צווארון כחול
זה לא שהיא צריכה לעבוד יום בחייה — בכל זאת, סבא שלה הוא סטף ורטהיימר — אבל מכיתה א' מאיה ורטהיימר עובדת רצוף. רגע אחרי הפרידה מעפר שכטר, היא מציגה בהפקת אופנה מיוחדת מחווה עדכנית לבגדי הפועלות מהמפעלים של פעם. בגדי העבודה החדשים
לפני כחודש פגשה השחקנית מאיה ורטהיימר את סבא שלה, התעשיין סטף ורטהיימר. לאחר חיבוק חם הוא הביט לה בעיניים. "אני שומע שאת אחרת", התייחס לפרידה הטרייה שלה מהשחקן ומנחה הטלוויזיה עפר שכטר, והוסיף: "אבל הדברים הלא קלים הם אלו שבונים את המרפקים והופכים אותך לבן אדם יותר חזק".
היית נבוכה?
"היה לי כיף שהוא הרגיש אותי. כמה שהוא יקה־גרמני, הוא הבין את המצב הנפשי שלי".
בקושי ראו תמונות שלך ושל שכטר ביחד.
"שמרנו על דיסקרטיות אחושילינג. שיתפנו רק את מעגל החברים הקרובים. הזוגיות שלנו נחשפה רק כשנפרדנו. עפר גבר מדהים, קורע מצחוק. יש לנו חיבור אדיר וטוב, אבל היו דברים שלא הלכו".
אם לשפוט לפי מה שקורה בזמן פגישתנו, מחזרים לא יחסרו לורטהיימר. מנהל בית הקפה שבו אנחנו יושבים שולח את המלצר לקושש את מספר הטלפון שלה, לא לפני שדאג, שעה קודם לכן, להמטיר בעצמו מחמאות על יופייה־מיוחדותה־קסמה. אבל ורטהיימר, 24, עדיין מתקשה להתרגל לסטטוס הרווקה.
"אתה פוגש אותי בפעם הראשונה בחיים שלי שאני רווקה", היא אומרת. "אני לא יודעת מה זה דייט. אני בן אדם מאוד זוגי ורומנטי, נורא רגילה לחלוק את האהבה שלי עם עוד מישהו. אם בסופו של יום אין לך את מי לחבק, זה לא שווה הרבה. עם אורי (השחקן אורי זלצמן, שאותו הכירה על הסט של סדרת הנוער "אליפים", ששיחקו בה יחד — א"ה) הייתי שלוש שנים וחצי. עפר דווקא היה לא שגרתי עבורי, היינו ביחד שלושה חודשים. עם השנים אתה הופך ליותר מכוונן על הרצונות שלך. אז מה עושים עכשיו?"
מתעלמים באלגנטיות, לא?
"בחיים לא! תראה איזו מחווה מקסימה הוא עשה. אני לא מוכנה להיות מחוספסת או לשחק משחקים. לא אתן לאגו לנהל אותי. אולי אבקש את מספר הטלפון של בית הקפה".
מה שהמחזר לא ידע, סביר להניח, הוא כי הג'ינג'ית הדקיקה, שכבר בגיל 17 הספיקה לדגמן במילאנו, היא נצר לאחת המשפחות העשירות בישראל. ישקר, החברה שהקים סבה, נמכרה ב־2006 לאיל ההון האמריקאי וורן באפט במיליארדי דולרים. באינסטגרם של ורטהיימר הנכדה אפשר לראות אותה בין השאר עם באפט ועם ביל גייטס, בצילומים מכנס בעלי המניות השנתי של באפט שנערך לפני כחודשיים באומהה, נברסקה.
הג'וניורית נולדה בכפר־ורדים, שסבה היה ממייסדיו, וגדלה בקיסריה. יש לה חמישה אחים ואחיות (בהם הזמרת סיון טלמור, בתה של אשתו השנייה של אביה, איתן ורטהיימר). היא שירתה בתיאטרון צה"ל, ולאחר שחרורה עברה לתל־אביב ולמדה משחק בניסן נתיב. החל מהשבוע אפשר לראותה בסדרת הילדים החדשה "דוקטור ליבי" שכל פרקיה מוצעים ב־HOT VOD Young. בסדרה המתארת מה קורה לצעצועים ברגע שהילדים עוזבים את הגן, ורטהיימר מגלמת בובה בשם "בובה", שהיא קצת טום בוי בנפשה.
נשמע מצחיק. מה מושך אותך לקומדיה?
"בגלל שהחלטתי לא ללמוד בבועה של קיסריה, חוויתי המון דברים קשים: זרקו לי את התיק לפח, קראו לי סנובית, עשו עליי חרם בכל פינה. מתי היו עושים עליי חרם? כשהתפרסמו כתבות על איזה רכוש יש למשפחה. הייתי באה לאבא ושואלת: מה, יש לנו בניין? בהפסקות הייתי יושבת בכיתה ומציירת. לא היה לי אומץ לצאת מולם, גם לא שיתפתי בכך את ההורים. לא הייתי ילדה יפה, אף אחד לא דיבר איתי. עם הזמן הפכתי לבחורה מצחיקה, קומיקאית ממש. זו הייתה הדרך שלי לתקשר. חננה עם מלא הומור. להצחיק זו מתנה, וזו התכונה שהכי מושכת אותי בגבר".
מכל העבודות בעולם, בחרת להיות שחקנית.
"משחק הוא חלק בלתי נפרד מהחיים שלי — לעלות על הבמה, לגרום לאנשים לבכות או לצחוק. אבל המשחק לא נותן לך רצף עבודה. לפני כחודש סיימתי קורס בוינגייט והתחלתי להעביר שיעורי משקולות ו־TRX בנמל תל־אביב, בסטודיו של חברה שטיפלה בי וחיזקה אותי באימונים. היום, כשאני חזקה מאוד, אני רוצה להעביר את הכוח לאנשים".
מה הייתה העבודה הראשונה שלך?
"בכיתה א' שלחו אותי להכיר את ישקר. עבדתי במפעל ומיינתי שבבים, והייתי מקבלת שקל לשעה. מסחר בילדים! הייתי יושבת כל הקיץ עם העובדות, והן היו אומרות: השנה את יכולה לבקש שני שקל לשעה. עד היום אני מחזיקה תלושי משכורת".
ואחר כך?
"מגיל 15 עבדתי כמלצרית בבית קפה. נשות הבוקר בקיסריה מתייחסות לקפה שלהן כאווירודינמיקה מטורפת. הן אומרות: 'תשמעי, מתוקה, אני לא מרוצה. אין לקפה ארומה. ביקשתי חם וזה לא הגיע חם. זכוכית, בכוס זכוכית'. את מביאה להן קפה חדש והן אומרות: 'הו — זה קפה!'"
כשלמשפחה יש צי מטוסים, מכוניות ונדל"ן, איזו מוטיבציה להקציף מקיאטו יש לדור השלישי?
"ההורים תמיד רצו שנעבוד ועמדו על כך. אמנם הלחץ שאני יוצרת על עצמי הוא פיקטיבי, אבל הוא הכי נכון עבורי. אני לומדת להעריך דברים. כשיש לך יותר מדי, בסופו של דבר אתה לא עושה כלום. אני לא מתכלבת ואני לא מסכנה, אבל אני יודעת שהדברים הכי טובים בחיים הם פרייסלס".
מרצדס או סוסיתא?
"כשהייתי בת 18 החברות שלי מקיסריה קיבלו מכוניות. באתי להורים שלי ואמרתי: 'היי, אפשר גם?' הם הסתכלו עליי ואמרו: 'חמודה, זה מה שאת רוצה? מה תבקשי בגיל 40?' מתישהו קיבלתי טנדר בן 15. בלי מצבר! הייתי צריכה לדחוף אותו בירידה, ואז לרוץ ולעלות עליו. ההורים שלי אמרו: 'אם תצליחי לנהוג עליו, תלמדי לנהוג'. כדי ללמוד אתה צריך להתחיל מהתחתית".
החיים בכלוב הזהב מאפשרים לפגוש את הצד האפל של החיים?
"בגיל 17 עברתי תאונת דרכים קשה כהולכת רגל, ריסקתי את הצד הימני של הגוף שלי. שלושה חודשים הייתי בכיסא גלגלים וחודשים הייתי בשיקום של פיזיותרפיה ויוגה. מצד אחד, התאונה נתנה לי פרופורציות לחיים, אני מרגישה בוגרת לגילי. למשל, כשאורי ואני פירקנו בית לאחר שלוש שנים וחצי, זו לא הייתה חוויה קלה, ואמרתי לעצמי: 'אנחנו לא נשואים 30 שנה, ואין לנו שלושה ילדים שמתמודדים עם גירושים של ההורים'. אבל זה לא רק בנושאים גדולים כמו אהבה. מאז התאונה והשיקום, אני יודעת להעריך כל פעולה שגרתית שהיום אני מסוגלת לעשות לבד — להתקלח, לאכול, לרוץ.
"מצד שני, כשאני רואה אורות בלילה, אני יכולה להיכנס לשוק. כל המפגש עם המערכת המשפטית הוציא אותי מהבועה הוורודה שחייתי בה".
באיזה מובן?
"לאחר התאונה הנהג יצא מהאוטו, ראה שאני חיה, אמר שלא צריך אמבולנס, עלה לאוטו ונסע. לשחזור עם המשטרה הגעתי בכיסא גלגלים והבנתי שהוא עדיין נוהג. עבור נערה זה שוק. האיש הזה הפך לאדם שהכי פחדתי ממנו בעולם. שנאתי אותו. זו הייתה הפעם הראשונה שנתקלתי ברגש השנאה. כשאנשים מתנהגים שונה ממני, אני מנסה להבין כל אחד. פתאום לא הבנתי. המשפט נמשך במשך שנים, גדלתי איתו, והוא הסתיים רק לפני כשנתיים. הנהג קיבל 20 חודשי מאסר".
מה הלאה?
"אני מאוד מאמינה בתעשיית האופנה הישראלית ומקווה שאמצא את הנישה לקדם אותה. יש פה ראשים מדהימים, ואסור שהם יברחו החוצה. המורשת של המשפחה שלי היא חלק בלתי נפרד ממני. סבא, אבא ואני די דומים. כשאבא שלי מתעצבן עליי שאני עקשנית, אני אומרת לו: 'אל תאשים אותי, זה ממך'. נולדתי עם אחריות. יש לי מורשת, ואני בעד להמשיך לקיים אותה. מה שהמשפחה שלי עושה הוא פנטסטי. המורשת היא תיק, אבל תיק טוב". •
alonihadar@hotmail.com
אלון הדר /// צילום, סטיילינג והפקה: תמר קרוון
