מטאור

מאור שוויצר לא יודע לדחות סיפוקים, אפילו להיוולד היה לו נורא דחוף. "בשתיים בלילה אמא שלי הרגישה ציר שהיא אמרה זהו, זה ציר של לידה", הוא מספר. "העירה את אבא שלי - שכמו אבא שלי, קשה לו להתעורר - והוא הסתובב ואמר לה, 'מי לעזאזל נראה לך יולד באמצע הלילה? תחזרי לישון!'"

קלאסי.

והיא עוד הקשיבה לו! ואז בום! צרור של צירים. בסוף הוא קם. נסע להביא את סבתא שלי. לאמא ירדו המים והוא מצלצל אליה מלמטה, אומר לה תרדי. אמא שלי צורחת עליו, 'מה זה תרדי? תבוא תוריד אותי!'"

נו.

חתיך וסטלן. איביזה | צילום: גבריאל בהרליה

קרדיט ידיעות אחרונות

"הוא בא, לקח אותה. שם אותה במושב האחורי. ובדרך לבית החולים אני יצאתי".

מה זה יצאת? יצאת־יצאת?

כן. לגמרי. ואבא וסבתא שלי לא האמינו לה בכלל שהיא ילדה כי הם לא הסתכלו אחורה. אמא שלי אומרת שיצאתי בוכה אבל מרוב לחץ היא לא הפסיקה להרביץ לי בטוסיק".

זה מין מורשת קרב שמספרים במשפחה?

אני בכל מקום. שחקן זר | צילום: גבריאל בהרליה

קרדיט ידיעות אחרונות

"שמעי, לא יודע למה, אבל לא עשו מזה אצלנו עניין. דבר אחד טוב יצא מזה: אבא שלי סוף־סוף הסכים למכור את האוטו (צוחק)".

מה המסקנה מהסיפור הזה?

"שם יש את העניין הזה שלי, לבוא לפני הזמן. של יאללה! אפילו לא לחכות לבית חולים. עכשיו! רציתי לצאת, אז יצאתי. אני בנאדם כזה. של יאללה, נתקדם. אני אש. תמיד רוצה את הדבר הבא".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

אבל הדבר הבא הוא שוויצר בעצמו. בגיל 25, הוא הקול והפרצוף והסגנון של דור שחקנים חדש, זה שנמצא שלב אבולוציוני אחד אחרי יהודה לוי ועוז זהבי. נראה מצוין, עובד קשה בכל החזיתות, אבל מפוכח מאוד לגבי המקצוע. לא מתבייש להתפשט על הבמה או לעשות ריאליטי אם משלמים מספיק. לא מתבייש לצאת פגיע ואמיתי גם פנים אל פנים. יותר מזה: לשוויצר יש את התכונה הנדירה הזאת להעביר אותך מיד לצד שלו, בלי להשאיר טיפת זיעה על הרצפה. "בגיל 18 התפרצתי בבכי היסטרי לאמא שלי, שמה אני אעשה בחיים? אני לא טוב בכלום", הוא נזכר. "ואז היא אמרה לי, 'ניחנת בכישרון הכי גדול שבנאדם יכול לקבל, וזה שאנשים אוהבים אותך. זה יביא לך דברים'".

והדברים הגיעו. או כמו ששוויצר אוהב להגיד: בום! הוא כבר שיחק ב'אופוריה', 'גאליס' וסדרות אחרות, אבל בשנה הקרובה הוא ממש עומד לאכול לכם את הרשתית: זה התחיל עם התפקיד הראשי בסדרה 'שחקן זר' של קשת בערוץ 2 ככדורגלן אדיר מיוחס לצד מוני מושונוב, יובל סמו ומעיין בלום. בשבוע הבא יבעיר את המסכים בסרט הקולנוע 'איביזה' בבימויו של שי כנות, הכלאה בין אסקימו לימון לסרטי קולג'ים אמריקאים. שם הוא משחק בתפקיד הראשי את ים (אלא מה) גולש חתיך וסטלן, שיחד עם חבריו מסתבך עם המאפיה המקומית. לצידו מככבים: שוב בלום, דביר בנדק ודר זוזובסקי. בונוס: צחי נוי ונתן זהבי בתפקיד עצמם. קלאסה.

זה לא הכל. בהמשך השנה יככב שוויצר בלא פחות משלושה סרטי קולנוע נוספים, 'עמק', 'במדינת הגמדים' ו'ירח בבית 12' ובתפקיד מרכזי בקומדיה של יס, 'להרוג את הסבתא' עם אלי פיניש ומירי אלוני. על הנייר, יש לו את כל הסיבות לאגו טריפ. אבל במקום זה, הוא יושב בסלון במכנסיים קצרים ומתלבט אם לאכול עוד בראוני. בלי דאווינים. בלי פוזות. מצחיק. רהוט מאוד. בשנה וחצי האחרונות, כאמור, צילם שבעה פרויקטים - הספק שגורם לעוז זהבי להיראות כמו חצי מובטל - אבל אחרי שבחודשים האחרונים ישב בבית, הוא לא מאמין בפסאדה הכמעט תמיד מגוחכת של סופרסטאר ישראלי. "אין כאן חיי זוהר", הוא נוחר בבוז. "הכל עבודה בעיניים. הרי עוד שבועיים לא יהיה מקום במדינה שהפרצוף שלי לא יהיה בו. ואני אשב בבית. לא יוצא. אז איפה אני בקריירה?" הוא מהרהר.

תגיד לי אתה.

"אני בדרך. מה שמושך אותי במקצוע הזה שאני פשוט אוהב להיות אנשים אחרים".

למה?

"כי אני עצמי לא טוב בכלום. כשאני עושה דמות אני מקבל את הכישורים שלה. כל יום אני יכול להחליט מי אני רוצה להיות".

הוא לא חלם להיות שחקן. איזה שחקן, הוא מסמן בביטול. כשהיה ילד, שחקן היה "משהו של הומואים". גדל בשכונת קטמון בירושלים. ילדות הארד קור, כולל מכות וקרבות סכינים ותחושה עמומה שיש משהו אחר, אבל אלוהים יודע איך מגיעים לשם. במשפחה הוא הלך על הטיקט הבעייתי. זה לא היה קשה מדי: שוויצר ריצד מרוב היפראקטיביות. מהראשונים שקיבלו ריטלין בישראל. "זה עשה לי אחלה בגרויות, אבל כיבה אותי. עשה לי הזיות. היום שהפסקתי עם זה היה היום המאושר בחיי", הוא חותך. בן לאבא אייל, איש עסקים ולמירב, אמנית. אחיו הגדול ושני אחיו של אביו חולשים על אימפריית המזון המהיר "פלאפל מעוז". ילד סנדוויץ' בין שני אחים, שמסתכל על אחיו הגדול - "המוצלח, המושלם" ויודע שאף פעם לא יהיה כמוהו. בדיעבד, הוא מוצא קשר ברור בין הכעס הגדול שהרגיש כמתבגר בנוגע לאחיו לבין אלימות, אכילה רגשית והערכה עצמית ירודה.

"הייתי ילד בעייתי. הרגשתי שזה אני נגד כל העולם. כולל ההורים שלי. הרבה רגשי נחיתות. קודם כל בגלל שהייתי ילד מאוד שמן עם אח גדול שהוא שיא של שלמות. חתיך מטורף, גאון. ילד טוב. בקיצור, לא היה לי שום צ'אנס לנצח בדרך שניסיתי".

תסביר.

"במקום למצוא במה אני מיוחד, רציתי להיות כל מה שהוא. וזה לא עובד ככה. לא הצלחתי. תמיד ידעתי שאני משהו אחר. תמיד רציתי משהו אחר. תחושה כזאת שאני לא במקום הנכון".

התחושות של שוויצר הביאו אותו למקומות קיצוניים. הוא מתאר לופ של תסכול, שמוביל לפיצוי בצורת אכילה מוגזמת, שמוביל - איך לא - לתסכול, וחוזר חלילה. כך הגיע למשקל של למעלה ממאה קילו כנער.

"ההשמנה הייתה לגמרי אכילה רגשית. כל פעם שרבתי עם ההורים, עם החברה, הייתי אוכל. השילוש הקדוש שלי בגיל 15 היה כזה: דופקים חמש ליטר בירה ואז ברחוב שמאי יש צ'יליז פיצה, צמוד לזה ההמבורגר של איוו, צמוד לזה הג'חנון. החבר'ה היו אוכלים באחת התחנות ושותים צ'ייסרים של וודקה, אני הייתי אוכל בכל תחנה! מביא מפה מגש של פיצה, משם צ'יפס וטבעות בצל, ובסוף שני ג'חנון ואחד פיתות. ואז מתחרע. ככה משמינים, נשמה".

והכעס לא התבטא רק באכילה אובססיבית.

"הייתי חוטף עצבים ומתפרע. מאבד את זה. יכולתי להרוס את כל הבית. לא חושב קדימה. אחרי דקה וחצי מבין איזה טעות נוראית עשיתי. הגעתי למצבים שהרבצתי לעצמי. מול בנות זוג. בחיים אני לא ארים יד על אישה אז את כל התסכול והעצבים הוצאתי על עצמי. סימנים כחולים! מטירוף של עצבים שאני לא שולט בהם".

גם היום אתה יכול לחטוף קריזה כזו?

"אם מישהו מעצבן אותי. נכנסתי יום אחד לבר שלי. שלי! - היה שם עובד מטבח חדש. אני אומר משהו, הוא דוחף אותי ואומר, 'צא מהמטבח'. אני כבר מבוגר, אז אני מעבד בראש שאולי הוא לא יודע מי אני, אבל בבסיס שלי, על ההתנהגות הזאת הייתי מכניס אותו לצ'יפסר. הייתי מטגן לו את הראש בצ'יפסר, מבינה? אלה המחשבות שעוברות לי בראש. ואני רואה את עצמי עושה את זה. זה הרצון שלי, את מבינה? המעצור הוא החיים".

וכנער לא היו לך מעצורים?

"נהגתי להגיע למצבים לא טובים. הרבה אלימות. חבורות, ואנשים לא נכונים, חלקם הפכו לאנשים ששמענו עליהם בחדשות, וחלקם הסתדרו. היו מצבים שזה היה טו מאץ'. שאתה יודע שההמשך הוא להשתייך למשפחת פשע".

ומה זה אומר בגיל 15?

"בואי נגיד שכולנו הסתובבנו עם סכיני פרפר. זה תמיד משך אותי. אני נמשך לאש. המזל שלי הוא שיש לי חינוך טוב מהבית. בואי נגיד שאלמלא המשפחה לא הייתי יושב פה. בכל פעם שדיברתי עם ילדים, ניסיתי להסביר כמה חשוב החינוך מהבית. לפעמים לא הבינו אותי וקיבלתי צעקות מערוץ הילדים".

למשל?

"מניסיוני, לא נכון להגיד לילד 'לא', כי הוא ירצה לעשות דווקא. והילדים שלכם יעשו כל מה שאתם יכולים לדמיין. הכל! רק חינוך יעצור אותם לפני שיחצו את הגבול באמת".

יצא לך לבקר בתחנת משטרה?

"כמה פעמים. בעיקר על חוליגניזם ואמצעי לחימה במגרשי ספורט".

מה זה אומר?

(נבוך) "אבוקות. רימוני עשן. עד גיל 16־17 החיים שלי היו הפועל ירושלים כדורסל. אנחנו הקמנו את האולטראס שהיום קוראים להם בריגדה מלחה. היינו הראשונים שהדלקנו רימון עשן במגרש כדורסל. נכנסנו לזה. טבענו בזה. מעודדים, הולכים מכות. הרבה שנים הייתי מהמסומנים".

תסביר.

"לוקחים אותך לתחנת המשטרה לכמה שעות. אתה באזהרה. אתה לא יכול להיכנס למשחקים. רישום פלילי שנמחק בגיל 18. אבא וסבא שלי הם גם אוהדים שרופים ולא פעם ולא פעמיים הם ראו איך יס"מניקים גוררים אותי במדרגות מהיציע. או יס"מניקים דופקים לנו בחמש וחצי בבוקר בדלת והופכים לנו את כל הבית. חיפשו אבוקות ורימוני עשן. אני אפילו לא בטוח שהייתי בבית. אני זוכר את אמא שלי בפאניקה ועצבים. חטפתי ממנה כפכף, וואי־וואי. אני רק אגיד שהשוטרים לא תפסו כלום (קורץ) גם אם היה".

ומה אבא וסבא אמרו?

"זה קשה לראות. בשבוע שעבר הפועל לקחה אליפות בפעם הראשונה. אבא ואמא התקשרו אליי לפני המשחק, שאני אהיה רגוע. הם יודעים שהקבוצה מוציאה ממני דברים. יש משפט שהחברה שלי, יובל, ממש לא אוהבת - ובצדק: קבוצה זה יותר מאישה. אישה אפשר להחליף. אישה יכולה לעזוב אותך. אתה לא יכול לעזוב לקבוצה אחרת. קבוצה אחרת לא יכולה לעשות לך עיניים. זהו. אני נולדתי ואמות אוהד הפועל ירושלים".

בגיל 15 הוא כבר עצמאי בשטח. הצליח לשכנע את ההורים שטיול בהודו יעשה לו טוב. כשאצל בני גילו מה שקורה באילת נשאר באילת, שוויצר חשב בגדול ונחת בשדה הגאנג'ה הענק מוקף ההרים המכונה גם עמק פרוואטי. על סמים, אגב, לא תשמעו ממנו מילה. "כי פשוט אין על מה לדבר", הוא מתפוצץ מצחוק. בגיל 17 הוא נוסע לטיול בתאילנד, במהלכו נפל ממפל וכמעט טבע ("כולם כבר היו בטוחים שאני מת. התרמיל בלם את הנפילה. החברים מצאו אותי שוכב במים כמו ג'וק").

הוא הקדים את זמנכם גם בתחומים אחרים. "הפעם הראשונה שעשיתי סקס הייתה בגיל 12", הוא נבוך. "זה היה נראה לנו באותו רגע הכי טריוויאלי. וההורים שלנו ידעו, אף על פי שאמא שלי הייתה בפאניקה ולא נתנה לנו לסגור את הדלת. הייתה שם אהבה ורצון להיות לעד ביחד. ראיתי את החברים של אחי הגדול ואת אחי הגדול. הצצתי. ממש 'אסקימו לימון'. בחלונות, בארונות. בידיעתם, בטח שבידיעתם".

פעם ראשונה בגיל 12 אז מה נשאר לגיל 17?

"אני לא גאה בזה, אבל בואי נגיד שעד גיל 18 חוויתי פלוס מינוס את כל מה שיש לעשות בסקס, ואך ורק עם נשים. מאז לא עשיתי משהו שלא עשיתי בגיל ההוא".

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

אחרי כל הטיולים והחברות והבגרויות, שוויצר נשאר לבד. החברים התגייסו, והוא מקבל פטור מסיבות רפואיות. תוצאה של כמה בעיות רפואיות, כולל עיוורון בעין שמאל בגלל עין עצלה שהסתיר מהרופאים יותר מדי זמן.

מה?

"נולדתי עם עין עצלה. נהגתי לרמות את רופא העיניים. מחליף יד אבל לא מחליף עין. כי הסיוט שלי היה משקפיים. ראיתי נורא מטושטש בעין ההיא אבל האמנתי מכל הלב שככה רואים. כמו שיד שמאל חלשה מיד ימין. אפשר היה להציל את זה עד גיל 6. ואז בהדרגה התעוורתי לחלוטין. בעין אחת אני לא רואה כלום אבל אני לא יודע איך רואים אחרת".

ההורים לא ידעו שמשהו לא בסדר?

"לא. אני חושב שהתגובה שלי שזה לא מקשה עלי כי אני לא יודע אחרת, הרגיעה אותם. זה לא היה אישו שהסתרתי את זה. הם הבינו שהסתרתי מתוך טפשות של ילד שלא רצה משקפים. אם כבר, הבעיה היתה מאז הלידה. אז מה כבר אפשר היה לעשות".

אחרי כמה חודשים מדכדכים ועבודה בבית הקפה המשפחתי, הוא מגיע במקרה, דרך המלצה של ידידת המשפחה בטי רוקאווי, לקורס משחק מול מצלמה בבית הספר 'הדרך'.

מי שמקדם אצלו את העלילה זה אייל כהן, מנהל בית הספר. בהמלצתו, שוויצר מתחיל ללמוד ברצינות. "השנה הכי קשה שהייתה לי בהיסטוריה", הוא מודיע. "המון רגשי נחיתות, כולם היו בני 25 והגיעו מתלמה ילין ומלהקות צבאיות ומצוותי בידור. אני הייתי בן 18 ולא עשיתי כלום לפני. ולא רק זה: הייתי בטוח שאני שם בפרוטקציה של מנהל בית הספר. שאולי הוא ריחם עליי וסידר לי את זה. וכולי בפאניקה שאין לי את זה באמת. נכנסתי לדיכאון טוטאלי. הבנתי שאני לא מכיר את עצמי. אתה מסתכל פנימה ורואה את כל השקרים שסיפרת לעצמך 19 שנה. ועכשיו הגיע הזמן להיפטר מהדברים האלו. כל התחושות שלי מול אחי הגדול והמוצלח. מול אמא ואבא. רגשי הנחיתות שלי בגלל המשקל. מול בנות הזוג. מול החיים. מול הכל".

"אני זוכר את עצמי בוכה. יוצא משיעורים. הפסקתי לדבר כמעט. לא היה לי מה להגיד. חודשים. הייתי לבד. לא היה לי כאן אף אחד. לא אכלתי כמעט. הבנתי שחלק מההרגלים הרעים שהתקבעו במשך שנים היו ה־45 קילו המיותרים שסחבתי על עצמי. ואני חושב שבעיקר רציתי להיות שחקן טוב".

שוויצר הפך אט־אט לשחקן, אבל היחס שלו לאוכל הפך לאובססיה, והפעם בקוטב השני. הוא כמעט לא אכל כלום במשך חודשים. השיל כמעט 50 קילו. ואז התפנה לתחזק את הנכסים באימונים כפייתיים בחדר כושר".

"אחרי שמאוד רזיתי, נהייתי אובססיבי. פחדתי מאוכל. ראיתי בו אויב".

במה התבטאה האובססיה?

הייתי אוכל רק אורז, חזה עוף, מים, ירקות. בלי פחמימות. אמרתי לעצמי שזו העבודה שלי ונורא האמנתי לעצמי. כשהיו שואלים אותי למה שש פעמים בשבוע חדר כושר הייתי אומר, 'יש בית קפה, לא תשפץ אותו? אז זו העבודה שלי'".

וכשהסתכלת במראה אהבת מה שראית?

"זו גם מלחמה. מצד אחד ראיתי שיש לי ריבועים. מצד שני, מי שהיה ילד שמן, אף פעם לא באמת יוצא מזה. אתה רגיל להסתכל על עצמך ולא לאהוב את מה שאתה רואה. אתה רגיל לחפש אצלך את הלא־בסדר".

אתה נלחם במקום הזה?

"פעם הייתי צם כמה ימים לפני צילומים. לא אוכל כלום. היום אני דופק צהריים לפני והכל בסדר. צריך לשחרר".

המציאות הוכיחה לשוויצר שהוא לא גרוע כמו שחשב. תוך כדי הלימודים כבר שיחק ב'חצויה', בערוץ הילדים וב'אופוריה', סדרה על ילדים שמבוגרים מפחדים מהם, שכללה סקס מנוכר, קהות חושים ולא מעט סמים. מאז אותו שלב, למעשה, שוויצר - אם לצטט את אבי נמני - מנסה לדבר את שתי השפות. פונה גם לילדים וגם להוריהם. רוצה להיות גם חמוד וגם פרובוקטיבי. אז הוא שיחק גם בשלאגר לילדים 'גאליס', וגם בהצגה של ג'ייסון דנינו הולט, שבה הופיע בעירום. את הדואליות הזו אפשר היה לראות השנה בסדרה 'איש חשוב מאוד', שם גילם כוכב ילדים בשם מאור שוויצר, שחייו נעים בין עשיית כסף מפסטיבלים לנשנוש פטריות הזיה. "זה אפילו לא גלגול שלי", הוא מתרגז. "זה מה ששירלי (מושיוף, היוצרת) כתבה. הרי אחד הדברים המיוחדים בסדרה היא ההשקה שלה למציאות. גם עם הדמות של יהודה לוי. זו ביקורת של שירלי על הדור החדש והמזופת. ואני, מאור שוויצר, מייצג בעיניה את הדור הזה. אני רוצה להוכיח שאני עשוי מחומר אחר אבל עובדה שבסדרה אני הפנים של הדבר הזה".

מה לגבי השתתפות בריאליטי 'הצילו! אני לא יודע לבשל'? התחרטת?

"לא לקחתי את זה בלב שלם. פשוט הציעו לי סכום כסף בלתי הגיוני בעליל, כזה שאי־אפשר לסרב לו. בהתחלה הציעו לי 70 אחוז פחות. וכל פעם שסירבתי זה עלה. בסוף הסכמתי".

מסכן.

"ממש. זה שבר כל אג'נדה שלי, שריאליטי זה הפח של הטלוויזיה ובושה וחרפה שזה מה שמשדרים ושזה מנוון. ואז קנו אותי. אז ברור שפחדתי ממה שזה יעשה לקריירה שלי. לקחתי את זה רק בגלל כסף. אבל בדיעבד אני מאושר שעשיתי את זה. יצאתי משם עם חבר לחיים, רן שריג. רנא רסלאן, שהיא כמו אחותי. אני רוצה להיות נושא הכלים שלה. ואף על פי שחשבתי שזה יעצור לי את הקריירה, אני חושב שזה נתן לי דחיפה קטנה".

נו? ולמדת לבשל?

"אני לא מנסה. אבל קניתי את כל מה שהייתי צריך לבית. (צחוק גדול) סבתא שלי מבשלת כל החיים ולא הרוויחה כמו שהרווחתי מהבישולים שלי בתוכנית!"

¥ ¥ ¥ ¥ ¥

הדירה שלו במרכז תל־אביב יכולה לתפקד כסט לסדרה על שחקן צעיר, רגע לפני הפריצה הגדולה. סלון גדול. פרקט. מקרן במקום טלוויזיה. הכלב צ'אי מתפרקד לרגלי בעליו. בתפקיד האביזר האקזוטי: אורגנית. "חברה שלי הביאה אותה! באמת!" הוא צוחק. באוויר ריח נעים של בישולים. לא באדיבות שוויצר, חלילה. הוא מעדיף לאכול מקק מאשר להעמיד סירים. בשנה וחצי האחרונות הוא גר עם החברה, הדוגמנית יובל פרץ, במקור קיבוציניקית מברור חיל. שוויצר לא רצה נערה עירונית. לפני כן הייתה לו חברה דרום־אפריקאית שעשתה בשבילו עלייה.

היית קצת רווק תל־אביבי?

"מסטוצים נהניתי באותו הלילה וזהו. יש דברים שמאבדים את הקסם שלהם אם הם כל כך קלים, במיוחד עם נשים. אני נהנה מהסקס ב־70 אחוז פחות אם זו לא אישה שאני אוהב. לא משנה מי היא תהיה ואיך היא תיראה".

גבר עם אינטליגנציה רגשית גבוהה - מה שנקרא גבר עם רחם.

"יש מצב שיש לי רחם! (צוחק) באמת יש לי בעיות בעיכול. אני בנאדם מאוד זוגי. זה בטוח. סטוצים? די, נו. אני רוצה שמישהי תהיה פה. שתדאג לי בבוקר. אני באמת אוהב אהבה".

יש לך בכלל מחשבה קדימה? תוכנית חומש? איפה תהיה עוד עשר שנים?

"האמת? אני מחפש חוף בעולם השלישי. בתאילנד. אם המצב הנוכחי ימשיך אני לא רוצה להיות פה. זה לא מעניין אותי".

למה? כי מה אתה מחפש?

"אני לא יודע, אבל לא את זה. אני אומר לעצמי מה יעשה אותי מאושר? אם אני ארוויח עוד 50 אלף שקל בחודש. ואז בא לי לחתוך ורידים מזה שהאושר שלי תלוי בכסף".

לגור בתאילנד, גם אם זה יגיד שאולי לא תשחק?

"כן. בטח. אני אגיד לך יותר מזה: אני לא צריך את המקצוע הזה בשביל להיות שחקן. נכון, אני נהנה מאוד מכפיים, אבל זה שאני מתפרנס מהמקצוע? זה לא מה שהופך אותי לשחקן. אני כל הזמן משחק".

אתה משחק גם עכשיו?

"יכול להיות".

gabibarhaim79@gmail.com