גלים סוערים

בחוף הים על הגבול בין תל־אביב ליפו, עומד רוכל ומוכר מזרני ים, שנראים כמו משטחי הבטון שמהם מורכבת גדר ההפרדה. אנשים קונים את המזרנים, יושבים עליהם על החול, וצפים על גביהם במים. זו עלילת סרטה של שלי פדרמן ז"ל, 'אברשטיין – חומה צפה', הפותח את התערוכה 'הים האחרון' במוזיאון אשדוד. חומת ההפרדה שולחת אל הכיבוש. רצועת המלונות ומגדלי הנדל"ן על קו הים מצביעה על פער מעמדי. שניהם חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית.

גם עבודות נוספות בתערוכה, שאצרה רוני כהן בנימיני, אינן מתייחסות לים כאל מקום רומנטי, אלא כאל נוף טעון שמשקף מורכבות פוליטית וחברתית, מקומית ובינלאומית. בסרטו של עודד הירש עומדת קבוצת אנשים על סירה במרחק לא רב מהחוף, ממתינה, לא ברור למה. זוהי טריטוריית ביניים המזכירה סירות של מהגרים, שבמקרה הטוב מגורשים ובמקרה הרע מתים בים. בציור של אלי פטל 'סירה בלי משוטים' נראית ספינת תענוגות מפוארת שאורותיה מבצבצים בלב ים שחור. ספינות מהסוג הזה מייצגות תיירות נהנתנית, אולי אפילו תוקפנית, כזו שגורמת לאתרי נופש למסחר את עצמם כדי לרצות את המבקרים לרגע. הציור הזכיר לי את המסה המבריקה 'משהו כיפי לכאורה שלא אחזור עליו לעולם' של דיוויד פוסטר וואלאס, שבה תיאר בדרכו המצחיקה־עצובה את השהות באותם מלונות פאר צפים ואת דייריהם הזמניים.

יש בתערוכה גם איקונות קלאסיות של נחום גוטמן וראובן רובין - שמראות את מקומו של הים גם אצל ראשוני הציור המקומי - וכן הרבה יצירות נהדרות שמוצגות מחדש. למשל סדרת המתרחצים של דגנית ברסט, שבה ראשים צפים על פני מים כחולים ואיקרוס טובע; סדרת 'קו האופק' של שמחה שירמן, שהשמיים והים מתמזגים בה לדימוי אחד של ערפל כסוף; ציורי קו הרקיע הדרמטיים של מוש קאשי ועבודת הוידיאו 'זריחתה של השקיעה' של הילה לולו לין, שבה מי הים מכסים וחושפים שכבת חלמונים וברקע ספינה טרופה.

כפי שג'.ל מיטשל גילה לנו בשנות ה־90 שהנוף אינו תמים אלא מהול בסממנים של כיבוש, נישול, והתווית גבולות, והוא חלק מיחסי כוחות חברתיים ופוליטיים, כך 'הים האחרון' מצביעה על המשמעויות התרבויות והפוליטיות שיש לייצוג של הים באמנות העכשווית. מציוריו של יוסף זריצקי, שמפנה לים את הגב, כדי לצייר את גגות תל־אביב, ועד לסדרה של גיא רז, 'סוכת מציל', היוצרת קו אופק משותף לתל־אביב ולעזה, דרך צילומי החופים בהן.