השבוע אנחנו סוגרים שלוש שנים באמריקה. תמיד רציתי לגור באמריקה. יש לי אזרחות אמריקאית כי נולדתי להורים ישראלים שהיו כאן בשליחות. לא גדלתי פה כי חזרנו לישראל כשהייתי בן שנתיים. תמיד הרגשתי שזה פספוס. יש לי אזרחות אמריקאית ומעולם לא "ניצלתי" אותה. כל חיי הרגשתי אמריקאי. הרי יש לי אזרחות כפולה אז זה אומר שאני חצי אמריקאי וחצי ישראלי, לא? בחטיבת הביניים, אפילו התווכחתי על כך עם אחת המורות. היא טענה שהמולדת שלי היא ישראל גם אם נולדתי בחו"ל. טיעון מגוחך. האם היא הייתה אומרת דבר דומה על ישראלי שעבר בגיל שנתיים לאמריקה? גדלתי על סיינפלד, חברים, סאות' פארק, התפסן בשדה השיפון ולהקות רוק אמריקאיות. בעצם, אפשר להגיד שגדלתי על תרבות אמריקאית.

עברתי לכאן עם אשתי לפני שלוש שנים. התקבלתי ללימודי מנהל עסקים באוניברסיטת דיוק בצפון קרוליינה, מה שנקרא, עברתי ל"אמריקה האמיתית". כמו כל ישראלי טוב שיוצא לחופשה בתאילנד, אחת ההחלטות הראשונות שלי הייתה שאני חייב להתרחק מעדר הישראלים. אני באמריקה, אני צריך חברים אמריקאים. בשנה הראשונה יצאתי לכל המסיבות של האמריקאים בכיתה שלי. הלכתי לרוב המשחקים של קבוצת הכדורסל המפורסמת שלנו (למדתי שם אחרי סטודנטים בני 30 ומשהו יכולים להעריץ ילדים בני 18 שלא מרוויחים שכר ומאמן כדורסל שמרוויח כנראה יותר מכל הדיקנים ונשיא האוניברסיטה גם יחד - הביקורת המרומזת שאני כותב כאן היא על גבול חילול השם בצפון קרוליינה). אפילו התאמנתי עם חברים לכיתה לקראת ראיונות בחברות שבאו לראיין אצלנו בקמפוס (מישהו בכלל יכול לדמיין איזשהו חלק מהמשפט הזה קורה בארץ?). בקיצור, הוכחתי שאני ראוי לאזרחות האמריקאית שלי. לקראת השנה השנייה אשתי כבר הבהירה לי שהרבה יותר נחמד לה עם הישראלים מאשר האמריקאים. הרי אנחנו הישראלים גדלנו בארץ על תרבות דומה. לא שיש משהו רע עם אמריקאים, התרבות שלהם פשוט שונה. עם כל הכבוד לבראנצ'ים ב-20 דולר שכוללים חביתה ומימוסה, לפעמים יותר כיף וטעים להישאר בבית ולאכול שקשוקה עם כוס של מיץ תפוזים טבעי.

אחרי שנתיים של לימודים עברנו לניו יורק כי התקבלתי לעבודה בתחום השיווק. הרי אומרים שאי אפשר להגיד שחווית את אמריקה בלי לפחות איזו שנה בניו יורק, לא?

המהפך הושלם. כל החברים החדשים שעשינו בניו יורק הם כבר ישראלים. מדי פעם אני עוד נפגש עם החברים האמריקאים מהלימודים לבירה או צפייה במשחק כדורסל, אבל זה כבר לא באותה התדירות. אשתי ואני הולכים מדי פעם לקנות במבה, פסק זמן וופלות של עלית בקיוסק הישראלי (המילקי יקר פה פי ארבעה). אשתי מלמדת עברית באוניברסיטת קולומביה לכיתה מלאה ביהודים שחולמים על עלייה לארץ. שנינו הולכים לאירועים של "מועצה מקומית ניו יורק", ארגון הגג של הישראלים בניו יורק (אין כמו ישראלים, ויהודים אמריקאים, כשמם כן הם, אמריקאים). ארגנתי עם חברים משלחת סטודנטים לישראל עם מימון של ארגון שנקרא Israel & Co ואפילו הלכתי להופעה של אורי חזקיה בניו יורק במחיר מופקע. הרי גדלתי על תרבות ישראלית, אז שווה לשלם פרימיום בשביל להנות מקצת הומור ישראלי.

נכון, על פי רוב המדדים יותר קל לחיות פה. רמת החיים פה יותר גבוהה. כמה שיקר בניו יורק (בדיקה שגרתית אצל רופא מומחה עלתה לי 150 דולר לפני חודש) אני עדיין מצליח לחסוך פה יותר מאשר בארץ. נכון, זה גם מרכז העולם, הכל קורה פה. לא צריך לחכות עד שסרט או סמארטפון חדש "יגיע לכאן". אין כזה דבר. קודם כל דברים מגיעים לכאן, ואז לשאר העולם. גם יותר רגוע כאן, אפילו שזה ניו יורק (ועל אחת כמה וכמה צפון קרוליינה). אם מישהו מתנגש בך הוא יגיד סליחה, אנשים עומדים בתור בצורה מסודרת, ותמיד, אבל תמיד, הלקוח צודק, גם כשהוא טועה. זה עוד בלי לציין שאין פה טילים, פיגועים, או איומים קיומיים, ואף אחד לא תוהה אם בקיץ תהיה שוב מלחמה.

כל המדדים רק שוכחים דבר אחד. אנחנו לא אזרחי העולם, אין כזה דבר. גם אני לא. האזרחות האמריקאית שלי היא רק פיסת נייר. לא גדלתי פה והשורשים שלי לא כאן. יש לי אנגלית מספיק טובה, וספגתי מספיק תרבות מקומית כדי לשחק אותה אמריקאי. הבעיה, זה קצת מבאס לחיות בזיוף. כמה שלא אנסה, בחיים לא אהיה באמת אמריקאי. אולי התינוק שלי, שזה עתה נולד, יהיה אמריקאי אם נגור פה מספיק שנים. אולי לא. הכרתי מספיק ילדים של ישראלים שנולדו כאן אבל הרגישו שמשהו חסר ובסוף באו לארץ כדי לשרת בצבא, להתנדב או ללמוד. אז אולי הנכד שלי יהיה אמריקאי, זה גם משהו, לא?

לקח לי זמן, אבל בסוף הבנתי – אני תמיד ארגיש כאן זר.

אני ישראלי.