בעיטת בננה

זקני ניו־יורק לא זוכרים דבר כזה. ביום שישי שעבר, בשיא החום של יולי, נערך בעיר מצעד ניצחון לנבחרת כדורגל. ולא סתם נבחרת - נבחרת נשים. דאון־טאון מנהטן נסגר לתנועה, עשרות אלפי אנשים עמדו ברחובות, צבועים בכחול־אדום־לבן, מעיפים לאוויר קילומטרים של קונפטי לכבוד זכיית נבחרת הנשים של ארה"ב במונדיאל. ילדות על הכתפיים של אבא ראו לאן ספורט יכול לקחת אותן, ילדים על הכתפיים של אבא ראו מה בנות יכולות לעשות.

במרחק שעתיים נסיעה משם, בבית בתו ברוד־איילנד שם הוא מעביר את הקיץ, ישב פרופסור אמיר בן־פורת ולא ידע אם לצחוק או לבכות. סוציולוג, פמיניסט, חולה ספורט - לא בטוח שבסדר הזה - בן־פורת הקדיש שנים לחקר כדורגל הנשים, בעולם ובישראל, ויצא מהפרויקט עם תוצאות מדכדכות במיוחד. כל כך מדכדכות, שגם החגיגה האמריקאית הגדולה לא מצליחה לשפר לו את ההרגשה.

"אני זוכר את הזכייה שלהן בגביע העולמי ב־1999", הוא אומר, "אפילו ביל קלינטון היה במשחק הגמר. היה אז רעש גדול כמו עכשיו, אבל ברגע שנגמר הקונפטי, הן נשכחו לגמרי. מתלהבים מהבנות כאן כי הן ניצחו והן תופעה פמיניסטית, והכדורגל הפך למשחק מאוד משפחתי באמריקה, אבל אלו רק זיקוקי דינור. לא יהיה לזה המשך".

נראה שכדורגל נשים דווקא מאוד מצליח היום בארה"ב.

אמיר בן־פורת | צילום: צביקה טישלר

קרדיט ידיעות אחרונות

"זה רק נראה ככה. אין בכלל ליגת נשים בארה"ב. היא נסגרה מחוסר תקציב, והבנות באות מהקולג'ים ומהתיכונים. אם לא ינצלו עכשיו את המומנטום להקמת ליגה מקצוענית, אפשר לשכוח מכדורגל נשים עד המונדיאל הבא. ספורט בכלל, וכדורגל בפרט, נשלטים על ידי גברים, ואם זה היה תלוי בהם, זה היה נשאר ככה לנצח. לכדורגל נשים אין עתיד כי הוא לא מביא כסף. לספורט שלא מביא כסף יש רק הווה רגעי, וזה מה שקרה כאן".

לפני כמה שנים, כשלימד במכללה למינהל בראשון־לציון, נכנס אמיר בן־פורת לכיתת מדעי ההתנהגות שלו וגילה שהיא מורכבת בעיקר מבנות. כאחראי על הספורט במכללה, החליט לנצל את ההזדמנות ואמר לסטודנטיות, "מי שתבוא לשחק כדורסל או כדורעף, תקבל תוספת של עשר נקודות לציון".

ו…?

"אף אחת לא באה. וזה לא שדיברתי איתן על כדורגל - דיברנו על כדורעף, ענף אלגנטי. לא באו".

למה?

"למדינת ישראל אין שום עניין לגרום לנשים לעסוק בספורט. כלום, אפס. באמריקה כל ילדה כמעט משחקת כדורגל ואמא שלה מעודדת אותה לעשות את זה. בישראל אמהות אומרות לילדות שאם הן ישחקו כדורגל הן לא ימצאו חתן. כדורגלנית אחת סיפרה לי שהיא יצאה עם מישהו, וברגע שהוא גילה שהיא כדורגלנית, הוא נעלם".

התופעה הזו ריתקה את בן־פורת שרואה בספורט בכלל, ובכדורגל בפרט, השתקפות מושלמת של החברה. בספר 'ממשחק לסחורה' הוא חקר את הקשר בין הפיכתה של ישראל לחברה קפיטליסטית להתמסחרות הכדורגל בארץ. ב'כדורגל ולאומיות' התרכז בקשר הההיסטורי ההדוק בין הגבהה לרחבה לזִקפה לאומית. ב'בילאדי, בילאדי' סיכם שנה של התלוות להפועל טייבה, כשהייתה לקבוצה הערבית הראשונה בליגה העליונה בישראל. בקיצור, תואר הפרופסור הוא התירוץ של בן־פורת להתעסק במה שהוא אוהב באמת: כדורגל.

מגיל שמונה הוא מתרוצץ במגרשים. זה התחיל כשהציץ ביעקב חודורוב דרך החומה במגרש הישן של הפועל רחובות, מטר וחצי מהבית. "אחר כך, בצבא ובלימודים, היה לי יותר קשה לראות משחקים. כשהפכתי מרצה, אמרתי לעצמי שעכשיו אוכל ללכת למשחק מתי שארצה. כשהפכתי לפרופסור אמרתי לעצמי שעכשיו אוכל לכתוב מאמרים על כדורגל. ועכשיו, כשאני פנסיונר, יש לי את כל הזמן לכדורגל, אבל הכדורגל הישראלי מדכא אותי".

מכאן נולד גם ספרו החדש, 'כך לא עושות כולן' (בהוצאת רסלינג), מחקר חלוצי על הדרך הארוכה שעבר כדורגל הנשים בעולם ועל הדרך הארוכה שהוא עוד צריך לעבור - בעיקר בישראל, כאן הענף נמצא בקושי בתחילת דרכו. אם בשאר תחומי החיים ניכרת התקדמות משמעותית בכל הנוגע למעמד הנשים, הוא כותב בספר, "בתחום הכדורגל הישראלי ההיסטוריה עדיין שרויה בקיפאונה".

זו גם הסיבה שלא היה פשוט לבצע מחקר. אין שום רישום על העבר וההיסטוריה של כדורגל נשים בארץ, וגם ההווה הוא כמעט בגדר נעלם. "כשעשיתי את התחקיר לספר הלכתי למשחקים, ובשאר הזמן אני מנסה לעקוב בעיתונות, אבל מי כבר כותב על כדורגל נשים בישראל? גמר גביע המדינה לנשים מקבל אולי מאה מילה בעיתון. הלכתי למשחקי נבחרת והייתי לבד ביציע עם קרובי משפחה. יש משחקי גולות בשדרות רוטשילד שמביאים יותר צופים ממשחק של קבוצה בכירה בליגה.

"ראיתי משחקים שהתקיימו בתאורה חלקית, על מגרשים מחורבנים, כשבסיום הבנות ירדו לחדרי הלבשה מטונפים. יודעת איפה ראיתי הכי הרבה כבוד לשחקניות? בבני סכנין. ממש נזהרים שם בכבודן. בקבוצות אחרות ראיתי מנהלים ומאמנים שמזלזלים בשחקניות שלהם. אני זוכר משחק נגד נבחרת נורווגיה, שכל הצוות שלה - ניהול, אימון, מדיקלי - הורכב מנשים. הסתכלתי על הנבחרת הישראלית ושם כולם היו גברים. אף אישה".

אתה כותב ש"הכדורגל הוא עדיין המבצר הגברי החזק ביותר - אפילו יותר מהצבא".

"פעם כל העולם היה מצודה גברית. המבצרים היחידים של האישה היו המשפחה, המיטה, המטבח והכנסייה. עם הזמן המצודות נופלות בזו אחר זו, והגברים מרגישים שמה שנשאר להם זה הכדורגל, ובארה"ב - הפוטבול. לכן אלה המשחקים שהעולם הגברי מגונן עליהם יותר מכל ענף. ובגלל זה כדורגל נשים הוא משחק שעומד מול יותר מכשולים מכל ספורט נשים אחר. בראשית המאה ה־20 אפילו הפמיניסטיות לא תמכו בו".

מה בכל זאת השתנה?

"מה שהשתנה זה שפוליטיקאים הבינו ששווה להם פוליטית לדחוף את הנושא הזה. בדיוק בגלל זה פיפ"א החליטה לפתח כדורגל נשים בשנות ה־90. כי זה היה נכון פוליטית, לא כי אנשים שם הפכו פתאום לחובבי כדורגל נשים".

אז לפחות כבר לא מתווכחים על זה שזכותן של נשים לעסוק בספורט.

"כן, זה מזכיר קצת את היחסים בין לבנים ושחורים בארה"ב: שווים, אבל נפרדים. במקרה של הבנות, אין ספק שהן נפרדות - יש ספורט גברים ויש ספורט נשים. אם תהיה קבוצה מעורבת, הגברים ישתלטו על המשחק. העניין של ה'שוות' הוא יותר מסובך. 'שוות' זה אומר: 1. שתוכלי לשחק. 2. שתוכלי לקבוע את חוקי המשחק. אבל אין בכלל נשים בעמדות מכריעות. אין נשים שקובעות את החוקים.

"יש מועדונים שמחזיקים קבוצת נשים רק כי זה מביא להם עוד כסף מההתאחדות. אבל מועדונים עם הרבה כסף, כמו הפועל תל־אביב ומכבי חיפה, סגרו את קבוצות הנשים כי זה לא משתלם לבעלים".

אז מה עושים?

"בלי התערבות ממשלתית לא יזוז כלום. בארה"ב העבירו ב־1972 חוק שנקרא Title 9, שקבע כי כל מוסד חינוכי שמקבל תמיכה ממשלתית ויש בו קבוצת בנים, חייב להקים גם קבוצת בנות. כל ספורט הנשים המפואר בארה"ב לא היה קיים בלי ההתערבות הממשלתית הזו. עד 1958 אסור היה לשחק כדורגל בבתי ספר בישראל. משרד החינוך חשב שזה משחק מלוכלך ונחות. אבל היום, כשבית ספר מקים קבוצת בנים, משרד החינוך צריך לחייב אותו להקים גם קבוצת בנות. להגיד שאני מאמין שזה יקרה? אני לא. למדינה לא אכפת".

בן־פורת - בן 74, אב לארבעה - מגדיר את עצמו כ"ניאו־מרקסיסט", והוא חוזר תמיד לאותה נקודה: הקפיטליזם הורג את הספורט. "ספורט שלא מכניס כסף יהפוך שולי. פעם, למשל, הייתה אתלטיקה בישראל, והיום פשוט אין, כי אין שם כסף. אם אני אעלה היום למסלול בתחרויות, אני אקח מקום שלישי. זה הניאו־ליברליזם. לא תביא כסף - ידלגו עליך. לכן הבנות ימשיכו לשחק בשוליים".

אבל גם בן־פורת יודע שכשמדובר בספורט נשים, הבעיה גדולה עוד יותר מקפיטליזם. "ההיסטוריה של כדורגל הנשים היא היסטוריה של דילמת זהות", הוא מסביר בספר: "כדורגל הוא משחק של המגדר האחר, ומי שנכנסת לעולם הזה עלולה להיכוות". במילים אחרות, על גבה של כל כדורגלנית מונח מטען כבד של סטיגמות שקשה מאוד להיפטר מהן. בעיקר בכל הנוגע לקישור המיידי בין כדורגלניות ללסביות, שראשיתו ביום שבו בנות עלו על המגרש.

"חברים שאלו אותי, 'דיברת עם לסביות?' אמרתי להם שזה לא הנושא. גם בספר ניסיתי לא לגעת כמעט בתדמית הזאת. באקדמיה יש לא פחות לסביות".

מישהו בדק אם באמת יש אחוז גבוה יותר של לסביות בכדורגל נשים?

"נוח לחשוב שבספורט נשים יש יותר לסביות מאשר במקומות אחרים בחברה, כי ללסביות יש משיכה להתנהגויות גבריות וספורט הוא התנהגות גברית, אבל אף אחד לא באמת בדק מספרית. ומבחינתי זה גם לא משנה".

הוא אמנם סבור ש"כדורגל הנשים היה ועודנו אירוע בעל משמעות פוליטית־פמיניסטית", אבל זה כנראה לא אומר שום דבר על המודעות הפמיניסטית של השחקניות עצמן. בראיונות שקיים עם כדורגלניות ישראליות לצורך תחקיר, ביקש מהן בן־פורת לציין מודלים נשיים להערצה ולחיקוי. אחת בלבד בחרה בסילבי ז'אן. הרוב העדיפו את אנג'לינה ג'ולי ונינט.

"אני יכול להבין את זה. הן דיברו על כמה חשוב להן לשמור על הנשיות, ולכן הן חיפשו מודלים מסוג כזה. אבי וומבאך, כוכבת נבחרת ארה"ב שהיא לסבית מוצהרת, אף פעם לא תהיה המודל הנשי של כדורגלניות בישראל. אף אחת מהבנות בארץ גם לא תהיה לוחמת חברתית כמו וומבאך, כי אין להן גיבוי בחברה הישראלית. הן רוצות לשחק כדורגל בלי להיכנס למצבים שיביאו לקִטלוג שלהן כ'גבריות' או 'לסביות'. בגלל זה גם ברור להן שבגיל מסוים הן צריכות להפסיק לשחק, וללדת.

"כשכל הזמן אומרים לך, 'הכדורגל הוא משחק ששייך לגברים', ברור שזה מחלחל. באמריקה הצליחו להיפטר מהגישה החולה הזו, אבל כששחקנית ישראלית עולה למגרש, היא יודעת בליבה שהיא משחקת משחק של גברים".

וזה גורם לה להתנהג אחרת על המגרש? לחשוש מלהביע רגשות? להימנע ממשחק אגרסיבי?

"ממש לא. על המגרש הנשים מאוד אגרסיביות. ראיתי משחק שנוהל על ידי שופט בכיר בכדורגל הגברים, והבנות עשו לו את המוות. הן קיללו אותו כל קללה בספר. שחקן גבר היה מורחק כבר מזמן בכרטיס אדום".

נשים בכדורגל הישראלי מאמצות את הגזענות והאלימות שקיימות אצל הגברים במגרש?

"יש אלימות מילולית, אבל לא שמעתי גזענות - כנראה כי פשוט אין קהל ואין יצרים".

הרבה כדורגלנים בישראל מגיעים ממעמד סוציו־אקונומי נמוך. אנחנו מכירים סיפורים על שחקנים שטיפסו מעוני לעושר גדול בזכות הכדורגל. איך זה אצל הנשים?

"הפוך. בנות לא באות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך. באופן כללי אי־אפשר לבוא מלמטה בכדורגל נשים, כי זו לא דרך לשחרור מעוני. מי שמשחקות כדורגל הן כאלה שיודעות שלא יוכלו להתפרנס מזה ויכולות להרשות לעצמן. מה עוד שבישראל, מעמד נמוך הוא בדרך כלל מסורתי, ושם בכל מקרה לא ייתנו לבנות לשחק. באמריקה הבנות באות מהקולג'ים, שזה מעמד ביניים חזק מאוד, ובאנגליה כדורגל הנשים בכלל התחיל מהמעמד הגבוה".

נשים בטניס דווקא הצליחו להגיע לשוויון כלכלי.

"נכון, פרסי הכסף בטניס שווים, וזה קרה אחרי שהבנות ניהלו מאבק מטורף על זה. אבל צריך לזכור שטניסאיות, בניגוד לכדורגלניות, מכניסות כסף. זה כל מה שחשוב".

מצד שני, הן עדיין חייבות לשחק בחצאית.

"כן, כי סקסיזם מכניס כסף, והבנות כנראה מסתפקות בהשוואת הפרסים ואין להן עניין במלחמה נגד החצאית. גם הנשיא לשעבר של פיפ"א, ספ בלאטר, רצה פעם שכדורגלניות ישחקו בחצאיות, וטיפסו עליו מכל הכיוונים. בגלל זה את רואה בנות משחקות במכנסיים רחבים וחולצות רפויות, הפוך ממה שהוא רצה. זו המחאה הקטנה שלהן".

אתה כותב על הימים שבהם גברים הלכו לראות ספורט נשים כי זה עשה להם נעים בחלציים. למה זה לא קורה בכדורגל?

"גברים לא באים כי הם לא מעריכים את המשחק הזה, אבל כלום לא השתנה מהימים שבהם הם הלכו לראות אִגרוף נשים כי המתאגרפות היו חשופות חזה. אם מחר נבחרת הנשים בכדורגל תעלה למגרש בטנגה - תראי כמה קהל יבוא. מצד שני, החפצה של הגוף זה משהו שנכון היום גם לגבי הגברים. על מה את מסתכלת קודם, על הבעיטה של דיוויד בקהאם או על הישבן שלו?" •