הילדים כבר בני 30

יש בחדר פיל תימני גדול והגיע הזמן להוציא אותו. לא מעט נכתב ונאמר על הקשר בין אתניקס לבין אייל גולן — הם גילו אותו, המציאו אותו, כתבו לו, הזניקו אותו ובסוף נפרדו. יש שיגידו בידידות, יש שיגידו בנתק מוחלט. "אייל גולן הוא גאווה גדולה שלנו", נותן זאב נחמה, הסולן הדומיננטי של אתניקס, את הגרסה שלו. "הוא ההצלחה הכי גדולה שלנו, אפילו יותר מאיתנו בשלב מסוים. הגאווה הגדולה שלנו היא שזיהינו את הדבר הנכון כשאף אחד בכלל לא הסתכל בכיוון שלו ולא רצה אותו. ככל שהתקדמנו יותר עם הפרויקט שלו אמרו לנו שאנחנו לא נורמליים, איך אנחנו בכלל נוגעים בלכלוך הזה, בכל התעשייה הים־תיכונית הזאת. וככל שאמרו לנו את זה יותר, החלטנו שאנחנו דווקא עושים את זה. העקשנות של הדווקא, שהייתה די פתטית בדיעבד, היא הניצחון שלנו".

התקליט האחרון שיוצר בישראל שייך לאתניקס, אפילו יש להם תעודה מהודרת שמכריזה על כך שג'סיקה נכנסה לדפי ההיסטוריה. גם שנות ה־90 היו שייכות לאתניקס, עם חמש שנים ברצף של זכיות בתואר "להקת השנה". גם אייל גולן שייך לאתניקס, שכתבו לו את "בלעדייך", "לב של גבר", "צאי אל החלון", "דמעות", "יפה שלי" ועוד ועוד, ובראו מחדש את המוזיקה הים־תיכונית. בקיצור — כבר 30 שנה שאתניקס היא הלהקה המצליחה במדינת ישראל, ועכשיו הגיע זמן החגיגות של נחמה, תמיר קליסקי, יורם פויזנר, גל הדני וגלעד פסטרנק. ב־13.8 הם יסגרו מעגל ויארחו את גולן בהיכל התרבות בתל־אביב אחרי שנים רבות של נתק מוזיקלי.

השאלה מי יתפגר ראשון

"היה נראה לנו טבעי שאם אנחנו חוגגים את המסע המוזיקלי שלנו, נארח את אייל גולן על הבמה", מסביר נחמה. "עם זהבה בן ושרית חדד עשינו דברים, אבל עם אייל היה שיתוף הפעולה המשמעותי הגדול שלנו, אי־אפשר להתעלם מזה".

"אף אחד לא הסתכל לכיוון שלו". בימי הזוהר עם אייל גולן | צילום: אילן בשור

קרדיט ידיעות אחרונות

דיברו על כעס, סכסוך, שנאה.

קליסקי: "הפסקנו לעבוד מהסיבה הכי פשוטה: אחרי ארבעה אלבומים שעשינו ביחד, הרגשנו שאם אנחנו עושים עוד שיר אחד בשבילו אנחנו כבר לא רק מעתיקים מעצמנו, אלא ממש עושים את אותו הדבר. לא יכולנו יותר".

נחמה: "אייל מאוד רצה שנמשיך ביחד, גם המנהל שלו. אבל היינו צריכים להיות כנים ולהגיד שאין לנו יותר מה לתת לו. זה גם פגע בלהקה שלנו, כי הפכנו להיות להקת הליווי של אייל גולן. הרי אם היינו נותנים את 'מתי לחזור' לאייל זה היה להיט היסטרי, הרבה יותר ממה שהיה איתנו. אבל היינו חייבים להתרכז בתוכנו ולעצור את זה. הוא סחט מאיתנו הכל בשנים ההן, עוד אלבום אחד או שניים ולא היה לך יותר אתניקס. אבל ממש לא סיימנו בריב, אנחנו בסדר גמור ואין משקעים ובעיות. אפשר להיות רגועים".

חוץ מאלבום חדש, ההופעה עם גולן וסיבוב הופעות ברחבי הארץ, בשיאן של חגיגות ה־30 מתכננים באתניקס גם הפתעה מיוחדת: הופעות משותפות עם להקת משינה. החיבור הזה מפתיע, במיוחד על רקע היריבות בין שתי הלהקות בשנות ה־90. משינה אפילו הוציאו אז את השיר "זה לא יכול להיות ישן", שבו הם לועגים ללהיט הגדול של אתניקס "שיר ישן". אבל הניינטיז כבר חלפו מזמן ואם פוליקר ושלומי שבת יכולים, אז למה אתניקס ומשינה לא. "יש בזמן האחרון רומן מטורף בינינו, הופענו ביחד בסודיות וזה היה מטורף", חושף נחמה. "הקהל לא מבין מאיפה זה בא לו וקיבל את זה נהדר. אתה מוכן לסקופ?"

"זו תהיה חגיגה". משינה | צילום: דנה קופל

קרדיט ידיעות אחרונות

תמיד.

"אנחנו בדרך למופע משותף בשנה הבאה, שתי הלהקות ביחד על הבמה. נעשה שירים שלהם, הם יעשו שירים שלנו וזו תהיה חגיגה מטורפת. יש לנו שיטות עבודה שונות, אבל נעבוד על זה קשה ונבנה פסקול של שלוש שעות שהוא בעצם פסקול החיים של כל הישראלים ב־30 השנים האחרונות. מרוקסן ועד קיסריה והזאפה".

המודל שלהם הם הרולינג סטונס, ששמם חוזר שוב ושוב בראיון הזה — ובעיקר הסולן האנרגטי מיק ג'אגר, שכבר נמצא בעשור השמיני של חייו. "עם כל הצניעות, אני מסתכל עליו ואנחנו עוברים את אותו המסלול", אומר נחמה. "אני מאמין שנהיה בעוד 20 שנה במקום שגם הם נמצאים בו היום".

פויזנר: "אתה מסתכל עליו מופיע ורואה שאחרי גיל 70 הוא עדיין רץ על הבמה יותר משמסי רץ על המגרש. הוא הרי כבר מולטי־מיליונר, אז למה הוא צריך את זה? למה הוא צריך לעלות על מטוס ולנחות במקומות משונים כמו ישראל ולעשות באלאנס ולהתרחק מהמשפחה והחברים? כי הוא באמת נהנה מזה. וההנאה שלו מדביקה אותך".

"אמרו לנו איך אתם נוגעים בלכלוך הזה, במזויקה הים תיכונית". עם שלומי שבת | צילום: איציק בירן

קרדיט ידיעות אחרונות

וגם אתם כבר מולטי־מיליונרים. אז למה אתם צריכים את זה?

נחמה: "אנחנו רק מיליונרים, עוד לא מולטי. בפרופורציה הישראלית אנחנו מצליחנים, אבל עבדנו קשה בשביל זה. הגוף שלי מלא בצלקות מהדרך שעשינו, חטפנו הרבה מגהצים, סכינים וכדורים בגב. אני מקווה מאוד שנהנה עד גיל 80 מהמוזיקה שלנו, אבל אני יודע שגם היום כשאני מביא שיר חדש יש לי זיקוקי דינור בלב".

פסטרנק: "להופעות בגיל 80 נגיע עם אמבולנס, בלוני חמצן, מטפלת צמודה".

נחמה: "השאלה היחידה היא מי מאיתנו יתפגר ראשון. אם זה אני, אז אתם בבעיה קשה".

הופעה מול שישה אנשים

אם נהיה קטנוניים ונסתכל רגע על המחשבון, נגלה שמשנת 1990, אז יצא אלבום הבכורה של אתניקס, עברו "רק" 25 שנה. אבל קליסקי ונחמה מתעקשים שהספירה הזאת בכלל לא נכונה. "את הספירה צריך להתחיל במוסקבה, הלהקה הקודמת שלנו, שהתחילה בשנת 1985", מסביר נחמה. "ההצלחה שלנו עם השיר הראשון 'ציפור מדבר' בשנת 1990 נראית לאנשים פתאומית, אבל אנחנו לא רוצים לשכוח את הימים הקשים שבהם בנינו את היסודות. הימים שבהם נסענו בקו 4 עם המגבר לאולפני החזרות או את ההופעה הראשונה שלנו, שהייתה על דיקט מתחת לעץ, בשעה שתיים בצהריים, באוניברסיטת תל־אביב מול שמונה אנשים".

קליסקי: "הגזמת, אולי היו שם שישה".

נחמה: "אז היום כשאנחנו ממלאים קיסריה, אנחנו לא רוצים לשכוח איפה הכל התחיל. אי־אפשר להתעלם מזה שהתחלנו ב־1985 כי זו עובדה".

אז איך הכל התחיל?

"לי ולתמיר היו שתי להקות קטנות והופענו ביום העצמאות בכיכר אתרים, דקה אחרי מלחמת לבנון. אני בכלל לא קלטתי מה איתי, עליתי על הבמה ושרתי שיר מחאה על חיילים שנהרגים בקרב. מירי רגב הייתה תוקעה בי עכשיו דגל בגב עם מילים כאלה".

קליסקי: "הוא יורד מהבמה ואני שואל אותו אם הוא משוגע לעשות שירי מחאה על מלחמת לבנון בערב יום העצמאות, והוא אמר לי שכן ושגם חסר לו קלידן. יום אחרי זה כבר נפגשנו שוב והתחלנו לעבוד יחד".

נחמה: "עברו ארבע שנים ומוסקבה, הלהקה החדשה ששנינו הקמנו, עדיין לא הצליחה. אבל המשכנו לבוא עם הכבלים, הגיטרה והכלים וניסינו להציל את הדבר הזה. ואז פתאום גילינו את המפיק יועד נבו, ואת עולם המחשבים. גילינו שאפשר לקחת מחשב שיחליף את הנגנים והוא לא מאחר לחזרות, הוא עושה את כל התפקידים כמו שצריך ואף פעם לא חולה. אז הפכנו ללהקה של שני אנשים ואחד שיודע להפעיל מחשב".

בימינו יש אחד כזה בכל להקה.

נחמה: "בעצם אנחנו כאן היום בזכות המחשב, כי לפניו לא ספרו אותנו. בוא נודה בזה, זו גם הייתה ברירה מחדל. חמש שנים ניסינו לעשות תקליט, אף חברת תקליטים לא רצתה אותנו והנגנים שלנו פשוט התפזרו לכל מקום. היו להם עבודות, משפחות, קשה היה להחזיק אותם בלהקה כושלת".

מתי הצטרפו גם נגנים בשר ודם ללהקה?

קליסקי: "כשהתחלנו לעבוד על ההופעה הבנו שמחשב על הבמה, לפחות בגודל שלו באותם ימים, זו לא אופציה. לקח עשר דקות להחליף דיסקט, ומה הקהל יעשה בינתיים? אז גילינו עוד להקה אחרת מחיפה שמנסה לפרוץ, באנו אליהם ואמרנו להם שיש לנו כבר שיר במקום ראשון ברדיו ושאלנו אם בא להם להצטרף אלינו. כאן אתניקס נולדה רשמית".

ומאז הם לא התפרקו, וזה לא עניין של מה בכך יחסית לעובדה שהם נולדו בעשור ממנו יצאו כל הלהקות הבועטות של הרוק הישראלי מהן נותרו מעטות. ומעטות עוד יותר לא התפרקו וחזרו. מוניקה סקס, מופע הארנבות של ד"ר קספר, החברים של נטאשה, משינה, איפה הילד, כרמלה גרוס וגנר — כולן התפרקו וחזרו, נפלו וקמו. רק אתניקס יציבים לחלוטין ולא רואים את הסוף. "למה שנתפרק?" הם זועמים.

"אנחנו חברים טובים גם בחיים, נפגשים כל יום, מדברים 200 פעם בטלפון וגם את המריבות הקטנות שלנו אנחנו פותרים", מבהיר נחמה. "אנחנו מהיום הראשון הכרזנו שאת האגו אנחנו משאירים בבית. לכל אחד יש את האוטונומיה ואת התפקיד הברור שלו, וגם אם יש בינינו מלחמת עולם אנחנו מדברים על זה ופותרים הכל".

פויזנר: "אנחנו נהנים לעלות על במה ולהופיע, זו העבודה הכי כיפית בעולם. למה שנרצה להפסיק?"

כמו וודי אלן

היום הם מוציאים את "הטוב קורה" לחנויות המוזיקה (או למה שנשאר מהן) אלבום חדש, 18 במספר, בקצב קבוע של אלבום חדש כל שנה־שנתיים, שלא היה מבייש זמרים ים־תיכוניים. "מי לימד אותם את מה שהם יודעים?" זורק נחמה בחיוך. "זה עניין של מוסר עבודה", מסביר קליסקי. "בסופו של דבר זה הגיוני מאוד להוציא אלבום בכל שנה, כמו שיש במאים כמו וודי אלן שמוציאים סרט בכל שנה. לנו, כלהקה, זה מובן מאליו".

האלבום הזה אמור היה לצאת כבר לפני שנה, אלא שאז הגיע מבצע צוק איתן ושינה את התוכניות. "אפשר לשמוע בתוכו איזה מסלול עברנו בדרך, מה השתנה באלבום הזה בגלל המבצע. היינו חייבים לשנות דברים, כי גם המציאות מכתיבה לנו".

שמתם לב שכבר כמעט לא נולדות להקות חדשות בישראל?

קליסקי: "היום מקדשים את ה'אני' ולא רוצים להיות בלהקות, לכל אחד יש דף פייסבוק וזה השידור שלהם לעולם. לא צריך להיות בלהקה, אפשר להצליח לבד".

פויזנר: "אבל אם תסתובב היום בחדרי חזרות אתה כן תראה המון להקות שמקליטות ועובדות, אבל אין להן במה בארץ".

נחמה: "אין גם תוכניות אירוח יותר בטלוויזיה שאפשר לעשות בהן הופעות, וזו בעיה כי איך נכיר אמנים חדשים? פתאום נחשפתי עכשיו ל'קפה שחור חזק' והם נהדרים, אבל אין במה כמו שרבקה מיכאלי נתנה לנו עם 'תותים' שכל המדינה ראתה".

יש תוכניות ריאליטי.

קליסקי: "אחרי שאתה זוכה במקום הראשון או השני, יש ממך ציפיות ענק ומה הסיכוי להגשים אותן?"

נחמה: "אתה נהיה גולדן בוי, ומה אחרי? כמו שאתה נולד באינסטנט, אתה יכול גם להיעלם ככה".

חשבתם פעם ללכת לאירווזיון?

פויזנר: "אני מת שנלך לשם!"

נחמה: "אתה יודע כמה פעמים הציעו לנו ללכת לשם בכלל בלי קדם ובלי תחרות? אבל אני נגד. איך אפשר להעמיד שיר כמו בתחרות ריצה? אני לא מצליח להבין את זה. אני מכבד את זה, אבל לא מבין איך אני יכול לשים שיר שלי ואז שיהיו תככים מאחורי הקלעים ואני אגיע למקום האחרון, כמו בועז שרעבי שבסוף זה הפך להיות נכס צאן ברזל".

רגע לפני שאנחנו נפרדים, כשנחמה שומע שאני בדיאטה קלה, הוא ממהר לנדב לי מניסיונו עם הדיאטנית שלו. "אני אוכל חומוס, אוכל שוקולד, אוכל בשר וכל מה שאני רק רוצה", הוא מספר. "אבל אני לא אוכל מלפפון ירוק, לא אוכל חציל ובוטנים, לא אוכל לחם לבן ועוד כמה דברים. זו דיאטה לפי סוג דם — אתה אומר מה סוג הדם שלך, אומרים לך מה לא לאכול והגוף שלך מתאזן. אין לי כאבי ראש, אני קם מלא אנרגיה וירדתי במשקל. אתה חייב לנסות את זה. החיים שלך פתאום נהיים אחרים".

ואז גם אני אוכל לזוז כמו נחמה?

"אתה יכול לנסות, אבל זה לא פשוט כמו שזה נראה". •

dani—s@yedioth.co.il

"הטוב קורה", אלבומם החדש של אתניקס, יוצא היום לחנויות