"אם אתה נופל, אל תתנגד, אבל בסוף תקום ותמשיך"

כל סוף שבוע מקפיד ליאור לוטן להתנתק מכל ענייניו ולהקדיש זמן לילדיו, בני שלוש וארבע וחצי. לקחת אותם מהגנים, לטייל עימם בפארק, ואפילו לבשל להם את המאכל שבו הוא מתמחה — מקלובה — לצלילי מוזיקה יוונית. אבל בסוף השבוע הזה הכל נדחה, הושם בצד, ולוטן ביטל את כל התוכניות המשפחתיות לטובת ביקור משותף עם ראש הממשלה בנימין נתניהו בבית משפחת מנגיסטו באשקלון. המטרה: להרגיע את גל הצונאמי ששטף אותו בעקבות פרסום הקלטת הדברים הבוטים שאמר למשפחת הנעדר בערוץ 10.

לינץ' וזובור, היו המילים שנשמעו הכי הרבה בסופ"ש הזה, בבית משפחת לוטן. ליאור עצמו העדיף שלא לדבר עם התקשורת מלבד פרסום התנצלות קצרה. אשתו שלומית, לא יכלה יותר לספוג את ההאשמות והעלתה לפייסבוק פוסט עם גרסתה. זה אמנם לא היה על דעתו, אבל לוטן לא התנגד לפרסום. "הוא קורא לזה זובור", אומר חבר קרוב שביקר בבית המשפחה בסוף השבוע, "כי הוא הוטל למערכה שלא ברצונו. פעם הייתי עם ליאור בטיול סקי עם הילדים והוא אמר לבנו: 'אם אתה נופל, אל תתנגד, אחרת המצב יוחמר. תתמסר לנפילה ואז תקום ותמשיך'. ליאור נפל ועכשיו הוא מתמסר לנפילה ואחר כך הוא יקום מחדש וימשיך לגלוש במרחבים של עזה, עד שיחזיר את כולם".

"הוא לא נעלב"

לוטן מונה באוקטובר האחרון לתפקיד המתאם מטעם ראש הממשלה לנושא השבויים והנעדרים. הוא כמובן היה מודע היטב לפרשת גופות החיילים אורון שאול והדר גולדין, אבל עם כניסתו לתפקיד התוודע גם לסיפורם של שני האזרחים הנעדרים בעזה. "משפחת מנגיסטו הגיעה לפגישה הראשונה איתו עם הרבה משקעים על חוסר ההתייחסות אליהם ולקח לו המון זמן לבנות איתם אמון", מספר גורם שמעורה בפרשה. "ההתנהלות הראשונית העיבה על העבודה של ליאור. עד שהוא נכנס לתפקיד לא הייתה התערבות של הדרג המדיני, אלא רק של דרגי שטח נמוכים. אבל מבחינת המשפחה, כולם זה הממסד. ולכן, הוא נכנס לשטח אש וספג ירי שלא באשמתו".

לוטן יוצא מבית משפחת מנגיסטו

קרדיט ידיעות אחרונות

כדי לבנות אמון עם בני המשפחה לקח אותם לוטן לאוגדת עזה כדי שיראו במו עיניהם את המקום שבו עבר יקירם את הגבול. הוא גם הראה להם את הסרט, וביקש ממשרד הביטחון לגייס באופן מיוחד קצינה בדרגת סא"ל ששירתה בעבר בענף איתור שבויים ונעדרים בצה"ל, כדי שתדאג לצורכי המשפחה. "בניגוד לחיילים סדירים", מספר גורם שמעורה בנושא, "כאשר אתה אזרח בשבי, אין שום גוף שמטפל בך".

את היום שבו התקיימה פגישת המריבה, התחיל לוטן מוקדם בבוקר בבית משפחת שאול בפוריה עילית. בית משפחת מנגיסטו באשקלון היה הביקור השני שלו באותו היום, משם המשיך לבית משפחת גולדין. כולם קיבלו שיחות עדכון על המגעים להחזרת בניהם. "זה היה יום טעון, הרבה מפגשים, הרבה עומס", הסביר אחר כך לוטן למקורביו בשיחות פרטיות. "כל השבוע השתתפתי בטקסים ליום השנה לצוק איתן, פגישות עם המשפחות, הרבה הקרבה אישית כדי שהמשימה תתממש ופתאום מוטחת נגדי ביקורת: 'אתם לא עושים כלום'. אבל אני מבין אותם, המבחן היחיד עבורם זה מבחן התוצאה".

כשנשאל בסופ"ש על ידי חבריו על טון הדברים שלו ענה: "אני מדבר אל המשפחה כמו מנתח ראש שיוצא מחדר ניתוח. הניתוח הסתבך ואנחנו צריכים עוד עשר שעות. למשפחה זו בשורה קשה של תסכול מטורף. מה, זה לא נגמר עדיין? לא פתרת את הבעיה? אז אותו מנתח ראש יכול להיות רגיש ויכול שלא. אבל בכל זאת, הוא יצא מעשר שעות ניתוח ונכנס חזרה. כאן אני מודה", הדגיש בשיחות עם חבריו בסופ"ש, "נפלתי וכשלתי. הלקח שלי הוא שבפעם הבאה, לא צריך לצאת המנתח".

"מדובר בפגישות רגישות", מסביר מקורב ללוטן, בעצמו איש מערכת הביטחון. "היכולת בדיאלוג פתוח קשורה בכך שהוא לא תמיד יכול להיות מתועד. פתאום ישבו מולו אנשים עם מחברת, אנשים שלא היו בפגישות הקודמות, אנשים שהוא לא מכיר, וזה הסיט אותו מהדרך הרגילה. פתאום הוא ראה בזה לא מפגש עם משפחה דואגת, אלא מפגש שנועד לפוליטיקאים וזה לא התחום שלו".

לוטן בצעירותו בסיירת מטכ"ל

קרדיט ידיעות אחרונות

הוא נעלב מהעובדה שהוקלט ללא ידיעתו?

"הוא לא נעלב כי הוא עובד אצלם. עם כל הכבוד לליאור, גם הוא אומר שהוא לא העיקר פה, אלא הסיפור זה אברה, שסובל הכי הרבה, ואמא שלו. אשתו שלומית שאלה אותו איך הוא לא מושפע מהביקורת, אם זו הדחקה. אז הוא ענה: 'לא, כי הסיפור הוא לא עליי. גזענות, אטימות והתנשאות, זה לא אני'. אבל הוא לא היה מוכן לעוצמת התגובות. הוא כן מבין את הדינמיקות התקשורתיות שצריכות גיבור טוב או רע כדי לבסס את הנקודה. והוא גם מרגיש היטב את החבטות".

כרטיס הפליט מאושוויץ

לוטן, אל"מ במיל' ועורך דין בהכשרתו, הוא תושב הוד־השרון, נשוי בשנית לשלומית, עורכת דין אף היא, המתרכזת בימים אלו בדוקטורט שלה בלימודי מגדר. השניים הורים לשני ילדים קטנים. ללוטן גם בן, קצין בצה"ל, מנישואיו הראשונים. תפיסת עולמו עוצבה בבית שבו גדל להורים ניצולי שואה. במשרדו תלויה תמונה שאותה העניק לאביו שנפטר בינתיים, ליום הולדתו ה־70, שבה מיסגר את כרטיס הפליט של האב מאושוויץ. לצידה הניח את תעודת הצנחן של האב מ־1950, ובאמצע את דגל ישראל.

שומע יוונית ומבשל לילדים מקלובה. לוטן ובנו הבכור, כיום קצין בצה"ל, בטקס הענקת דרגות

קרדיט ידיעות אחרונות

המעבר שעשה אביו בחמש שנים, מפליט ללוחם, ריגש את לוטן הצעיר. הוא גדל ברחובות, וחבריו לשבט הצופים מאז נמנים גם היום עם חוג חבריו הקרובים. לקראת יום הולדתו ה־50 שיחול בדצמבר, ביקש לוטן מעשרת חבריו הקרובים לבחור עשרה הרים ברחבי העולם והבטיח לטפס עם כל חבר על הר אחר. החברים נענו לאתגר בשמחה, אבל הם עדיין מחכים. בגלל שלל עיסוקיו, כולל התפקיד להשבת נעדרים, לוטן אפילו לא התחיל לטפס על ההר הראשון. כשהם שומעים בסופ"ש הזה את ההאשמות על חברם כגזען, הם מגחכים. "החבורה שלנו", מספר אחד מהם, "מונה מרוקאים, תימנים ועיראקים. זה מה שהיה אז ברחובות. ליאור הוא האשכנזי היחיד. איך הוא יכול להיות גזען? ליאור בעצמו בא ממשפחה של מהגרים, פליטים, איך הוא יכול שלא להבין לליבם של בני משפחת מנגיסטו?"

לוטן סיים את המגמה הביולוגית של התיכון המקומי קציר במטרה להיות וטרינר, אבל החינוך מהבית הכריע והוא בחר לחתום קבע. ב־1983 התגייס לסיירת מטכ"ל. מפקד הצוות שלו היה אז דורון קמפל. לימים הורשע קמפל, תחת הכינוי רס"ן ק', בגרימת מוות ברשלנות בהיותו מפקד הכח באסון צאלים ב'. למרות האישום המשיך להזכיר לוטן בכל הזדמנות כי קמפל הוא קצין משכמו ומעלה ואמר כי ממנו למד מהם סטנדרטים של לוחם אמיתי. אחד הסטנדרטים, שעליהם דיבר תמיד, הוא "להיות כלי מבצעי חד". הדימוי הזה יחזור אצל לוטן שוב ושוב, כולל בפרשה הנוכחית. "כלי מבצעי", אמר למקורביו בסופ"ש, "לא חושב אם קר לו או רטוב לו, ואם הוא מפחד או אם שונאים אותו. הוא מממש את המשימה. כל עוד אני יעיל צריך להשתמש בי. זו הסיבה שככה אני מדבר למשפחות נעדרים".

ב־1988 השתחרר מהיחידה, הלך ללמוד משפטים ובינתיים עבד בשב"כ כסטודנט. ב־1993 חזר ליחידה ופיקד בעצמו על צוות. בשנה שלאחר מכן קנה את עולמו. במאי 1994 היה לו תפקיד מרכזי במבצע "עוקץ ארסי" שבו נחטף לארץ מוסטפה דיראני, קלף מיקוח בפרשת רון ארד. "הוא היה הראשון שנכנס לחדר שלו ונלחם איתו מכות בידיים אחד על אחד להוציא אותו מהמיטה", מספר חבר לצוות.

אבל החוויה המכוננת שהשפיעה על המשך דרכו הגיעה כעבור חמישה חודשים במבצע החילוץ של סמל נחשון וקסמן, מבצע שבסופו נמנו שני חללים: החטוף וקסמן ומפקד אחד הצוותים, סרן ניר פורז. למרות שאשתו הראשונה הייתה אז בחודש השמיני להריונה עם בנם, לוטן לא היסס ושלוש פעמים ניסה לפרוץ את דלת החדר שבתוכו הוחזק וקסמן. הוא נפצע קשה ועל חלקו בפריצה קיבל את צל"ש הרמטכ"ל. לימים סיפר לחבר: "אני זוכר את פחד המוות שייוולד לי בן ואני לא אראה אותו בחיים, אבל לתפקיד ביחידה אני מחויב יותר. אם זה להמשיך להילחם כדי להשיג את המטרה, באותו רגע אני לא רואה את המשפחה".

לא יכלה לספוג יותר. האשה שלומית

קרדיט ידיעות אחרונות

"הוא אדם נחמד ושקול"

"לא שמעתי עדיין את ההקלטה של השיחה עם משפחת מנגיסטו", אומר יהודה וקסמן, אביו של נחשון ז"ל. "כל מה שאני יכול להגיד זה שאני אוהב את ליאור. לפני 20 שנה הוא היה בחור צעיר שהיה מוכן למסור את חייו למען בני. כמי שהיה במצב של משפחת מנגיסטו, שלא יודעת איפה בנם, אני יכול לספר שהם בוודאי במצב נפשי קשה. הם רוצים עזרה וברור שהם רגישים מאוד, בעיקר אחרי עשרה חודשים. זה זמן ארוך, אין להם סבלנות וכל אחד שקשור לזה הם תוקפים אותו. בחוויה האישית שלנו ליאור הוא אדם נחמד ושקול. גם אחרי שהכל נגמר הוא הגיע אלינו, אמר הרבה פעמים שהוא עשה את כל המאמצים שאדם יכול לעשות. יש לנו רק מילים טובות ושבח".

גם למתי פורז, אמו של ניר ז"ל, יש רק שבחים להגיד על לוטן. "מתוך היכרות איתו, קשה לי להאמין שהייתה לו כוונה רעה. את יודעת כמה פעמים הוא בא לדבר על ניר בבתי ספר ברמת־השרון? איך הוא מגיע לכל אירוע הנצחה שאנחנו עושים? וזה כי אכפת לו. אולי בפגישה עם המשפחה הרוחות התלהטו. מי שלא נמצא בסיטואציה הזו לא יכול להבין ולדעת".

"עושים לליאור עוול", אומרת אפרת אברהם־ליבנה, אחותו של חלל צה"ל בני אברהם ז"ל, שגופתו הוחזרה בעסקה עם חיזבאללה, לא מעט בזכות לוטן. "זה שהקליטו אותו זה לא היה בסדר. אנחנו היינו בסיטואציות קשות יותר ולא הקלטנו. ליאור הוא אחד האנשים היותר מוכשרים במדינה שלנו. הבן אדם הזה יכול היה לשבת במשרד עורכי דין ולהרוויח טונות. במקום זה הוא עושה למען המדינה בהתנדבות. בחיי, לא יודעת מה הוא צריך על הגב שלו את כל הבלגן: לעמוד מול משפחות עם כאב וייסורים. הוא לא פסיכולוג ובכל זאת, מתמודד עם בכי, צעקות, צרחות וכל התסכול. אני זוכרת שאבא שלי ז"ל הרים אליו טלפון בכל שעה. לי היה את הטלפון שלו בנייד ויכולתי לדבר איתו מתי שרציתי, וידעתי שלא ינתקו ולא יסננו. רק עליו יכולתי לסמוך. לא על המערכת הפוליטית שיש לה אינטרס. ליאור הוא חף מאינטרסים. הוא קם בבוקר ויש לו משימה. הוא עושה את העבודה השחורה מול המשפחות. רמטכ"לים לא רוצים להתעמת עם המשפחות".

בכל זאת, בואי נתייחס לתכנים. גם לכם אמרו 'תשתקו'?

"אני לא זוכרת מה אמרו לנו, אבל אנחנו פעלנו כמו שחשבנו לנכון".

יכול להיות שמשפחת מנגיסטו נעלבה מטון הדיבור, מההתנשאות?

"ולמה זה רע שיש לו טון סמכותי? הוא צריך לשאת ולתת עם חמאס. את רוצה מישהו שנתפס כלא־סמכותי?"

ב־2011 היה אמור להתמנות יואב גלנט לרמטכ"ל. גלנט ביקש למנות את לוטן לתפקיד דובר צה"ל. המודל שעמד בפני לוטן באותם ימים היה דובר הכוחות האמריקאים בעיראק, "אדם שרואים שהוא מבין על מה הוא מדבר", הסביר לחבריו. כאשר פורסם כי האלוף בני גנץ ימלא את התפקיד, החליט לוטן כי מדובר במשרת אמון ופרש לדרכו. מאז הוא משמש כמנכ"ל של חברת גרין סנד, שעוסקת בהפקת נפט בקנדה, קזחסטן ועוד מדינות בעולם. בסוף השבוע קיבל שיחות מבעלי המניות בחברה, שביקשו לתמוך בו בשעותיו הקשות. "רק עכשיו אנחנו מבינים ממש שיש לך עוד עולם שלם מחוץ לחברה", אמרו לו, "ותדע שאנחנו מעריכים מאוד את מה שאתה עושה".

מילים דומות משמיע עליו חבר שמכיר אותו מאותה תקופה. "מה שאני שומע על ליאור זה הפוך ב־180 מעלות ממי שאני מכיר. ליאור זה איש של אנשים שסוחף אחריו. רחוק מזרח ממערב ממה שמנסים להלביש עליו. הוא מאוד מקצועי ומחושב. איש מקצוע הכי טוב שיש. אולי מה שקרה בא מעומס עבודה. רק עומס, זה יכול לבוא משם. זה לא בא מהמקום שהוא איש פוליטי כמו נתניהו. הוא עושה את זה אך ורק לשם שמיים".

"לקח רובה והתחיל לירות"

אין ספק, מעיד טיראן פרטוק, חבר קרוב של לוטן, כי ניסיון החילוץ של נחשון וקסמן היה אחד האירועים המכוננים בחייו של לוטן. "העובדה שהוא הסתער על הדלת שמאחוריה הוחזק נחשון ונפצע שלוש פעמים, השפיעה על התפיסה שלו. מה שהוא הבין אז זה שבאירועי קיצון למדינה חייבת להיות אסטרטגיה. אי־אפשר להשאיר את זה לאינטואיציה של הבנאדם הספציפי שבפוקס הגיע לשם. ליאור אמר לי שמאז הוא חשב על וקסמן מאות פעמים. כשהוא שכב פצוע לפני הדלת, הוא הבין שזו לא אותה מיומנות להיות לוחם ולהיות נושא ונותן. עד נחשון וקסמן המדינה לא השקיעה בזה. כלי עבודה זה לא רק לחימה, אלא גם תחבולנות".

שנתיים לאחר אירוע וקסמן מונה לוטן למפקד צוות המו"מ המטכ"לי שעובד מאז בצמוד עם הכוחות המבצעיים. בתפקיד הזה ניהל חלק מהמגעים עם המחבלים שהתבצרו בכנסיית המולד בבית לחם בזמן חומת מגן. "ראיתי אותו במהלך המבצע קם מתוך שק שינה ומחלץ אנשים", מספר פרטוק. "חיילים שירו עליהם, הוא קפץ משק שינה וחילץ לבד. לקח רובה, ירה כמו מטורף. ממש כמו בסרט. אבל זה ליאור". גם שם, אגב, במהלך היריות חשב לוטן על בנו, אז כבר ילד בכיתה א', אבל המשיך בלחימה. "זו דילמה שבה אני מוצא את עצמי והדבר היחיד שאני יכול לעשות זה להמשיך להילחם ולהפסיק לראות את הבן שלי. זה מטורף", התוודה פעם בפני פרטוק.

מזכיר קצת פרק בפאודה.

"ליאור הרבה יותר מתוחכם מהגיבור שם. הטלוויזיה יותר רדודה ויותר נוצצת. במציאות זה הפוך. המציאות פחות נוצצת ויותר מורכבת. אני יודע שהוא מאוד אוהב את פאודה. הוא אמר לי שפאודה היא סדרה מדהימה שפותחת לציבור צוהר למציאות שהוא לא מכיר". בעבר, אגב, מספר פרטוק, היו ללוטן, שמרצה על משא ומתן ברחבי העולם, פניות מהוליווד לייעץ בסרטים שעסקו במשאים ומתנים, אבל הוא סירב.

שני אנשים מהם שאב לוטן השראה הם אילן בירן ואריק שרון. עם שניהם עבד צמוד במו"מ להחזרת שלושת חטופי הר דב ואלחנן טננבוים. מבירן למד שתסכול זו לא תוכנית עבודה. משרון למד איך מקבלים החלטות מדיניות תחת מכבש לחצים. "הוא תמיד אוהב לצטט את אלתרמן", מספרת חברת משפחה, "שאמר פעם שאת טיב הפסלים בעולם מודדים לא על פי האופן שבו הם מכים בפטיש, אלא על פי העדינות שהן מחזיקים את המפסלת".

אבל ב־2004 לוטן לא החזיק ביד פטיש או מפסלת, אלא את דיראני, שאותו שבה עשור קודם לכן ועכשיו נאלץ לשחררו בנסגרת ההסכם. "זה היה רגע קשה מאוד עבורו", מספר חבר, איש שב"כ. "ממש התנגשות בין הערכים ששלחו אותו לחטוף את דיראני לישראל לבין המדיניות של תשלום מחיר למען השבויים שלנו. אני זוכר שהוא היה בקשר מצוין עם תמי ארד, שהתנגדה לעסקה בנימוק שדיראני פגע ברון. אני זוכר שהוא אמר לה את האני מאמין שלו: 'אם היינו שליחי האישיות שלנו או הרגשות שלנו, הייתי הורג את דיראני כשתפסתי אותו. אבל אנחנו מייצגים אינטרסים של המדינה. את מה שטוב למשימה שהמדינה הגדירה, ולא את מה שאנחנו מרגישים".

גם בפרשה הזו, אומרים חבריו, אם לוטן היה מרגיש כי הוא צריך לעזוב את תפקידו לטובת המשך המשימה — הוא היה עושה זאת ללא היסוס. לדברי אחד החברים הקרובים של לוטן שהיה בקשר רציף איתו ועם ואשתו — לוטן פנה עם פרסום הפרשה לגורם בכיר ואמר לו: 'אם בסרגל שלך אני לא בסדר, אני לא אמשיך. אבל אם אני בסדר, אז הייתה תקלה ואני צריך להמשיך קדימה. אני אסיים רק כשהמשימה תושלם. אני לא אעביר את המקל כי נמאס לנו, כמעט כל יום נמאס לנו". •