"הפלוגה הייתה מרוסקת אבל בחרנו להיות חזקים ולהמשיך הלאה"

ב־1 באוגוסט 2014, בעיצומו של מבצע "צוק איתן", היה רס"ן ר' (30), מפקד יחידה מבצעית בשייטת, בפעילות בלב ים מול חופי עזה. "פתאום קראו לי להגיע מגשר הפיקוד של הספינה", הוא נזכר. "בטלפון היה אל"מ ג', מפקד השייטת. 'אתה יושב?' הוא שאל אותי. הייתי בטוח שקרה משהו במשפחה, אבל אז הוא סיפר לי: 'מפקד סיירת גבעתי נהרג, ורוצים שאתה תחליף אותו. דיברתי כבר עם מפקד חטיבת גבעתי. רוצים שתיכנס מיד לתפקיד'. רציתי לחשוב, אבל ג' לא נתן לי זמן. 'דבר עם טלי (אשתו של ר' — י"י)', ביקש. 'בסוף הפעילות כבר מחכה לך נהג שייקח אותך'. עד שחזרתי מהפעילות בים הוא כבר התקשר בעצמו לטלי ושיכנע אותה. אני לא יודע איך היא הסכימה".

"צוק איתן" בקיץ שעבר מצא את הסיירת של חטיבת גבעתי בשיא כושרה המבצעי. כחודשיים קודם לכן קיבל רס"ן בניה שראל את הפיקוד עליה, ובתוך זמן קצר הפך מודל לחיקוי עבור לוחמיו.

"בכל יחידה יש עליות ומורדות, ולפני שבניה הגיע הסיירת הייתה בתקופת שפל", מספר סמ"ר מנדי ברמץ (22), אחד הלוחמים בסיירת, שנמצא בימים אלה בחופשת שחרור מצה"ל. "המפקד הקודם הגיע אלינו מבחוץ, לעומת בניה שצמח בה. כשהוא הגיע לפקד עלינו, הרגשנו שמגיע שינוי לטובה. זו הייתה התחושה".

"כבר בנאום הפתיחה שלו", נזכר סמ"ר איליה דיכנו, צלף בסיירת, "בניה הבטיח: 'נחזיר עטרה ליושנה'".

לוחמי סיירת גבעתי. "את התקרית ברפיח אנחנו נזכור כל החיים שלנו" | צילום: טל שחר

קרדיט ידיעות אחרונות

"והוא בהחלט עשה את זה", אומר סמ"ר יובל סבר (20), לוחם שהשתתף בקרב הקשה ברפיח שבו נהרג שראל. "הוא נכנס לתפקיד בכל הכוח. הפלוגה הייתה במצב ירוד, ובניה רצה לשפר ולהעלות את הרמה. בחודשיים האלה הוא דחף את הסיירת קדימה לרמה מאוד גבוהה".

התקרית הקשה אירעה בבוקר יום שישי, 1 באוגוסט. בשעה 8:00 בבוקר נכנסה לתוקף הפסקת אש, ולוחמי סיירת גבעתי סרקו את השטח בפאתי רפיח, בחיפוש אחר מנהרות. המפקד רס"ן שראל הוביל את הכוח, וכשנצפה חשוד באחד המבנים, החליט לעצור אותו. שראל חילק את הכוח והתקדם לכיוון הבית כשלצידו הדר גולדין, שאמור היה להתמנות למפקד צוות החוד של הסיירת, והקשר של שראל סמ"ר ליאל גדעוני.

הייתה זו מלכודת מוות. בתוך הבית המתינה ללוחמי הסיירת מנהרה, מתוכה יצאו מחבלים שהרגו את שראל, את גולדין ואת גדעוני — וחטפו את גופתו של גולדין.

זו הייתה מכה קשה: האובדן של המפקד הנערץ שראל שאיש מהלוחמים לא האמין שמשהו יכול לקרות לו, של סגן גולדין שסיים בהצטיינות את בה"ד 1 ונחשב ללוחם מעולה, ושל גדעוני החזק שלא הפסיק לחייך גם במצבים הקשים ביותר — היה אסון נורא לסיירת.

שרית גומז | צילום: אלעד גרשגורן

׳™׳“׳™׳¢׳•׳× ׳׳—׳¨׳•׳ ׳•׳×

יומיים קודם לכן, סמוך לשם, פגשתי אותם. במהלך המבצע הצטרפתי לכוח של חטיבת גבעתי שפעל בעומק רצועת עזה. פגשתי את רס"ן שראל, מפקד הסיירת הנועז, צנוע, שקט ומלא כריזמה. כשהמג"ד, סא"ל אלי ג'ינו, לחש לי באוזן ששראל שנפצע התעקש לא לצאת לקבל טיפול למרות שעמד להתחתן, ביקשתי ממנו לצאת מחוץ לבית שבו שהינו בחרבת חזעה, כדי שאוכל לצלם אותו. התמונות, שהתפרסמו למחרת ב"ידיעות אחרונות", היו תמונותיו האחרונות. בשולי אחת מהן, נראית גם דמותו של סגן גולדין.

רס"ן ר'

מסע שיקום

סגן הדר גולדין ז"ל. "העוז והענווה שלו היו שם דבר" | צילום: יוסי יהושוע

קרדיט ידיעות אחרונות

כמעט שנה לאחר נפילתם חזרתי אל לוחמי סיירת גבעתי, שוחחתי עם הלוחמים שנכחו באותה תקרית ארורה ופגשתי את האנשים שנכנסו לנעליהם של שראל ושל גולדין ונטלו על עצמם את מסע השיקום הקשה מנשוא של הסיירת הסגולה.

רס"ן ר', שצמח וגדל ביחידה מיוחדת כמו שייטת 13, נאלץ לראשונה בחייו לקבל את הפיקוד על יחידת חי"ר שנמצאת במשבר של ממש, ברגע הקשה בתולדותיה. הוא השתתף בפעולות המשמעויות ביותר של השייטת בשנים האחרונות, שלא כולן נחשפו, ואם לא יהיו תקלות מיוחדות, שמו יותר לפרסום כשיתקדם בסולם הדרגות.

הבנת לאן אתה נכנס?

"ידעתי שאני הולך לקבל פלוגה שאיבדה מפקד, מפקד צוות ולוחם. הפלוגה הייתה בטראומה, במצב של בלבול, של 'איך זה קרה לנו?' לאבד מפקד חזק כמו בניה, זה ריסק את מפקדי הצוותים שעבדו קרוב אליו. ג'ינו המג"ד אמר שהוא לא מוכן לתת לאבל להשתלט, שצריך מיד לצאת להתקפה ולתת ללוחמים כוח. יחד עם זה היו לוחמים שהיה להם קשה ועזרנו להם".

רס"ן בניה שראל ז"ל. | צילום: יוסי יהושוע

קרדיט ידיעות אחרונות

איך ניגשים לתפקיד כזה?

"הטלפון בספינה היה ביום שישי. ביום ראשון בבוקר כבר הייתי בראיון היכרות אצל אלי ג'ינו, מפקד גדוד הסיור של גבעתי, ואחר כך אצל עופר וינטר המח"ט".

מה וינטר אמר לך?

"שאכנס כמה שיותר מהר לעניינים, ושאשאר מחובר לקרקע כי זו סיירת גבעתי ולא השייטת. הלוחמים יצאו אחרי האירוע ברפיח לשלושה ימי חופש, והתוכנית הייתה שאני אכנס מיד לתפקיד, וכשהם יחזרו מהחופש אני כבר אקבל אותם כמפקד הסיירת. הדבר הראשון שעשיתי היה לנסוע לבית של סגן איתן פונד (סגן מפקד הסיירת, שזינק למנהרה לחפש את גולדין החטוף — י"י), כדי לראות מי יהיה הסגן שלי וללמוד ממנו כמה שיותר על הפלוגה ועל מה שקרה שם".

צילום: טל שחר

קרדיט ידיעות אחרונות

רס"ן ר', גדל בהתנחלות עפרה, בן לציונות הדתית, הוא אב לשלושה ילדים קטנים — בת חמש, בן שלוש ובת שנה.

איך קיבלו במשפחה את העובדה שאתה נכנס לתפקיד פיקודי ביחידה שעברה כזאת טראומה קשה?

"את טלי אשתי, כאמור, ג' מפקד השייטת כבר הכין עוד לפני שדיברתי איתה. כשחזרתי הביתה מהפעילות בים דיברנו על זה, והחלטנו יחד שזה מספיק חשוב ושהולכים על זה. החלטה כזו חייבים לקבל יחד, וטלי אמרה לי: 'אין להם מפקד. הם צריכים אותך. לך לשם'".

זה לא היה פשוט בשבילה. היא יודעת היטב מהו שכול. טלי היא אחותה של שרית גומז, אלמנתו של רס"ן דניאל (דני) גומז ז"ל, טייס היסעור שנפל במלחמת לבנון השנייה, לאחר שמסוקו נפגע מטיל. למרות זאת היא הסכימה. "בעבר הציעו לי לפקד על סיירת הנח"ל, וזה פחות התאים לי. במקרה הזה, זה היה חשוב מול גודל האירוע, וטלי הבינה את זה", אומר רס"ן ר'.

גם הוריו של רס"ן ר' הבינו היטב את הסכנות בתפקיד החדש. ר' הוא השלישי מבין ארבעה בנים, כולם בגילים קרובים. "מהגדול ביותר לצעיר ביותר, יש הפרש של שש שנים", הוא מחייך. "הייתה תקופה מסוימת שארבעתנו היינו יחד בשירות צבאי".

כולם לוחמים כמובן. האח הבכור שירת כקצין בסיירת צנחנים; השני, קצין ביחידת העילית דובדבן, נפצע קשה ב־2004 במבצע "חולדות ונחשים" בבית־לחם; והאח הצעיר היה לוחם בדובדבן ואף המשיך בשירות קבע, אם כי לא יצא לקצונה.

"תמיד יש חששות, אבל ההורים מאוד מגבים", אומר ר'. "למרות שברגע הראשון הם שאלו: 'למה דווקא אתה? אין מפקדים אחרים?'"

מי שעוד חיזק את החלטתו של ר' לקבל את הפיקוד על הסיירת היה תא"ל רפי פרץ, הרב הראשי של צה"ל. "למדתי במכינה הקדם־צבאית בעצמונה, כשעוד הייתה בגוש קטיף, לפני ההתנתקות", מסביר ר'. "הרב רפי היה ראש המכינה ונשארנו בקשר טוב וקרוב מאוד. כמובן התייעצתי איתו והוא השיב לי: 'אם אשתך אומרת כן, אין שאלה בכלל'".

סגן ת'

משא ציפיות

אחת ההחלטות הראשונות שניצבו בפני ר' הייתה מינויו של מפקד לצוות החוד של הסיירת, אותו צוות שסגן גולדין אמור היה לקבל את הפיקוד עליו מיד בסיום המבצע, ואולי אף קודם לכן – במהלך הפסקת האש שבה נהרג.

"בשיחה שקיימתי עם ג'ינו המג"ד, הבנו שאנחנו צריכים שם מפקד חזק. גולדין, שאמור היה לקבל את הפיקוד, היה מצטיין בה"ד 1. יאיר אלקלעי, שאותו הוא אמור היה להחליף, היה מפקד מעולה, ולוחמי הצוות שלו תיפקדו בצורה הכי משמעותית והכי טובה באירוע הקשה של נפילת בניה, הדר וליאל. בדקנו כל מיני אפשרויות. שניים מהאחים שלי שירתו בדובדבן, כך שהכרתי היטב את יכולות הלוחמים ביחידה הזו. כשמפקד דובדבן הציע את סגן ת' הוא אמר שהוא נותן לי את מפקד הצוות הכי טוב שלו ביחידה. נפגשתי איתו ומאוד התרשמתי ממנו. כמו גולדין, גם ת' סיים כמצטיין בה"ד 1, והוא נכנס טוב מאוד לצוות".

סגן ת' (23), מקיבוץ דביר, שימש מפקד מסלול לוחמים בדובדבן, כשהוצע לו לעבור לסיירת גבעתי ולקבל את התפקיד שיועד להדר גולדין (לא ניתן לצלם את פניהם של רס"ן ר' וסגן ת' כיוון שאחרי התפקיד בסיירת גבעתי הם יחזרו ליחידות האם שלהם — י"י)

"ידעתי שאני מגיע לצוות שהיה לו את אותו מפקד במשך תקופה ארוכה יחסית, ושהם ידעו שגולדין עתיד להחליף אותו. הם כבר הכירו את גולדין מהסיירת וידעו שהוא קצין חזק ואיכותי מאוד", מסביר ת'.

"לוחמים גם תמיד דואגים לאסוף מודיעין על המפקד הבא", מוסיף רס"ן ר'.

"הרגשתי שיש הרבה ציפיות ממני", ממשיך ת'. "שמעתי על הדר גולדין המון דברים טובים. מפקד צוות מקביל אליי בדובדבן היה איתו באותו חדר במכינה בעלי. רציתי לעמוד בציפיות. היה לי חשוב לתת את מה שהוא היה נותן".

"ת' נכנס טוב מאוד לצוות", מספר רס"ן ר'. "יום אחרי שהוא קיבל את הפיקוד על הצוות, היה לנו מבצע מוסק בקבטיה. הטלתי אותו על הצוות של ת', והוא הוביל את החיילים מעולה".

מיד אחרי "צוק איתן" נשלחה סיירת גבעתי לקו בגזרת ג'נין. "התנסינו בהמון פעילות מבצעית", מתאר ת'. "פשיטות, פעילות מוסקת. זו הייתה דרך טובה עבורי לבנות אמון אצל הלוחמים".

"זה תחום שבזכות ההכשרה שלו בדובדבן, ת' חזק בו מאוד", מדגיש ר'.

"היה לי נוח להגיע למקום שאני יכול לבלוט בו", מוסיף ת'. "בהמשך, כשעברנו מהקו לאימון, אני למדתי הרבה דברים חדשים".

אבל מלבד הקושי שבקבלת הפיקוד על יחידה שעברה טראומה כה קשה, נאלצו ת' ובמיוחד ר', כמפקד הסיירת, לעסוק גם בנושא הרגיש של תחקור התקרית הקשה — הליך שכלל בהכרח גם איתור כשלים באותו אירוע.

לא פשוט למי שהגיעו מבחוץ להעביר ביקורת על מפקדים שנפלו והפכו למיתוס. איך מתחקרים אירוע כזה בלי הנחות?

ר' מרצין. כמי שגדל והתחנך ביחידה כמו השייטת, הוא לא מכיר את האפשרות של הנחות בתחקירים ולא חושש לשים על השולחן את כל הליקויים.

"ג'ינו המג"ד הוביל את התחקיר, ובהחלט עלו דברים שהתנהלו לא טוב באירוע הזה", הוא חושף. "הפיצול שנעשה בכוח היה לא נכון. איבוד קשר העין, איבוד החיפוי ההדדי. החתירה למגע לא הייתה טובה מספיק, וכך גם מהירות התגובה כשהמפקד לא עונה בקשר. העלינו את כל הנקודות הבעייתיות. התחקיר הזה נעשה ללא שום הנחות".

אילו לקחים הפקתם בעקבות התחקיר? מה השתנה מאז בסיירת?

"הדבר הראשון", משיב ר', "זה איך לא נחטפים בכל מחיר. זה היום כלל ברזל בחטיבה. משהו שנערכים אליו בכל תרגיל. אין דבר כזה שלוחם נחטף. יש לי משפט קבוע בכל תדריך לפני יציאה לפעילות — 14 יוצאים, 14 חוזרים. וגם אם חלילה זה קורה, איך אנחנו מגיבים".

ומה יקרה אם בכל זאת לוחם ייחטף? האם תמנעו זאת בכל מחיר ותפעילו את נוהל חניבעל?

"באירוע כזה ההוראות לפתיחה באש מקילות יותר. אלמנט הזמן הוא קריטי כדי למנוע חטיפה, ולכן לפעמים נהיה פחות מדויקים. אחרי החטיפה הצד השני צריך לחשוב פעמיים כדי שיידע שלא כדאי לו לחטוף בפעם הבאה".

היו ביקורות על התגובה לחטיפה.

"ברמה הצבאית הגדולה, התגובה הייתה מצוינת", אומר ר'. "ברמה הטקטית היו דברים שאפשר לשפר. אחד הלקחים לשיפור זה העובדה שהיום יש לנו כבר צוותי לת"ק — לוחמה תת־קרקעית".

"בנושא הלת"ק התחלנו ממש מאפס", מוסיף סגן ת'. "היה חשוב לנו לעשות צעד גדול קדימה בתחום הזה, שברור שניתקל בו במלחמה הבאה. ראיתי איך הלוחמים שהוכשרו לכך רתומים לנושא הזה, הרבה מעבר לכל דבר אחר. היה להם מאוד חשוב לפצח את זה. ללמוד מקסימלית. לא רק המפקדים לקחו חלק בתחקירים שנעשו. גם הלוחמים עצמם ניתחו שוב ושוב את האירוע. הלוחמים שהיו שם הפכו להרבה יותר מקצועיים ובוגרים יחסית לחיילים בשלב הזה לשירותם. זה חילחל בהם מאוד. בניגוד לחייל שלא חווה את זה, הם מבינים שזה משהו שבאמת יכול לקרות. שאויב פתאום יגיח מתוך האדמה".

בשבוע שעבר פורסם דוח האו"ם שמאשים את צה"ל בביצוע פשעי מלחמה. האם הוא ישפיע במשהו על האופן שבו ייצאו הלוחמים לקרב הבא?

"הצבא נלחם בצורה מוסרית, מדודה ומדויקת עד כמה שניתן בהתחשב בעובדה שמדובר במלחמה ולא במבצע ממוקד. אנחנו מגזימים עם ההלקאה העצמית. אי אפשר להילחם באופן סטרילי ומי שנלחם יודע את זה. צריך לומר בצורה ברורה: רק פעולה אגרסיבית בעזה הייתה מביאה לתוצאות. לנו המפקדים קשה עם הדוחות האלה ועם האשמות כאילו פעלנו באופן לא מוסרי. בסוף זה עלול לפגוע בתפקוד שלנו במלחמה הבאה. צריך לעצור את זה".

הלוחמים

איך ממשיכים הלאה

רס"ן ר' לא חושש לספר שהתקרית הקשה הביאה אותו לשינוי סגנון הפיקוד שהיה נהוג בסיירת. "כחלק מהלקחים הבנתי שצריך לייצר מפקדי צוותים עצמאיים יותר", הוא מסביר. "שיחתרו לפעול. בעיניי, העצמאות המבצעית הזו מתחילה בשגרה. הייתה בסיירת תופעה של אובר־ריכוזיות. הכל עבר דרך בניה. הגישה שלי הייתה שונה. שמפקד הצוות יהיה זה שיחליט על הוצאת לוחם להפניה רפואית. שלא הכל יגיע למפקד הפלוגה. הרי בפעילות מבצעית מפקד הפלוגה ומפקדי הצוותים הם אלה שהולכים ראשונים. מטבע הדברים הם גם אלה שעלולים להיפגע וליפול ראשונים. באחד התרגילים שקיימנו, הבאנו לתרחיש כזה שהמפקדים 'נפלו', והסמלים לקחו פיקוד. כאן נמדדת יכולת של יחידה".

ר' לא הכיר אישית את שראל, אך דרכיהם הצטלבו לפרק זמן קצר. "בניה התחיל מסלול בשייטת", מספר ר'. "הוא בחור שזוכרים אותו. כשהוא היה בשלב המכין בשייטת, אני הייתי בקורס מפקדי צוותים. חניכים בשלב המכין הם לרוב מאוד מפוחדים. את בניה אני זוכר כחניך חזק, אסרטיבי, אבל גם חוצפן לא קטן. כשנפגשתי עם ההורים שלו, תיארתי להם את הרושם הקצר שלי ממנו, והם אמרו לי: 'זה בדיוק הוא'".

איך קיבלו אותך הלוחמים?

"בניה היה מפקד חזק. אחרי תקרית כזו, אני חושב שנכון להחליף מפקד כזה במישהו שלא מיד ישוו אותו אליו. להביא מישהו מבחוץ, חייזר, דווקא יכול להיות טוב. הייתי שותף מלא להרגשת הגאווה של הלוחמים ושל מפקדי הצוותים במפקדם שנפל, אבל במקביל הראיתי להם מי אני בצורה הישירה ביותר. היו החלטות שבניה קיבל לפני שנפל, וחלק מהן שיניתי. היה לוחם ששבר שמירה, ובניה אמר לו: 'אתה עף מכאן אחרי המבצע'. אני החזרתי אותו לפלוגה והבחור סיים שירות בצורה מדהימה. זו הייתה אחת ההחלטות הטובות שקיבלתי.

"באחד המבצעים הראשונים שביצענו אחרי שנכנסתי לתפקיד, ראיתי קלע חוד של צוות ותיק, כשהוא עם נשק שמוט והראש באדמה. כשביררתי איתו מה קורה, הוא אמר לי: 'אין לי כוח, אני לא רוצה להיות כאן. בשביל מה?' היו לוחמים שנזקקו לעזרה. אני החלטתי להסתכל קדימה, תוך כדי שיחות ושיתוף. הבנתי שאחרי האירוע הכל כך קשה שהם עברו, הלוחמים האלה רוצים להרגיש חזקים. להרגיש שוב עוצמה. עבדתי איתם על לבנות מחדש את גאוות היחידה. הם הרי הסיירת — הכי טובים בחטיבה. אלה שצריכים להוביל קדימה. כשגדלים ביחידה מיוחדת כמו השייטת, זה שונה בהשוואה לחטיבת חי"ר. בהסתכלות אחורה, דווקא השיבוץ שלי לתפקיד עשה טוב לפלוגה".

"ר' הגיע ממקום אחר, עם המון ידע וניסיון", מתאר סמ"ר סבר. "הוא עשה עבודה מצוינת. הוא דחף להמון שיחות פלוגתיות שקשורות לאירוע ופתח בפנינו הרבה דברים אישיים על עצמו ועל חוויות שהוא עבר, כדי לעזור לנו להתמודד".

גם לוחמים נוספים שהיו באותה תקרית תמימי דעים. "אחד הדברים שהכי עזרו היה שר' לא התבייש לשאול", מסביר סמ"ר דיכנו הצלף. "הוא הגיע מעולם אחר, לא חי"ר ולא פלס"ר, והוא שילב דברים שלנו עם דברים שהוא מכיר. הכניסה שלו לפיקוד על הסיירת, ועוד אחרי אירוע קשה שכזה, הייתה מאוד חלקה. צריך לזה אישיות מיוחדת. העוז והענווה של הדר גולדין ז"ל היו שם דבר בפלוגה. ר' נכנס לתפקיד המ"פ עם המון עוז וענווה".

"כבר בשיחת הפתיחה שהוא עשה לנו", נזכר סמ"ר בר הראל, "הוא אמר שהוא לא מאמין בפיקוד מגבוה. שכל חייל יכול לבוא ולדבר איתו". ברמץ מתאר את ההכנות לקראת מבצעים. "בישיבות לפני פעילות היו ממש דיונים. יש מפקדי פלוגה שמגיעים בגישה שהם יודעים הכל. למפקד פלוגה זו המסגרת הגדולה הראשונה שהוא מפקד עליה, ויש כאלה שרואים בה את העולם שלהם בלבד. ר' הקפיד לשתף אותנו בתוכנית הלחימה שהוא מכיר ולאפשר לנו לשתף אותו בתוכניות שאנחנו יודעים לעבוד בהן. הוא לימד אותנו ושיפר אותנו, אבל הכל תוך כדי שיתוף".

הנופלים

הם עדיין איתנו

הלוחמים עדיין נושאים עימם את צלקות אותו אירוע קשה. רס"ן ר' הבהיר להם שהוא לא קצין נפגעים אלא מפקד סיירת, והדרך הנכונה ביותר לצאת מהמשבר היא דרך העבודה המקצועית וההסתכלות קדימה — מבלי לשכוח את הנופלים, אך גם מבלי לגרום לזיכרון לשתק אותם.

סבר היה חלק מצוות לומס, שנותר כ־20 מטרים בלבד מאחורי שראל, גולדין וגדעוני. "בניה הוריד אותנו לכריעה ויצא לסריקה של המבנה", הוא משחזר. "פתאום שמענו מטח ארוך ונפתחה אש גם לעברנו. הכדורים שרקו מעלינו, ברמה כזו שאם היינו נשארים במצב כריעה היינו נפגעים. נשכבנו על הקרקע, ואז יצאנו לאיגוף סביב החממות והחזרנו אש. זה אירוע לא נורמלי, שכל תגובה אליו היא כנראה נורמלית. זה אחד האירועים שנזכור בתור הכי קשים בחיינו. כדי לצאת מאירוע כזה צריך לקחת החלטה. לעשות בחירה. עשינו את זה באמצעות שיחות בינינו. חלק מאיתנו נעזרו בטיפול מקצועי חיצוני. בחרנו להיות חזקים ולהמשיך הלאה".

"לא עובר יום שבו אני אישית לא חושב על האירוע", מספר סמ"ר דיכנו, שהיה בצוות החוד של המפקד אלקלעי. "אלקלעי היה הראשון שהבחין שמשהו לא בסדר, ואנחנו היינו הראשונים שהגיעו לגופות", הוא נזכר. "מה שקרה שם הוא לא טאבו. אנחנו לא מתביישים לדבר על זה. למרות שהסיירת המשיכה להיות סיירת — יחידה לוחמת וחזקה, כי זה החינוך שקיבלנו בטירונות ובמסלול – שנה אחרי, האירוע הזה הוא לא משהו שנעלם. זה בסדר עדיין להרגיש רע, וזה בסדר שמי שצריך יקבל סיוע. אסור להדחיק ולשחק את המאצ'ו. אני בטוח שבכל שנה אני אלך לאזכרות".

"אתמול הייתה האזכרה של ליאל גדעוני", מוסיף ברמץ. "רק שם, באזכרה, הבנתי שזה לא יעבור לעולם. זה תמיד יהיה. כל אחד נושא עימו אבנים בלב, שאין מה לעשות איתן. חצי שעה לפני התקרית הזו דיברתי עם בניה. הסתכלתי בעיניים שלו והן בערו. הוא נראה לי חולה. ניהלנו שיחה, וגם הנושא הזה של פגיעה ושל מוות עלה בה. אחרי שזה קרה, זה הציק לי וליווה אותי כל הזמן. רק בזכות ר' וההתייחסות שלו הצלחתי להמשיך לתפקד. הוא ייסד מעין פורום לוחמים — שיחת פלוגה במעגל שיתופי לא רשמי, שכל מי שרוצה מדבר בחופשיות. שם, בשיחות האלה, שיתפתי בסיפור הזה שלי עם בניה. במהלך השיחות האלה במעגל, הבנתי שאני חלק ממשפחה, ואין לי ספק שכל החיים אני אשאר בקשר עם האנשים האלה, שהיו שם לצידי".

סמ"ר איליה דיכנו משפיל את עיניו. "אחרי 'צוק איתן'", הוא מספר בקול שקט, "החלטתי לעבור תהליך של גיור תוך כדי השירות. זה תהליך מאוד קשה. לא הייתי אדם מאמין, והתהליך שעברתי הוא הכי אמיתי שיש. עכשיו אני נמצא ממש בסופו. האירוע הזה, הלחימה הזו, התפקיד שלי כלוחם בצה"ל, צבא העם היהודי, מאוד חיברו אותי. במסגרת התהליך, כשעוברים בית דין רבני, צריך לבחור שם. בחרתי בתור השם השני שלי את השם בניה. האישיות שלו ליוותה אותי לאורך כל התהליך הזה. הוא היה אחת הדמויות המשמעותיות בחיי. זה שם, זו זכות. הוא גדל בבית דתי, התחנך בישיבה, הוא היה אדם מאמין מאוד, ולא היה לי ספק שהוא ליווה אותי לאורך כל התהליך".

שנה אחרי, נראה שעל אף הזיכרונות הקשים, הפכה סיירת גבעתי להיות אותה יחידת חי"ר חדה, מקצועית ואיכותית, כפי שראה רס"ן בניה שראל ז"ל בחזונו. אולי הסימן הטוב ביותר לחוסנה של הסיירת הוא מה שאירע באימון האחרון שלה. "תירגלנו חשיפת פיר של מנהרה ותרחיש שבו ר', מפקד הסיירת, נופל", מתאר סגן ת'. "לפי הנוהל איתן פונד, סגנו, הכריז מיד: 'פונד לוקח פיקוד'. הלוחמים בצוות לא האמינו. 'שוב?' הם שאלו". •