טוב עשה אילן רונן, המנהל האמנותי של הבימה, שבחר להעלות מחדש את 'יהוא'. המחזה של גלעד עברון הוא אחת הדרמות הטובות ביותר שנכתבו בארץ בעשורים האחרונים. עברון לקח את הסיפור התנ"כי על המרד של יהוא בן יהושפט, משרי הצבא של ממלכת ישראל, וחיבר אותו למציאות העכשווית. הוא עשה זאת באמצעות עיצובו של יהוא כקצין צעיר ונלהב הנוקט בצעדים אכזריים מעבר לנדרש במאבק בין צבא ישראל לארמים בהרי גלעד. בתחילת המחזה הוא נידון למוות על מעשיו, אך זוכה לחנינה הודות לזיף, ראש השרים, שמאמין שהמדינה זקוקה לקצינים חדורי מוטיבציה כמוהו. בהמשך מתואר כיצד הוא משתלט על הממלכה באלימות ואיך מגיבים לכך אנשי הסדר הישן, ובראשם זיף.
בגילומו של גיל פרנק, דמותו של יהוא היא כריזמטית ומתוחכמת באותה מידה שהיא מטורפת ומפחידה. אך הדמות המעניינת ביותר על הבמה היא דווקא של זיף, בביצועו המאופק והמחושב של דב רייזר הוותיק. רייזר נשאר חידתי ואטום ואינו מסגיר בפנינו האם הוא באמת מאבד את הזיכרון שלו מרוב צער, כפי שטוענים מסביבו, או שמא הוא מעמיד פנים כדי לחמוק מאחריותו למציאות הנוראה שנוצרה בשל שיקול הדעת הלקוי שלו. מהסיבה הזאת, דמותו של זיף צוברת עומק וכוח לאורך ההצגה, והוא הופך לגיבור הטרגי של הסיפור. מסביב לצמד המצוין של פרנק ורייזר בנה רונן הפקה דחוסה ומתוחה, המתנהלת על הבמה המנוכרת והיפה שעיצב ניב מנור. גם שאר השחקנים עושה עבודה טובה: מאיה מעוז, אלון נוימן, רזיה ישראלי, לאה גלפנשטיין, שלומי ברטונוב ודניאל סבג.
הגרסה של עברון לסיפור המקראי מוציאה מהתמונה את אלוהים ונביאיו. כך, במקום עלילה בעלת מוסר השכל דתי, מתקבל סיפור פוליטי בן זמננו, עם השלכות ציניות למדי. ההצגה משרטטת דינמיקה מדויקת של תהליך ההידרדרות הנפשית של אנשי שכבת המנהיגים של הדור הישן לנוכח סופה פוליטית בשל פתיחת הדלת בפני זאב טורף הנהנה להשתעשע בקרבנותיו. "הלב הוא שריר גמיש", מודיע יהוא מספר פעמים בזמן שהוא מכפיף את יריביו לרצון הברזל שלו. הלקח הפוליטי המדכא על עתיד המדינה נותר אקטואלי וחריף כמו שהיה כאשר הוצגה 'יהוא' לראשונה בשלהי האינתיפאדה הראשונה.
