הישרדות

"כשפנו אליי מה'אח הגדול' והציעו לי להשתתף, שאלתי את עצמי למה לי להיכנס שוב למעצר. הרי הייתי מספיק סגורה בסמים ובבית סוהר ובגמילה. אבל הסוכנת שלי התעקשה שזו הזדמנות בשבילי, אז אמרתי לעצמי 'בעצם, למה לא?' החלטתי שככה גם אני אגור עם אנשים נורמטיביים", אומרת לי הדוגמנית קטיה גאלי, בשעה שאנחנו נעולות מחוץ לדלת ביתה ומחכות למפתח הרזרבי שיגיע במונית. כאשר הגעתי לראיין אותה היא לא שמעה את הפעמון ורק לאחר חצי שעה של צלצולים פתחה לי, אבל אז יצאה החוצה וטרקה את הדלת מאחוריה.

"את רואה?" היא פורצת בצחוק, "אני עפיפון בלי חוט. עובדה".

תמיד היית כזאת?

"ברור", היא מודה, "אבל רק בשלוש השנים האחרונות אני גם מודעת לזה".

כולם מפרגנים לי ברחוב

צופי האח נחשפו לסיפורה של השורדת, שנולדה במוסקבה בשם קטיה סושינסקי לאב יהודי מדען בנס"א ואם מהנדסת, אבל במקום לממש את הפוטנציאל הטמון בנתוני הפתיחה שלה, הידרדרה לתחתית של התחתית. בעידודו של בן זוגה במשך 17 שנה, אסלן גאלי, החלה להשתמש בסמים, שמהם נגמלה רק לפני שלוש שנים.

"היום שבו נעצרתי על סמים הוא גם יום ההולדת שלי. נולדתי ביולי, אבל במילא אף אחד לא חוגג לילדים שנולדו ביולי, אז בשלוש השנים האחרונות אני חוגגת יומולדת ב־11 באפריל, היום שבו המשטרה עצרה אותי ובנווה תרצה, בבידוד, החלטתי שאני עושה הכל כדי להיגמל. כעבור ארבעה חודשים בבידוד התחלתי את תהליך הגמילה. עברתי אותו בחיפה, בבית שבו גרו 17 נרקומניות כמוני. חלק מהן ברחו בגלל שלא האמינו בכוח שלהן. אני רציתי לצאת מזה. במקום לחשוב על העתיד שמחכה לי כשאהפוך לנקייה שמתי לעצמי מטרה קטנה – לעבור את היום הנוכחי, שבעקבותיו אלך לישון ואתעורר ליום חדש".

כיום היא יודעת שגם השהות בבית האח הייתה סוג של לידה מחדש עבורה, לפחות בהיבט הציבורי. "אני, בניגוד לכל האחרים, לא הייתי צריכה להינעל בבית כדי לחפור ולגלות מי אני. באיזה שהוא שלב הרגשתי שאני לא יכולה יותר להיות במקום סגור, ושתכף המפלצות שלי יוצאות החוצה, ולכן ההדחה אחרי שבועיים הייתה מתנה בשבילי, אבל אני שמחה שנכנסתי לשם. אני מרגישה היום מאוד מחוזקת, עם המון ביטחון".

הכרת מישהו מהנוכחים לפני שנכנסת לבית?

"הכרתי רק את נטלי עטיה. לאיציק זוהר אמרתי 'אני לא מכירה אף כדורגלן חוץ ממסי' ואת הפרצוף של נירו לוי זיהיתי מהפרסומות של 'רמזור', לא ראיתי את הסדרה. מצד שני לא הייתי אהבלה כמו גודוביץ' שבכלל לא הבין שמצלמים".

ואיך מתייחסים אלייך ברחוב מאז שיצאת?

"נפלא. אני מקבלת מלא מחמאות מאנשים ברחוב, שפונים אליי ואומרים לי שהם התרגשו מהסיפור שלי. לא אומרים לי 'ראינו איך הפלצת', אלא 'כל הכבוד'. מבקשים לעשות איתי סלפי ומחבקים אותי חזק. עמותת 'אל סם' שלחו לי מכתב הערכה ואמרו שהם רוצים שאעבוד איתם ואסביר לאנשים אחרים למה אסור להשתמש בסמים. פתאום אני חושבת שאני יכולה להיות משהו מעבר לדוגמנית, שיש לי את היכולת גם להרצות בפני אנשים ולהסביר להם מהניסיון שלי לאן יכולים החיים שלך להידרדר כשאתה משתמש בסמים. זה מרגש אותי ומאוד משמח".

התינוק מת בבטן

והניסיון שלה הוא אכן מר וגם כאשר נחשפים לביוגרפיה שלה שוב ושוב, התיאורים עדיין הופכי בטן. "אסלן הוא רוסי־קווקזי, הכרנו במוסקבה והפכנו לזוג בגלל שנמשכתי לבחורים הרעים. למה? בגלל חוסר הביטחון שלי, רק בחברתם הרגשתי שאני חכמה. הקריירה שלי המריאה, גרנו בלונדון, צילמתי מלא פרסומות גם בפריז - אז חיינו על הקו. מדי פעם גם קפצנו לישראל, לבקר את הוריו, ועל הדרך עבדתי גם בארץ.

כשהרתה, בגיל 23, היא שמחה. "עסקתי הרבה בספורט, הקפדתי על תזונה בריאה וחלמתי להיות מודל לדוגמנית שאחרי הלידה חוזרת לגזרה וממשיכה את הקריירה שלה. בכלל לא רציתי להתחתן, מבחינתי זה היה בסדר גמור לגור ביחד בלי שום מסמך, אבל המשפחה של אסלן לחצה. אז טסנו למוסקבה כדי שהוריי יכירו אותו והתחתנו בנישואים אזרחיים בבית העירייה, ואז חזרנו לפריז שם העברתי את השבועות הקשים של הבחילות והחולשה. בחודש החמישי הגעתי עם אסלן לתל־אביב, הלכתי לבדיקה שגרתית והרופא אמר 'לעובר אין דופק'. הוא גם הוסיף שעל פי גודל העובר כנראה שהוא נפטר באותו הבוקר. עברתי לידה מוקדמת וזה היה משבר קשה, בעיקר בגלל שבעלי קיבל את האובדן באדישות גמורה".

למה לא עזבת אותו?

"בגלל שהייתי מאוד תלותית בגבר שלי ופחדתי להישאר לבד. חזרנו ללונדון, היה לנו בית יפה בשכונת האמסטד, וגילינו שהדלת פתוחה ושבדירה יש בלגן. משטרת ההגירה חיפשה אותו והוא גורש, חצי שנה לפני שהייתי אמורה לקבל באנגליה מעמד של תושב. עברנו לישראל, אני המשכתי לעבוד בכל הכוח ואסלן שכב על המיטה בסלון, מדוכא ומתוסכל. כשחזרתי מצילומים ביפן הוא אמר לי 'בואי נעשה חגיגה' ונתן לי אופיום. לקחתי ונפלתי חזק. בהתחלה זה היה כיף, אבל מיום ליום המינון עלה וכשגיליתי את ההרואין כבר הייתי אבודה. 12 השנים האלה, מגיל 28 עד 40, נמחקו לי. אני בקושי זוכרת מה היה, רק יודעת שהיה זוועה. בנאדם לא צריך למות כדי להגיע לגיהינום או לגן עדן. הגיהינום היה בתוכי".

קטיה גרה עם אסלן בבית נטוש בתחנה המרכזית ("וגם בדירות מלאות ג'וקים ועכברים שבהם גרו נרקומנים, אריתריאים וסודנים") והסתתרה מחבריה, כמו מעצבי השיער מיקי בוגנים ויניב זאדה והצלם יניב אדרי, שלא הפסיקו לחפשה. "ידעתי שהם רוצים לעזור לי, אבל התביישתי שיראו אותי ככה, בתחתית של התחתית, הומלסית ומחוקה. כשבנאדם לא רוצה לעזור לעצמו אין לו תקווה. רציתי למות. להירדם ולא להתעורר".

יש עוד זמן לאהבה

היום היא רחוקה מקטיה החלשה של אז. היא גרה בחיפה ("אני עדיין בקשר עם המטפלות שעזרו לי להיגמל") והמיטה שלה ניצבת מול כן הציור שהוא כל עולמה. "במשך 12 שנה לא ראיתי צבעים, רק עצב ואכזבה ושנאה. עכשיו אני מציירת בטירוף, המון שעות ביום, אנשים מגיבים לעבודות שאני מעלה בפייסבוק, שואלים אם הן למכירה, ובקרוב גם אציג תערוכה".

איזה עוד דברים טובים קרו לך מאז שאת נקייה?

"הצטלמתי לסדרת הטלוויזיה 'להרוג את הסבתא' שתעלה בספטמבר, קיבלתי את הקמפיין של חגית טסה, קיבלתי מיוליה שטראים, סגנית ראש העיר חיפה, הצעה להדריך נערות בסיכון בעזרת אמנות".

ואהבה?

"אחרי 17 שנות זוגיות אני פגועה ומפחדת. בהתחלת הגמילה עוד היתה לי אובססיה להיריון. כיום אני יודעת שאנסה להרות רק אם אעמוד על הרגליים ותהיה לי זוגיות בריאה. אני לא מסוגלת להיות חד־הורית. בפעם הראשונה בחיי אני מעזה לשים את עצמי במקום הראשון ולחשוב מה יהיה טוב ונכון בשבילי".

מה טוב ונכון בשבילך?

"הרגע הזה. היום הזה. עכשיו. לא שאין לי בעיות – כיוון שהוכרזתי כפושטת רגל אסור לי לצאת מהארץ ואני כל כך מתגעגעת לאבא שלי, חולה פרקינסון בן 84 שלא יכול לטוס עם אמא ואחי לישראל – אבל אני חיה בגן עדן. בכל בוקר, כשאני שותה את הקפה, אני מסתכלת על הנוף בעיניים גדולות של ילדה קטנה ומתלהבת, ואומרת תודה".

ואסלן?

"ברח לרוסיה באמצע הגמילה ועכשיו אנחנו בתהליכים לפירוק הנישואים. כבר אין בינינו שום קשר ואני כבר לא מאשימה אותו בהידרדרות שלי, אני לא מאשימה אף אחד. מה שהיה – היה".