתי לפני — 'אפס ביחסי אנוש' ו'תא גורדין' — יצאו באותו הזמן, אבל אלה היו הדים של דברים שכבר עשיתי. זאת הייתה מין שנה כזאת שחשבתי, או־קיי, זהו. שאלתי את עצמי, רגע, פה זה נגמר? לא חסרות דוגמאות שזה באמת קורה".
הצלחת להסביר לעצמך מה קרה?
"כן. אני די משוכנעת במה שקרה איתי. אני לא טיפוס רוחני — להפך, אני בן אדם ריאלי, עשיתי חמש יחידות מתמטיקה וחמש יחידות כימיה — אבל אני חושבת שכשאתה לא מכוונן מבחינה רגשית, לא מחובר עד הסוף לעצמך, אתה לא יכול להתפלא שהכל נעצר לך בחיים. בסוף זה אנרגיה, וכשאתה מנתב אותה למקומות הלא נכונים, דברים נתקעים. עד שלא קרה לי משהו מסוים בחיים — פרידה מבן זוג במקרה שלי — משהו היה חסום. רק אחרי, האנרגיה שלי פתאום הופנתה למקום הזה. היה לי אוויר לנשום ולהסתכל רגע פנימה ולראות מי אני, מה אני, מה רואים בי. זה מצחיק, אבל רוב השחקנים נורא לא בטוחים בעצמם. תמיד חושבים שלא אוהבים אותם, שהם לא מספיק טובים. התחלתי טיפול פסיכולוגי — מפגר מי שלא עושה, בטח במקצוע הזה. היה לי רגע לעצור ולשאול את עצמי שאלות. תראה, הייתי החודש בת 30. כנראה אפשר לעשות דברים גם כשאתה לא ממש מכוונן".
פיטר פן
לקח קצת זמן, אבל מיינרט התכווננה בשנה האחרונה כמו שעון שווייצרי. את פרס ההבטחה הגדולה של התיאטרון הישראלי היא מקיימת כרגע בארבעה תפקידים ראשיים על במת תיאטרון הקאמרי: ב"איש קטן — מה עכשיו" היא בת למשפחת פועלים המסרבת לוותר על אהבה על רקע גרמניה של שנות ה־30; ב"איבנוב" היא אהובתו הסודית של איתי טיראן; ב"ואניה, סוניה, מאשה ושפיץ" היא פאם פטאל טובת לב, וב"חולה אהבה בשיכון ג'", שעלה בחודש שעבר, היא אהובתו הבלתי מושגת של שלום מיכאלשווילי. ארבעה תפקידים שממצבים אותה בשורה הראשונה של כוכבות התיאטרון הצעירות בישראל. כל זה בלי לעבור קודם בתוכנית ריאליטי, בלי שערוריות במדורי הרכילות, בלי פרוטקציות ובלי פליטות פה בונות קריירה. בעבודה קשה, אחרי שלוש שנים של לימודי משחק בסטודיו של יורם לוינשטיין ומימוש כל יכולותיה השירותיות כמלצרית.
אין חוקים להצלחה, אבל אפשר לנסות להסביר אותה. מיינרט היא הבת של השכן. זו מהדלת ממול, מהמושב, מהדרך לגימנסיה. חוץ מכישרון שמתפוצץ כל ערב על הבמה, יש לה צחוק מתגלגל שיכול להפיח חיים גם בגדול המדוכדכים וחיוניות שמתחשק למכור בבקבוקונים קטנים לשעת חירום. היא נולדה לפני 30 שנה במושב ניר־בנים שבדרום ("ליד צומת קסטינה"), לאשת חינוך ולטייס קרב בחיל האוויר וכיום קברניט באל על, שניהלו, במקביל לעבודתם, משק פרות ואפרסקים. אחותה הבכורה פיזיותרפיסטית ואחיה הצעיר טייס בחיל האוויר. רק דנה שברה את החוקים והלכה ללמוד משחק. "עשיתי קורס טיס במשחק. תמיד ידעתי שאני רוצה לשחק. הייתי ילדה מופיעה. להורים שלי יש קצת סרטי וידיאו מהילדות שלי, הייתי כדור מרץ ששואב אנרגיות מכולם. למזלי, הייתי ילדה מצחיקה, אז היו סולחים לי. ידעתי לספר את הבדיחות הכי גסות. מתחכמת. שום דבר לא היה חומק ממני. לא הייתי מהגירלי גירלס האלה. בגדול, היו יותר בנים מבנות במושב, אז נגיד כששיחקנו בפיטר פן, תמיד היה איזה פלרטוט, אם אני יותר רוצה לשחק את פיטר פן או את וונדי".
את המושב עזבה אחרי שירות צבאי כפקידת טייסת, הספיקה לטייל במרכז אמריקה, וכשחזרה לארץ התקבלה ללימודי משחק. כבר בשנה האחרונה שלה לוהקה לתפקיד פרובוקטיבי ב"2.3 בשבוע" (הדרמה הארוטית הכושלת של ערוץ 10) ולתפקיד שהיה אז חלומה של כל שחקנית: בת הזוג של רן דנקר ב"תא גורדין". בסיום לימודיה לוהקה לתפקיד ראשי בתיאטרון גשר, במחזה "פרימדונה" לצד סשה דמידוב, בתפקיד שדרש ממנה להסיר את כל העכבות, כלומר להתפשט על הבמה. קצת אחרי הגיע גם התפקיד המדובר בהצגה שביים איתי טיראן. "באתי להיבחן ל'איש קטן' כשאף אחד לא ידע מי אני", היא אומרת. "עשיתי אודישן מול איתי טיראן. זה היה נורא מפחיד, פחד אלוהים. בכלל, היה לי מהלך הפוך עם איתי. קיבלתי אותו קודם בתור במאי ב'איש קטן' ורק אחר כך, ב'איבנוב', בתור פרטנר. זה היה קצת כמו גילוי עריות. היה מאוד מוזר להתנשק איתו פתאום. יש אנשים שהם לא בחסד במקצוע הזה. איתי הוא בן אדם שעבד מאוד קשה כדי לעשות את מה שהוא עושה, והוא עושה את זה בהרבה מקצועיות, ענווה ורוחב לב".
האמת העירומה
להתפשט או לא להתפשט? זו השאלה. כל שחקן או שחקנית ניצבים בפני הדילמה הזו מתישהו במהלך הקריירה שלהם. בצירוף מקרים מסתורי, התפקידים הראשונים של מיינרט — "פרימדונה" בתיאטרון, ו־"2.3 בשבוע" ו"תא גורדין" בטלוויזיה — דרשו ממנה להפגין נועזות ולהיפרד מהבגדים ומהמבוכה בשלב מוקדם מאוד. "הופשטתי לא מעט", היא מחייכת, ונזכרת בפעם ההיא שישבה עם אביה וסבה מול הטלוויזיה וצפתה יחד איתם בסצנת סקס נועזת בכיכובה, כאילו זה הדבר הכי טבעי לעשות עם המשפחה שלך. "וויי, וויי, וויי. חוויתי את זה מכל הכיוונים, כי אחר כך כל המשפחה באה לראות אותי ב'פרימדונה' בתיאטרון, וגם שם התפשטתי. הייתי סופר־נבוכה. מילא אחותי, אמא שלי, אבא שלי. אבל דודים שלי באו, חברים של ההורים שלי. איזה פאדיחות. מצד שני, כבר הייתי בכל המקומות המביכים, אז עכשיו אני יכולה להתפנות למשחק עצמו".
באמת, איך זה שכל התפקידים הראשונים שלך דרשו עירום?
"אני מאוד מעריכה ואוהבת את כל הפרויקטים שעשיתי ולא מזלזלת בהם או מתחרטת עליהם. יכולתי לסרב לתפקידים האלה, אבל בחרתי לא להגיד 'לא'. ובכל זאת, זו חוכמה מאוד קטנה להגיד את זה עכשיו. כשאת מקבלת תפקיד גדול מיד אחרי בית ספר למשחק ואומרים לך, 'יש שם קטע עירום ואנחנו לא מתפשרים על זה', את אפילו לא שומעת את זה. את רק רוצה לעשות, כי אולי זאת ההזדמנות האחרונה או היחידה שלך".
ואם לא תנצלי אותה עכשיו, אז אולי לא תהיה עוד הזדמנות.
"כן, וישר את חושבת, 'הנה, גם זאת עשתה את זה וזאת עשתה את זה, אז למה לא'. שוב, אני לא מתחרטת, ועדיין אני חושבת שיש קלות רבה מדי להפשיט שחקניות".
למה?
"למה לא רואים גברים עירומים?"
שאלה טובה. למה?
"כי יותר קל להפשיט נשים. אחד הדברים היפים שטליה לביא עשתה ב'אפס ביחסי אנוש' זה שהיא עשתה ההפך — היא הפשיטה את הגבר. אוי ואבוי, יש בולבול על המסך. אני זוכרת שנשענתי לאחור בזמן הצפייה ואמרתי, איך זה מרגיש?"
אז הבעיה נעוצה בזה שרוב היוצרים הם גברים ורוב השחקניות חוששות לומר לא?
"אני לא חושבת שהן חוששות. יש כאלה שנוח להן עם העירום שלהן וזה לא מלחיץ אותן וזה בסדר גמור. אם אני אקבל היום תפקיד שדורש עירום, יש מצב שאעשה אותו. אני חושבת שיש דרך להציג עירום בלי להפשיט לגמרי. במקום להגיד, 'לא מתווכחים על העירום', אפשר למצוא דרכים שיראו בלי שיראו. זה לא עניין של ניצול או נבזיות, אבל צריך הרבה רגישות בצילום סצנות סקס או עירום. כוריאוגרפיה מאוד ברורה, מאוד חד־משמעית. סט סגור. אני חושבת שהשחקן צריך להרגיש מספיק נוח לדעת מאיפה ואיך מצלמים אותו, כי אחר כך זה כבר מופקע ממך ולא שייך לך יותר".
גם בלי הרבה שנות ותק בביזנס, מיינרט מתנסחת בבהירות בעניינים מקצועיים רבים. היא מודעת לאפשרויות הניצול בתעשייה — לעובדה שיש מי שמוכן לעבוד בכל מחיר, גם תמורת מעט מדי כסף, ומסרבת לשתוק. "נכון, אנחנו שחקנים ואמנים, אבל בסופו של דבר נהיה בני 70 ונצטרך לחיות ממשהו. צריך להיות מאוד ריאליים ומאוד פיקחים בדבר הזה. לא חסר מי שמנצל שחקנים.
"נתקלתי בהטרדות מיניות מכל מיני סוגים", היא ממשיכה ושוברת את קשר השתיקה בנושא. "חלק מהן קשה לאבחן כהטרדות מיניות, כי הן מתחבאות בין סצנות. ככה, על הדרך, איזה מין ליטוף כזה. הרי זה שאתה שחקן לא אומר שאתה צריך להתנהג כמו אידיוט או כמו פסיכופת. כשאני באה לחזרות, אני באה לעבודה. אם הייתי עכשיו בהיי־טק ומישהו היה חוטף התקף זעם, זורק משהו על הרצפה, מקלל או לא יודעת מה, הוא כנראה היה מפוטר. בחדרי חזרות זה משהו יותר מקובל".
לא מקובל להעיר?
"יש כל מיני רגעים שאתה קופא בהם, אתה לא יודע מה לעשות עם מה שקרה עכשיו. גם כי אתה נורא צעיר, גם כי אתה לא יודע אם זה קרה באמת או לא. אתה לפעמים שואל את עצמך אם זה היה לך נעים או לא. כי אם לא אמרתי כלום, אז אולי זה היה לי נעים. ואז, כשעובר זמן, אתה אומר: רגע, מה בעצם הוא חשב לעצמו? היו פעמים שהערתי, אבל למדתי שאתה צריך גם לדעת איך להגיד. אני חושבת שהיום קצת פחות יתעסקו איתי".
כי את פחות מבוהלת?
"כן. יש משהו נורא מפתה בלעשות את זה למישהי צעירה. לא רק בגלל שאני מרגישה יותר בטוחה במקום שלי, אלא גם כי אני מרגישה שאני יותר מודעת לגבולות שלי עם עצמי".
לא חולת אהבה
את הגבולות של עצמה בוחנת מיינרט בימים אלה בהצגה "חולה אהבה בשיכון ג'", המבוססת על הסרט המצליח מ־95'. שבי גביזון, שכתב את התסריט, עיבד גם את המחזה, עדנה מזי"א ביימה והמבקרים יוצאים מגדרם. מיינרט מגלמת את מיכאלה, הבלונדינית התל־אביבית הבלתי מושגת שויקטור (שלום מיכאלשווילי בביצוע אדיר) מתאהב בה נואשות, עד כדי אשפוז. בחיים שמחוץ לבמה, מיינרט מפלרטטת בעיקר עם הרווקוּת. לפני שנה נפרדה מבן זוגה בחמש השנים האחרונות, השחקן תום חגי, ומאז היא מנסה לתרגל את החיים באלכסון. זה לא ממש מצליח לה.
"אני לא כל כך בחורה של סטוצים ודייטים, אבל אני גם לא רגילה להיות לבד. היום אני קצת יותר פתוחה לרעיון של הרווקוּת, אבל פתאום אני קולטת שאני נמצאת במערכת יחסים. אני מתחילה לצאת עם מישהו, משחקת אותה כאילו זה לא רציני. ואז, רגע, אבל זה לא רציני כבר ארבעה חודשים, אני ישנה איתו כל לילה".
את ממליצה על זוגיות בין שחקנים?
"אם אפשר, עדיף לא. מצד שני, לא בוחרים במי מתאהבים ולא שופטים בן אדם על פי מקצועו. ובכל זאת, מאוד נזהרתי בשנה האחרונה משחקנים. אבל להגיד לך שלא התעוררתי עם חלקם? ודאי שכן".
מה, יותר מדי נרקיסיזם במערכת יחסים אחת?
"כן, חלקנו נרקיסיסטים ומרוכזים בעצמנו, אבל אני מכירה גם הרבה אנשים נרקיסיסטים שהם לא שחקנים. אני חושבת שיש במקצוע הזה משהו שדורש ממך לנהל דיאלוג כל כך אינטנסיבי ומורכב עם עצמך בזמן העבודה, שכל מה שאתה רוצה זה לחזור הביתה ולנוח, ולא להתחיל לעבוד שוב בבית. וגם תמיד מתגנבת הקנאה מי עובד יותר ומי מצליח יותר. יש לבני זוג מספיק תפקידים למלא אחד לשני, הם לא צריכים גם להתחרות זה בזה מקצועית".
את יכולה לראות את עצמך מתאהבת עד כדי שיגעון, כמו ב"חולה אהבה"?
"אני אדם שמתאהב, אבל לא קרה לי הרבה שהתפוצצתי לאלפי חלקיקים, למולקולות זעירות. אני לא בטוחה שאני עדיין מאמינה באהבה כזאת, שאתה עפר ואפר לרגליה, עבד שלה".
היית כזאת פעם?
"אני חושבת שכן. קרה לי שהייתי במקומות שהתחפשו לאהבה. להיות בת הזוג שמוכנה לעשות הכל. לבטל את עצמה. מי רוצה בכלל להיות ליד אישה כזאת? זאת לא אהבה. זו שנאה עצמית. אני חושבת שיותר מעניין ויותר סקסי זה מישהו שמאפשר לך להיות לידו וגם להיות איתו, מאפשר לך להיות אתה. דווקא הדמות של מיכאלה בהצגה היא לא חולת אהבה. אם כבר, היא בלתי מושגת".
מה היית יותר בחייך, הבלתי מושגת או זו שרוצה?
"ההבדל בין השניים לא כזה גדול. זה יושב כמעט על אותו הדבר, על אותו מקום. זה פחדן וזה פחדן. שניהם לא מתעמתים עם המציאות. להיות כל הזמן באובססיה למשהו, שלא באמת שייך לך, זה להיות מכור לסבל".
למה לי פוליטיקה
חרמות, איומים בצנזורה, גידופים מימין ומשמאל ושרת תרבות שהספיקה להפוך לשנויה במחלוקת כבר עם כניסתה לתפקיד. לא צריך מקום טוב בשורה הראשונה כדי להבין שאלה לא ימים טובים לתרבות הישראלית. מה שהתחיל כנבואה אפוקליפטית בתוכניות סאטירה, הופך בשבועות האחרונים למציאות מדכדכת. מיינרט, שנחשבת לבת טיפוחיו של איתי טיראן, שחקן בעל עמדה פוליטית ברורה מאוד שסירב, בין השאר, להופיע בהיכל התרבות באריאל — בוררת בקפידה את מילותיה כשהשיחה נודדת לשם. "אני לא מספיק מעורבת פוליטית, אם כי אני מודה שבבחירות האחרונות הייתי הרבה יותר מעורבת מאי פעם. כנראה יש לי ארץ ישראל אחרת בראש, מאוד רחוקה מאיך שהיא היום. יכול להיות שגם אז היא הייתה מין בועה כזאת, כמו שאני חיה קצת עכשיו בתל־אביב".
איתי טיראן הכריז שלא יופיע באריאל. את שותפה לדעתו?
"לא בטוחה. עוד לא עמדתי בפני הדילמה הזאת. אני אומרת לך את האמת, אני לא מספיק בטוחה פוליטית בעמדה שלי כדי להגיד לך מה אעשה. בתוך המשפחה שלי יש כל מיני דעות פוליטיות. אני לא זוכרת ששפטתי מישהו, את סבא או סבתא שלי או את ההורים שלי. כל אחד שם מצביע משהו אחר. זה לא מפריע לי".
לא מפחידה אותך השתלשלות האירועים בשבועות האחרונים? העובדה ששרת התרבות מאיימת להפסיק מימון לתיאטראות או לפרויקטים אמנותיים מסוימים משיקולים פוליטיים?
"חלק מהמקום של התיאטרון והאמנות הוא גם לשפוך אור, לפעמים לא מחמיא, על דברים מסוימים. תני לקהל להחליט מה הוא רוצה לראות. מפחידים אותי הדיבורים על צנזורה, אבל מצד שני, אני לא רוצה לשפוט אותה עוד לפני שהיא התחילה את התפקיד. אני מאחלת לה שאולי היא תאיר את עיניי".
ואולי גם בין השורות מתגנבת לה תחושה כללית שהתבטאות נגד הקונצנזוס היא סכנת נפשות.
"זה מאוד מפחיד אותי. תראה, אני שחקנית צעירה. בקושי יצאתי לדרכי. ראיתי חברות טובות שלי מהתיאטרון שהעלו אותן על המוקד. חוץ מזה, אני לא מרגישה שיש לי מספיק מה להגיד בשביל לחרף את נפשי עכשיו. כשאתה בתחילת דרכך, כמו שתהיה מוכן להתפשט כי אתה רוצה את התפקיד, אתה תהיה מוכן לפעמים גם להתפשר במילים שלך. אני לא מרגישה שיש לי משהו להגיד שהוא מאוד חכם או חד־משמעי, שישנה פה סדרי עולם. אני מאמינה באהבת אדם ובשוויון בין כל בני האדם. אני חושבת שזה משהו שהגבולות שלו מאוד היטשטשו בבחירות האחרונות וזה היה קשה. זו נורה אדומה רצינית".
עבודת אלילים
בשנתיים האחרונות מיינרט היא כאמור שחקנית הבית של תיאטרון הקאמרי, אבל כמו שיודע כל שחקן תיאטרון מצליח ומוערך — שום צלם פפראצי לא ירדוף אחריך אם לא תעצור להתרעננות בפריים־טיים. "כשמזהים אותך ברחוב זה נורא נחמד, אבל זה לא לחוץ לי. כשזה יקרה, אם זה יקרה, זה יהיה נחמד. בהתחלה הייתי נורא לחוצה, שאולי בגלל שאני בתיאטרון, אז לאו דווקא ירצו לכתוב עליי בעיתונים ולאו דווקא ירצו בי לתפקידים בקולנוע ובטלוויזיה. כל מי שיגיד לך שלא מעניין אותו להיות בכותרות הוא שקרן. זאת לא המטרה שלי, אבל זה חשוב. פעם הייתי עסוקה בזה, אבל היום אני חושבת שהדרך שלי אחרת, שאני אצמח למקום אחר".
ולא מתסכל אותך שדווקא מי שמקבלים את תשומת הלב הם פליטי ריאליטי וכוכבי השקות?
"אני יכולה להתחיל להסתכל לצדדים ולהתבאס. למה אותה כן ואותי לא. להגיד, 'היא בכלל לא למדה בבית ספר למשחק וזאת סיימה שנה מתחתיי, איך זה יכול להיות?' אבל עירית קפלן, שמשחקת איתי בכמה הצגות, תמיד אומרת לי, 'יש מקום לכולם'. אני מעדיפה לאמץ את הגישה הזאת.
"אני הארד וורקר. בן אדם מאוד חרוץ, וורקוהוליק. אני עובדת כמעט כל ערב, וכשיש לי ערב פנוי אני עדיין עובדת בפילאטיס. אני מאוד מאמינה בלפזר את הביצים בכל מיני סלים. יש משהו במקצוע הזה, במשחק, שגורם לי לרצות להיות איתו קצת בפלרטוט. שהוא תמיד יהיה קצת קשה להשגה ואני אהיה קשה לו להשגה. לא בגלל שאני לא רוצה להיות במקצוע, להפך — בשביל שהוא יישאר. שהוא תמיד ירגש אותי ותמיד תהיה לי פרופורציה לגביו".
זה לא קצת הפוך ממה שמלמדים אותך בבית ספר למשחק? שכדי להיות שחקן טוב, צריך להתמסר ולהיות טוטאלי?
"אני חושבת שכמו בדת, גם בתוך התיאטרון הרבה פעמים יש עבודת אלילים. הרבה פעמים שחקנים נסחפים לתוך איזה מוד של 'אני שחקן טוטאלי, אני משחק תפקיד בהצגה על גרמניה של שנות ה־30, אז אני לא יכול לדבר בשום שפה אחרת חוץ מגרמנית'. כאילו ראבק. אני שחקנית, אני לא משוגעת. אני באה לעבודה. אני לא באה שישעבדו אותי".
יכול להיות שחוסר הרצון להתמסר למקצוע נובע מהפחד שלא ירצו בך?
"ברור. בכל פעם שאני הולכת לאודישן אני חווה את הפחד הזה מחדש. הפילאטיס זה לא מה שיציל אותי מבחינה כלכלית, אם זה מה שאתה חושב. זה נותן לי פשוט עוד פתח לעולם האמיתי. יש משהו בעולם הזה, של משחק ותיאטרון, שנורא מפתה להישאב אליו. אני רוצה שזה יהיה המקצוע שלי ולא החיים שלי. לחיים יש יותר מה להציע".
אני חושש שאת נורמלית מדי בשביל הביזנס הזה.
"במהות שלי אני שחקנית. אני לא יכולה להתכחש לזה, ואני מרגישה את זה בכל דבר שאני עושה. בפילאטיס אני מתמסרת לאנשים אחרים. קצת יורדת מעצמי. מתעסקת בגוף שלהם, בביקורת העצמית שלהם, ובאה לעשות להם טוב, לחזק, להעצים וכל המילים המופלצות האלה. זה עוזר לי לעשות את ההפרדה הזו. בכלל, אני חושבת שלהיות שחקן זה קצת כמו להתאמן בפילאטיס. עד שאתה לא מייצב את הבסיס, את שרירי הבטן, לא מתחילים לדבר על הכתפיים. הבוסית שלי תמיד אומרת שאנחנו לא מתחילים להתעסק בפנטהאוז לפני שבונים את קומת המרתף".
אז את עדיין בונה את המרתף?
"יש מצב שאני כבר בלובי". •
