האסטה לה ויסטה

וואו, איזה בלגן. איזו דוגמה מצוינת לאיך כוונות טובות ואובר־ניסיונות לשכלל יכולים לפעמים לדפוק סרט. זה מתחיל כמו שיחזור אחד לאחד של הפרק הראשון מ־1984. הרובוט האימתני, המחסל (ארנולד שוורצנגר) מגיע מהעתיד כדי להתנקש באמו של המנהיג העתידי של המרד נגד הרובוטים. אלא שב'שליחות קטלנית: ג'נסיס' - הפרק החמישי בסדרה - אנו מגלים שנשלחו מהעתיד לא רובוט אחד, אלא חמישה, שמחכים לגיבורים בנקודות זמן שונות. כולם נלחמים בכולם, כולם דופקים את כולם, ובין לבין מדברים על לולאות וקווי זמן מתפצלים. התוצאה בעיקר גורמת לכאב ראש, ואם לא ראיתם את הפרקים הקודמים אין לכם סיכוי להבין מה קורה פה.

היוצרים כל כך התאמצו להנפיק פרק שיעמוד בכבוד מול הסדרה המיתולוגית שעבר זמנה, שסיבכו את עצמם בהפוך־על־הפוך שגורם לו לקרוס במהירות. והכי מצער: אין ב'שליחות קטלנית' החדש מקוריות. הבמאי אלן טיילור (שאחראי גם ל'תור 2' הבינוני) עובד קשה כדי להוכיח שהוא תלמיד נאמן של ג'יימס קמרון הגאון שאחראי לשני הסרטים הראשונים והמוצלחים בסדרה. טיילור מעתיק ממנו את כל הסטים, הבדיחות, סצנות האקשן ואפילו פלטת הצבעים הכחלחלה, אבל אין לו משהו חדש אחד להגיד.

גם הניסיון לתגבר את הצד הפמיניסטי ולהפוך את שרה קונור לדמות אקשן חזקה מצליח רק לפרקים. אמיליה קלארק, חאליסי מ'משחקי הכס', לא מספיק כריזמטית או טובה בתפקיד. והיא עוד מוצלחת יחסית לעומת ג'יי קורטני, שאמור לגלם את הגיבור המרכזי, ומתגלה כשחקן מחפיר.

ולמרות כל התלונות וההכרה שלא מדובר בסרט טוב במיוחד, אני חולק על המבקרים האמריקאים שהכתירו אותו כקטסטרופה מוחלטת. יש בו כמה סצנות אקשן טובות, הופעה נחמדה של שוורצנגר שחוזר לדמות הכי טובה שלו, וכאמור הרבה אהבה לסרטים המקוריים. אם באים מוכנים לאכזבה, אפשר אפילו ליהנות.