כל כך יפות שבא לבכות, אז למה לשנות

אחרי קילומטראז' בן 30 שנה כדוגמנית, וכחצי ממנו גם כמאפרת, שלי גפני (44) גילתה שתמיד יש פעם ראשונה. זה קרה כשהציצה במראה ונגעה בשפתיים שלה במבוכה. "זה מוזר לי", סיננה, "אף פעם לא שמתי אודם אדום".

דווקא יפה לך.

"אולי, אבל אני תמיד מעדיפה את המראה הטבעי".

גם בסעיף ההיקפים?

"אני לא יכולה להישבע שאף פעם לא עשו לי הצרת היקפים. אם אבדוק את כל התמונות שלי אולי אגלה שאיזשהו צלם עשה את זה שלא בידיעתי, אולי הוא חשב שהוא עושה לי טובה. אבל אל תשכחי שבשנים החזקות שלי, כשדיגמנתי בגדי ים, עוד לא היו ריטושים".

איך לא?

"זה היה במאה שעברה".

גפני (1.76 מ', שוקלת 58 ק"ג) הגיעה למקצוע הזה במקרה. "כשהייתי בת 14, כמה חברות שלי נרשמו לתחרות 'נערת השנה' וקראו לי לבוא. אפילו לא הבנתי על מה הן מדברות והופתעתי מאוד כשהתקבלתי ועוד יותר כשזכיתי. משם העניינים המשיכו להתגלגל". בשנות ה־80 היא הייתה מלכת בגדי הים. "דיגמנתי לגדעון אוברזון, דיווה, סמאש, פלפל וכל מה שהיה אז במדינה. בעידן ההוא, הלקוח קיבל בדיוק את מה שהוא ראה במו עיניו ואת מה שהצלם ראה במצלמה. כשהגעתי לצילומים עם פצעון גם הוא נכנס לתמונה".

ומה עשו כשהצילום לא יצא הכי מוצלח?

"אני לא רוצה להישמע כמו קשישה", היא מחייכת, "אבל פעם, עבודה הייתה עבודה. הדוגמניות עמדו יותר שעות מול המצלמה, בחוף הים או בשלג, והצלמים השקיעו יותר מחשבה ביצירת פוזות חדשניות. כיום הכל עובד הרבה יותר מהר. הדוגמנית מגיעה, מתלבשת ומתאפרת, עושים טסט אחד ויאללה, נגמר".

"הכל, אבל במידה"

ההגדרה של "יאללה, נגמר" ממש לא מתאימה להפקה ש"ידיעות אחרונות" יזם במסגרת המאבק בהצרת היקפים בפוטושופ. שש דוגמניות של סוכנות "יולי" – שתיים ותיקות לצד כאלו שרק לפני דקה בקעו מהביצה – התייצבו בסטודיו וההכנות התבצעו בשיטת המיטה החמה. כשהאחת מתלבשת – השנייה מתאפרת והשלישית מפקידה את מחלפות ראשה בידי מעצב השיער. סרט נע. על הסט היו הרבה בקבוקי מים, פירות ותאמינו או לא – גם חטיפי אנרגיה ואפילו שוקולד משובח.

"מותר לך לאכול הכל", זרקה גפני לעבר דוגמנית מתחילה שניסתה להחביא מעדן כלשהו בתיק. "הכל, אבל במידה".

"נכון, ואני ההוכחה. ואני אף פעם לא נשקלת!" מכריזה שירלי בוגנים (בת 41, 1.74 מ', לא יודעת את המשקל) שהחלה לדגמן בגיל 17 וחצי ("לא תיכננתי, אבא שלי דחף אותי לנסות ואמרתי: יאללה, נזרום"). "המספר שרואים במשקל לא מהווה אינדיקציה נכונה. שריר שוקל יותר משומן, וכשאני מתאמנת, מן הסתם אני נראית יותר צרה, אבל אני הרבה יותר כבדה, וכשאני לא מקפידה על שגרת אימונים אני שוקלת פחות ונראית יותר מלאה. אני בודקת את עצמי לפי הג'ינס. כשהייתי בת 26 רציתי שהג'ינס מגיל 12 יעלה עליי, וכיום מספיק לי שהג'ינס מגיל 16 יושב עליי טוב".

כמו גפני, גם בוגנים זוכרת את הימים שבהם אפילו לא חלמו על הצרת היקפים. "עוד לא היו תוכנות כאלה ובכלל לא הייתה מודעות לזה", היא מספרת, "אבל הצלמים המקצועיים באמת ידעו כבר אז לרטש. הם לקחו את הצילומים המודפסים ועבדו עליהם במכחול וצבע ועשו את זה בעדינות, בלי להשתולל".

וזה היה מקובל עלייך?

"בהחלט. אופנה היא עולם של אסתטיקה ומטרת הריטוש העדין היא לשפר. קורה שהדוגמנית מגיעה עם שקיות כהות מתחת לעיניים מפני שיש לה יום רע. אצלה זה משהו חד־פעמי והתצלום הוא כמעט נצחי, וכאן הצלם נכנס לתמונה בריטוש קטן שטישטש את השקיות. לפעמים הצלם לא שם לב שבתנוחת ישיבה הזרוע של הדוגמנית נמעכה על מסעד הכיסא, והוא ריטש. כל זה נעשה לא למען הדוגמנית, אלא כדי שהבגד ייראה עליה יותר יפה".

"המילה דוגמנית באה מהמילה דוגמה"

ניקולה וורד (19) גורפת מחיאות כפיים כשהיא נכנסת לסטודיו, בזכות המדים. בדרכה לסטודיו שבדרום תל־אביב היא נסעה בנתיבי איילון וראתה בשלט חוצות ענקי את עצמה באופן שאיש לא מזהה. פרסומת למעדן "יולו", חצי פנים. "בתעשייה יודעים שזו אני", היא מחייכת, "וזה מספיק".

היא נולדה וגדלה בקיבוץ עמיר שליד קריית־שמונה. "אבא שלי הגיע לקיבוץ כמתנדב מאנגליה והתאהב גם בארץ וגם באמא שלי", היא מספרת. "מגיל צעיר החמיאו לי על איך שאני נראית, אבל לא הסתכלתי על דוגמניות בתחושה של 'יו, איך בא לי גם'. רק בגיל 14 וחצי החלטתי לעשות סיבוב סוכנויות בתל־אביב ואמא שלי לקחה יום חופש מהעבודה כיועצת חקלאית, ובאה איתי. כבר באודישנים הראשונים אמרו לי שלא אתאים למסלול. למה? בגלל שאני 1.74 מ', וחסרים לי שלושה־ארבעה סנטימטרים, וגם בגלל שהגוף שלי לא מספיק דקיק, אבל אין לי מושג כמה אני שוקלת".

אאוץ'.

"ממש לא!" וורד מפתיעה. "יש מספיק עבודה בביוטי ובאופנה. עובדה, כבר קיבלתי שלושה קמפיינים – תכשיטי צבאן, רשת סקארה ויולו – שזה לא דבר מובן מאליו – בקיבוץ כולם גאים בי, במיוחד סבתא שלי, ואני כבר מתכננת את החיים שאחרי הצבא. חו"ל, כמובן. השאיפות שלי הן להופיע במגזין 'ספורט'ס אילוסטרייטד' וקמפיין גדול בקוסמטיקה או בהלבשה תחתונה".

ואם בקמפיין להלבשה תחתונה ירצו לעשות לך הצרת היקפים?

"אני לא אסכים, מפני שהמילה דוגמנית באה מהמילה דוגמה. דוגמנית היא מודל לחיקוי, ואני רוצה שיראו בי דוגמה לבחורה בריאה בגופה ובנפשה. אם יעשו לי הצרת היקפים ואצא לרחוב אני ארגיש ששיקרתי לקהל וכולם יראו שאני שקרנית".

שרה אֶלֶר (24) התמודדה עם בעיה הפוכה. ז'אן פול גוטייה בכבודו ובעצמו אמר לה שהיא יותר מדי רזה. זה קרה כשהייתה בת 17 והוא הזמין אותה לפגישה אישית בפריז.

"הוא התרשם מהלוק האקזוטי שלי", היא מספרת. "ביקש ממני למדוד את המלתחה, וכל הבגדים נפלו ממני. גוטייה ויועציו ביקשו ממני להתאמן, כדי להתרחב בכתפיים, והזמינו אותי לפגישה שנייה אחרי שבועיים. גם במדידה הזאת הכל היה גדול עליי. אז לחצנו ידיים, הם אמרו, 'שמחנו להכיר אותך' וחזרתי הביתה לראשון־לציון בלי תחושת אכזבה. זה שגוטייה הסתכל עליי ולחץ לי את היד הספיק לאגו שלי. כמה חודשים אחרי זה הטיסו אותי לסוכנות במילאנו, מדדו לי את ההיקפים ובירכיים הייתי 93 ס"מ במקום 90. אמרו לי, 'את צריכה להוריד' ועניתי, 'לא, תודה'. זה נראה לי לא הגיוני שבפריז אני קטנה מדי ובמילאנו גדולה מדי. העדפתי לחזור לשגרה של ספורט ותזונה נכונה".

בגיל 16 זכתה אלר (1.75 מ', 52 ק"ג) במקום השלישי בתחרות "הטופ מודל הישראלית" ובעקבותיה טסה למילאנו, להשתתף בתצוגה של רוברטו קוואלי ולהצטלם בקמפיין של חברת אוודה של אסתי לאודר. כשחברותיה לבשו מדים ("שוחררתי מסיבות רפואיות") היא הצטלמה בניו־יורק ולאחר מכן התחתנה ("עם איש עסקים שמעדיף להישאר בעילום שם") והתגרשה ("כן, הכל קורה לי נורא מהר").

כיום היא מגדלת את בתה מישל (בת שמונה חודשים), וכבעלת תואר בכלכלה ומינהל עסקים, גם עובדת בשוק ההון. "רק כשאני מול המחשב אני יושבת", היא מגלה. "כל היום אני הולכת, עולה במדרגות, יורדת, מטיילת עם העגלה, לא מתעצלת. אני אוהבת לאכול ולא מוכנה לשנות את עצמי לצורך עבודה, אבל לפני צילומים של הלבשה תחתונה אשתדל לחזק את שרירי הבטן".

"צריכה להיות קצת זיקית"

אנה בוּל (27), ילידת ברית־המועצות, מעולם לא חשבה שהיא יפה, אבל ידיד שלה חשב אחרת וכשהייתה בת 17 שלח את תמונותיה לסוכנויות והיא המריאה לבירות אירופה. "בפעם הראשונה שלי בפריז אמרו לי שאני צריכה להוריד שני קילו ועשיתי את זה, מפני שהבנתי שבחו"ל הסטנדרטים הרבה יותר נוקשים מאשר בארץ. הדוגמניות חייבות להיות כמה שיותר גבוהות וכמה שיותר רזות", היא מסבירה. כמי שמחזיקה בגובה מרשים של 1.75 מ' ושוקלת 50 ק"ג, היא הבינה שאין לזה סוף, תמיד יהיה מי שיגיד לה לרזות עוד ועוד.

אז מה עשית?

"כלום. השלמתי עם העובדה שלא נולדתי דקיקה. אני דוגמנית שיש לה קצת טוסיק וקצת חזה, וזה מה שיש. אני לא עושה דיאטות ולא מוכנה להתאבד על המשקל. העפתי את המשקל מהבית, אני בודקת את עצמי לפי הבגדים, אוכלת בריא ועושה הרבה כושר, בעיקר טי־אר־אקס".

ביקשת פעם מצלם שירזה אותך?

"נראה לך? צלמים מקצועיים לא סובלים שהדוגמנית מתערבת להם בעבודה. אף פעם לא הסתכלתי על תמונה שלי ואמרתי, 'יו, איזו רזה'".

"גם אני לא מתערבת בעבודה של אנשי המקצוע, אני סומכת עליהם", מספרת עדה זמורה (19) ממושב ניר צבי שהחלה לדגמן לפני שנה. "הרגשתי שיש לי את הנתונים הדרושים - 1.75 מ' ו־58 ק"ג – וחשבתי שכדאי לנסות". במקביל לשירותה הצבאי היא הצטלמה ל"טוונטי פור סבן" ול"קסטרו" וגם בחו"ל, שם ספגה גם הערות מעליבות.

"לא אמרו לי שאני שמנה", היא מדגישה, "אבל אמרו לי שאני צריכה להתחטב, לרזות בהיקפים, וזה נשמע לי הגיוני. זה היה בתקופה שבה אכלתי כל מה שהתחשק לי, בלי להסתכל על מה שאני מכניסה לפה, ולא ידעתי שאחרי גיל 18 המטבוליזם יורד. בניו־יורק ובפריז התחלתי לאכול פחות פחמימות, לא משהו דרסטי, והתחלתי לעשות כושר. וזה מה שעשה את ההבדל".

קורה לך שאנשים לא מזהים אותך בתמונה?

"כן, זה קורה לי הרבה, אבל לא בגלל שאני נראית יותר מדי רזה. כשאומרים לי, 'וואו, את בכלל לא דומה לעצמך' זו מחמאה, זה אומר שאני דוגמנית טרנספורמטיבית שמשתנה מקמפיין לקמפיין ומתמונה לתמונה. דוגמנית צריכה להיות קצת זיקית".

"זיקית, לא זקיקית", מתלוצצת שירלי בוגנים. לדבריה, צלמים בחו"ל מרטשים הרבה פחות מאשר בישראל ("אולי זה עניין של פיקוח", היא משערת), אבל דווקא צלם אמריקאי עשה לה את זה בקטלוג לבגדי ים. "הייתי בת 21, לא נזקקתי לשום שיפוץ, וכשקיבלתי את הקטלוג נבהלתי. נראיתי יותר מדי רזה, כמעט חולה. התלוננתי באוזני הסוכנת שלי ואמרתי לה, 'לא אני מצולמת שם בתמונה, זאת לא אני ויותר מכך, התמונה הזאת לא אנושית ולא נשית'. הסוכנת דיברה עם הלקוח, אבל כבר היה מאוחר – הקטלוג כבר הודפס. מאז אני מבקשת מכל הצלמים: אל תהפכו אותי לבובת חרסינה בחלון ראווה. אני בן אדם ואני אישה. מותר שיהיו לי קצת קמטי חיוך ועגלגלות מסוימת בגוף. הם חלק ממני ואני אוהבת אותם".

"מה שקובע זה איך את מרגישה"

את תעשיית הצרת ההיקפים זוקפת בוגנים לחובת זמרות ושחקניות שנכנסו לשוק הדוגמנות. "הן מצטלמות למגזינים למרות שהן לא נראות כמו דוגמניות ולא יודעות להתנהג כמו דוגמניות ובסוף מפילים את האשמה על הדוגמניות המקצועניות", היא טוענת. "אם הלקוח רוצה דוגמנית ממש־ממש רזה, אז שיחפש וימצא. זאת לא חוכמה לקחת זמרת מלאה ולהוריד ממנה עשרות קילוגרמים בשעה".

"הכל תלוי במינון", מסכמת שלי גפני, שמקמפנת את "אריסטו שמט" ויחד עם חברתה סנדרה רינגלר מעבירה הרצאה בשם "טוטאל לוק" בנושא סטיילינג ואיפור. "אם הצלמים לא היו מרטשים טיפטיפה, במקומות המועדים לפורענות, אז דוגמניות בגילי לא היו מעזות להצטלם".

ואיך את מרגישה בחברת הדוגמניות הצעירות?

"נהדר", היא מודה. "נכון, הבטן שלי פחות שטוחה משלהן, מה לעשות, עברתי שלושה הריונות ושלוש לידות, אבל כיום אני הרבה יותר שלמה עם עצמי. עם השנים הבנתי שזה פחות משנה איך את נראית, מה שקובע זה איך את מרגישה". ¥