הלב שקפא הפשיר

זו הפעם הראשונה מאז מותה של אשתו, השחקנית אנלי הרפז, ממחלת הסרטן לפני ארבע שנים, שיורם טולדנו מרשה לעצמו לחייך בלי להתנצל. הוא מאוהב, וקשה לא להבחין באור שזורח מפניו. "יש לי זוגיות", הוא מספר. "כבר הגיע הזמן. כנראה שלקח לי זמן להתבשל עם עצמי. להיפתח לזה. לא להרגיש אי־נוחות מהאפשרות שאתאהב ותהיה לי אישה אחרת. לא שלא היו ניסיונות קודם, היו פה ושם, אבל לא בלב שלם. זה תמיד היה קשה, לפעמים קשה מדי".

למה? הרגשת שזה סוג של בגידה?

"כנראה שהפצע היה פתוח מדי. היום הפצע ישנו, אבל כבר לא מדמם. אני פנוי יותר רגשית. הלב נפתח לחיי אהבה. לא חשבתי שאתאבל כל חיי, אבל נתתי לעצמי את הזמן. וכשבאה האהבה, אתה מרגיש את זה. אתה לא חושב עם הראש. פתאום הלב נפתח וממריא, ואתה מבין ששוב התאהבת. קשה לפספס את זה".

איך הכרתם?

"חבר, במאי קולנוע, הכיר בינינו. זה קרה בצורה הכי טבעית, והדברים התגלגלו כך שלא הייתי צריך לחשוב ולחשב, לא הייתה בכלל שאלה של נכון או לא נכון. זאת הייתה התאהבות אמיתית. זאת מתנה שאני מודה עליה לאלוהים, שהאהבה נשארה, שאנחנו לא מפסיקים להתאהב גם כשרע לנו, שאין דבר כזה שהלב נאטם".

אז מי המאושרת? שחקנית?

"ממש לא, אבל אני מעדיף שתישאר אלמונית".

איך קיבלו את זה הילדים?

"אני נורא שמח שהם מקבלים את זה יפה ורואים שאבא מאוהב. הם מחבבים אותה ואת הילדים שלה, וכשראינו שזה בא ביחד, זה בכלל שיחרר אותנו לעוף עוד יותר גבוה עם הרומן הזה. אנחנו כבר בערך שנה יחד, הילדים בני אותו גיל פחות או יותר ומסתדרים עלא כיפאק. איו ואיין, הילדים שלי, היו בני שש וארבע כשאנלי נפטרה. יצא לי לדבר איתם זמן קצר אחרי זה על האפשרות שאולי תהיה לי בעתיד בת זוג, שאתאהב שוב, והם היו אנטי. הם לא הסכימו בשום פנים ואופן שתהיה אישה אחרת בבית. היום הם מקבלים את זה באמת בכיף, באהבה ובהבנה. כנראה שחיכיתי שגם הם יעברו איזה תהליך עם עצמם ויגדלו".

חי בבועה

את הבשורה טיפטף לילדיו בהדרגה. "זה היה מצחיק", הוא מספר. "נפגשנו כמה פעמים עם זוגתי והילדים שלה ואפילו נסענו פעם אחת לסוף שבוע במדבר. נסענו כחברים, לא כזוג. לקחנו שני צימרים נפרדים. הילדים התחברו נורא יפה, והיה מקסים. רק אחרי זה סיפרתי להם, ואיו, הגדול, אמר: 'ידעתי, אבא'. מתברר שהם קטנים בגיל אבל רואים ומרגישים הכל, כמו מבוגרים. אני שמח שרואים שאני מאושר ויש לי אהבה — ולא שהגעגועים לאנלי נעלמו. ממש לא".

איך הילדים מתמודדים עם האובדן?

"הם למדו להתמודד בדרכם, והם עדיין לומדים וילמדו. זה לא משהו שיעבור. לעולם לא. גם אצלי האובדן קיים, ויהיה קיים כל החיים. זה בא לידי ביטוי יותר בימי הולדת או בסוף השנה בבית הספר, בקבלת תעודות או בטקסים שבהם הילדים מופיעים. אז אני מקבל איזו סטירת לחי קטנה מהחיים ומחנק בגרון. מרגיש החמצה גדולה שאנלי לא איתנו לראות אותם ולהתגאות בהם. אבל לצד זה בא גם אושר גדול, כשאני רואה אותם גדלים כל כך יפה. הם ילדים נורא שמחים ומשמחים, ולמזלי הם גם ילדים טובים. גם ככה קשה לגדל ילדים לבד, במיוחד לשחקן שנמצא הרבה בדרכים, אז יש לי המון נחת מהם, ואני מודה על זה לאלוהים יומיום. זה מה שמחזק אותי ונותן לי כוח להמשיך לחיות. הם והאהבה החדשה".

טולדנו, 48, מהשחקנים המוערכים והמלוהקים ביותר בתיאטרון ובטלוויזיה הישראלית, זכור כנמרוד מהסדרה "חטופים" וכנפתלי שמש מ"תמרות עשן". עכשיו הוא משחק בשתיים מההצגות המצליחות בתיאטרון בית ליסין — "הסיפור המוזר של הכלב", ו"המוגבלים", קומדיית השנה שכתב גור קורן. מהערב אפשר יהיה לראות אותו גם בסדרה החדשה "אטלנטיקה", שתשודר בהוט. הוא משחק שם בעל פאב מחוספס וגיטריסט מתוסכל שמצטרף ללהקת רוק ירושלמית שמדשדשת כבר שנים בניסיון לפרוץ בגדול. מדשדשת, עד שצחי (טל פרידמן), מדריך טיולים אפור, הופך למנג'ר הראשון שלה ועושה הכל כדי שתצליח, כולל הסתבכויות בפלילים. מלבדם משתתפים בסדרה, שיצרו עודד ורמי דוידוף, גם אלון חמאווי כסולן ההרכב, שלומי קוריאט, שי אביבי, שי גולדשטיין ועוד.

איך אתה מצליח לגדל ילדים לבד עם לו"ז כל כך צפוף?

"אני מופיע 25 פעמים בחודש בתקופה האחרונה. זה קשה מאוד, בעיקר בגלל הילדים. למזלי יש לי בייביסיטר וסבתא, אמא של אנלי, שעוזרת לי כמעט על בסיס יומי. אני נוסע המון, כמעט בכל ערב, והמסביב נהיה קשה נורא. רוב ההצגות שלנו עולות בפריפריה. אני מזהה כל עיר לפי האולם שלה: קשור לי את העיניים, שים אותי באולם בשדרות, ואני אגיד לך ישר שאנחנו בשדרות. אין אולם תיאטרון פעיל בארץ שאני לא מכיר. וזה לא מפעם אחת, אלא משנים של נסיעות. את רוב הזמן שלי אני מבלה בדרכים".

אבל מירי רגב אמרה שהשחקנים מזניחים את הפריפריה והחלשים.

"אז היא אמרה. אני לא כל כך עוקב אחרי הסערה הפוליטית. שמעתי כל מיני התבטאויות כאלה או אחרות, ואני די אדיש להן. למה אני אדיש? אולי זו מגננה שפיתחתי, או בגלל שאני מאמין בצדקת דרכי ושום שטות שנאמרת על ידי מישהו לא ממש מזיזה לי. ואולי אני סתם חי בבועה של עצמי. תמיד הייתי כזה. לא ממש מעורה, נותן לדברים לעבור לידי ולא ממש לפגוע בי. בזכות זה אני שורד. מעניין אותי לעשות תיאטרון, קולנוע וטלוויזיה, ולא לבזבז אנרגיות על כל מיני פוליטיקות".

לידיעת הפריפריה

מכל הרזומה המרשים שלו, כשעוצרים את טולדנו ברחוב תמיד מזכירים לו את "חטופים". גם בחו"ל. "אני פוגש אוסטרלים, ניו־זילנדים, אמריקאים, גרמנים, אנגלים, ג'אסט ניים איט, והם עוצרים אותי ומדברים איתי על 'חטופים'. לפני שנתיים הייתי עם הילדים בחופשה בתאילנד, ותפסו אותי שם אנגלים וצרפתים שאמרו לי 'חטופים, חטופים' ורצו להצטלם איתי. ראיתי אפילו סצנה שלי בדיבוב לצרפתית. זה נראה נורא מצחיק, אבל מאוד מקצועי".

אז יש סיכוי שהסדרה תחזור?

"לא, זה נגמר. לא כי זה מיצה את עצמו, פשוט כי גידי רף חי עכשיו בארה"ב, הוא טאלנט של HBO, ואני לא רואה איך ימצא זמן לבוא לכאן ולעשות עונה נוספת, למרות שכל הזמן שואלים אותי על זה. חוץ מזה, עוד רגע כבר נהיה סבים והראש שלי יהיה כולו לבן".

שום סדרה או סרט לא ירחיקו אותך מהתיאטרון?

"לא נראה לי. קהל של תיאטרון זה קהל שזוכר ומוקיר, ויש פה קהל גדול לתיאטרון. רואים פה תיאטרון יותר מכדורגל, והקהל הזה מכיר אותי. כרגע אין לי בכלל ערבים פנויים להצגה חדשה. עכשיו הברזל לוהט, אפילו רותח, וציפי (פינס, מנכ"לית בית ליסין — י"ב) ) רוצה להכות בו, ובצדק. אנחנו לא מפסיקים להציג. ציפי היא מנהלת נהדרת בעיניי, אני פשוט מעריץ את האישה הזאת. לא מעניין אותי מה אומרים עליה בחוץ או מה חושבים, יש לי מנהלת שאני סומך עליה בעיניים עצומות".

איפה תהיה בעוד כעשר שנים?

"אין לי מושג. אני יכול רק לאחל לעצמי היכן להיות, לא לנבא. אני מאחל לעצמי להיות מאושר, ולהמשיך להיות מאוהב ואבא טוב. הזמן פשוט עף, טס, וכל דקה ושנייה בו חשובים. צריך רק לדעת לנצל אותו ולהפיק ממנו את מרב התועלת והנאה, לא להתייחס אליו כמובן מאליו. זה האסימון שנפל לי בשנים האחרונות הקשות, מאז מותה של אנלי. אני לא הראשון שאומר את זה, אמרו את זה אנשים גדולים. דוד המלך אמר 'החיים שלנו הם כצל חולף'. אתה לא שם לב, והם נגמרים". •

"אטלנטיקה", הערב, 22:15, ערוץ הוט 3. "המוגבלים", תיאטרון בית ליסין, סופ"ש בבית החייל בתל־אביב