על צווארה עונדת ליקה פילצר שרשרת עם מפתח לדלת. "מוצא חן בעינייך?" היא מחייכת, "מצאתי אותו בזבל. אני מסתובבת ברחוב עם העיניים במדרכה, מחפשת מציאות וכל הסטודיו שלי מלא בג'אנק. היופי הוא בכיעור, בחלודה, באפשרות לקחת משהו ישן, למחזר אותו ולהפוך אותו למשהו בעל משמעות חדשה. כמוני".
הגלגולים שחוותה על בשרה כוללים חזרה בתשובה, עולם חרדי, חזרה בשאלה, לימודי עבודה סוציאלית וציור, ושנים של עוני ובדידות כאמא חד־הורית לארבעה. כל מה שעברה, לטוב ולרע, מגולם במיצב עכשווי שהיא מציגה בגלריית המדרשה של המכללה האקדמית בית ברל ושמו "אמנות המוות". לכאורה זהו ערב רב של חפצים המשתלשלים מהתקרה ומהקירות ומונחים על השולחן כאילו אין ביניהם שום קשר. מטחנת בשר עתיקה, צמחים שהונבטו מתוך רכיבי מחשב, ברגים, גלגל מפונצ'ר וירקות מוחמצים שעתידים להירקב במהלך התצוגה ואף להעלות צחנה.
"אני עוסקת בתהליכי המוות מפני שטרנספורמציה זה הכי אני", היא מסבירה. "רק כיום, בדיעבד, אני מבינה שזה לא מקרי שבתור חרדית עם פאה נוכרית לא יכולתי ללכת בתלם, וזה לא מקרי שאחרי שבע שנות זוגיות אני מחליפה גבר. החיים מתחילים רק כשמגלים את סוד ההשתנות, ואני גיליתי אותו ביג טיים".
שורשיה של פילצר (47) נטועים בסיביר, כבתה היחידה של דוקטור לפיזיקה גרעינית שהתגרשה מבעלה המתמטיקאי מיד אחרי הלידה. "שניהם ריאליים ולא ברור איך יצאתי מהם כזאת הומנית", היא מעידה. "בגיל שלוש הייתה לי מודעות יהודית חזקה והלכתי מכות עם ילדים בגן שקראו לי 'יהודייה' בתור קללה. מסך הברזל היה אז הרמטי ואיש לא העז אפילו לחלום על עלייה. בגיל חמש אמא שלי לקחה אותי, כמו כל אמא יהודייה, ל'טוב ביותר', שפירושו היה מורה לכינור. המורה ראתה שהאצבעות הזעירות שלי לא יגיעו למיתר ופסקה, 'גברת, קחי את הבת שלך לשיר במקהלה'. אמא נורא נעלבה, אבל אני ניצלתי את חלון ההזדמנויות ושאלתי, 'אפשר חוג ציור?' ואמא הסכימה".
הציור, לדבריה, היה מעוף. "בזכותו הרגשתי שאני בורחת מהמציאות הסובייטית הכבדה, האפורה והמפחידה, למרחבים שמעבר. בגיל 16, כשסיימתי את התיכון, התלבטתי בין לימודי אמנות במוסקבה לבין לימודי פסיכולוגיה בסן־פטרסבורג, למרות שהפסיכולוגיה הסובייטית הייתה מסורסת. אסור היה ללמוד את פרויד או לדבר על מיניות. מה שהכריע את הכף היה שיקול מעשי. לאמא היו מכרים במוסקבה והיא קיוותה שבעזרתם יהיה לי יותר קל שם. שכרתי חדר בדירה של קשישה ואמא שילמה למורים פרטיים שיכינו אותי לוועדת הקבלה – 20 סטודנטים התחרו על מקום אחד, ומספרם של היהודים היה מוגדר ומועט – ועברתי בעיר הגדולה חודשים ארוכים של בדידות, שאותה חוויתי כנטישה".
השינוי הראשון: "מרד נעורים קלאסי"
מהוואקום הזה היא נשאבה לדת. "במוסקבה פעלה במחתרת קבוצה של אמנים ומדענים, שמדי פעם זכתה לביקור של שליח של הרבי מלובביץ', והתחלתי להתגנב למפגשים כדי ללמוד יהדות ועברית", היא מספרת. "הדת הייתה אסורה. על כל אקט דתי אנשים נשלחו לשנים בבית הסוהר, והשתמשנו בשפת סתרים. 'את מוזמנת לארוחת קציצות' היה הקוד הטלפוני לשיעור במרתף או בדירה פרטית. הדת הייתה תשובה להרבה שאלות. היא השביעה את הרעב שלי למשמעות, וגם מעטה החשאיות הלהיב אותי. זה היה מרד נעורים קלאסי, אם כי מאוחר, ועל הדרך גם בעטתי באמי המסכנה שגידלה אותי כיהודייה חילונית. נתפסתי חזק".
וגם התאהבת.
"עד היום אני לא בטוחה שבאמת אהבתי את הגבר שהפך לבעלי ולאבא של ארבעת בניי", היא מודה. "הוא היה צייר צעיר, חוזר בתשובה כמוני. במשך שלוש שנים הוא חיזר אחריי בנאמנות ונשבע לשאת אותי על כפיו. הייתי אז יפהפייה ולא ידעתי איך להגיב לאנשים ברחוב שסובבו את הראש כדי להתבונן בי. בדיעבד הבנתי שגם בזה הדת פתרה לי את הבעיה. שמחתי שבתור אישה נשואה, עם כיסוי ראש, לא אצטרך להתמודד עם הנשיות והמיניות שלי".
בגיל 20 היא התחתנה, תוך שנתיים ילדה שני בנים ("בילדותי חלמתי על עשרה ילדים, אולי כפיצוי על היותי בת יחידה"), בעלה פירנס אותם מעבודתו כצייר כרזות של סרטי קולנוע ("ובסתר הוא עבד כסופר סת"ם") וכשמסך הברזל החל להתרומם הם שילמו הון עתק כדי לוותר על אזרחותם. "עוד לפני שעליתי למטוס הרגשתי שיש לי יותר אוויר, וכשנחתנו בארץ הייתי שיכורה מהשמש", היא נזכרת. "מאז ועד היום אני מתגעגעת רק לדבר אחד שהשארתי מאחוריי – ריח השלג".
השינוי השני: "השער נפתח"
בשנתיים הראשונות שלה בירושלים היא נהנתה לתפקד כאמא במשרה מלאה. "הייתי מלאה באנרגיות ובשמחה, טיילתי ברחובות עם תינוק בעגלה, ילד קטן שצועד לצידי ועוד אחד על הידיים", היא מחייכת, "אבל אחרי לידת הבן הרביעי התחלתי לטפס על הקירות. הרגשתי שאני חיה בתוך בועה ושאני חייבת לעשות משהו עם עצמי. אני לא מאמינה במקריות, ולכן אני קוראת לזה פוקס. כשרציתי שינוי והזמנתי אותו השער נפתח".
מה קרה?
"ישבתי בגן השעשועים עם אישה חרדית, אם לשישה, עולה ותיקה, והיא סיפרה לי שבעבר למדה בקורס ציור שעוסק בזיכרונות ילדות. על המקום קפצתי ואמרתי, 'ללמוד – זה מה שאני רוצה'. ההרשמה למקום שרציתי (ומאז הספיק להיסגר) כבר הייתה סגורה, אבל עוד נס קרה לי, התקבלתי. מצאתי סידור לילדים ובמשך שלוש שנים נסעתי, פעם בשבוע, ליום לימודים שבו הכשירו אותי להנחות קבוצות הורים במגזר החרדי. בשנת הלימודים השנייה התחלתי לעבוד כמורה לאמנות לילדי מצוקה. הלימודים, והעובדה שלראשונה בחיי התחלתי טיפול פסיכולוגי, החזירו אותי לשאלה של מי אני ומיום ליום הרגשתי שאני לא שייכת לעולם שנכון לי".
כפרת בעיקר?
"לא. הרגשתי שאני כבר לא זקוקה למסגרת הנוקשה של הדת כדי לקיים בתוכי את מה שהדת העניקה לי. בעלי הגיב בחרדה ולמרות שחשש לאבד אותי הוא לא אמר, 'אני אוסר עלייך ללמוד'. כדי להציל את הנישואים עברנו לערד וחברה שפגשתי באוטובוס – עוד סוג של נס – סיפרה לי שהיא לומדת עבודה סוציאלית ופסיכותרפיה. לעולם לא אשכח את ראיון הקבלה לאוניברסיטת בן־גוריון. אמרתי, 'אני אישה זקנה, בת 26, אמא לארבעה ילדים ואני רוצה ללמוד ולטפל'. הם יכלו לדחות אותי ב'לא, תודה', אבל החליטו לתת לי צ'אנס".
השינוי השלישי: "ברחתי מהבית"
ואז, ביום בהיר אחד, היא החליטה על השינוי הגדול באמת. "לקחתי את ארבעת הילדים, הקטן היה אז בן שנתיים, וברחתי מהבית. בזכות האומץ שלא חסר לי ובזכות הליווי הגדול מהשמיים עזבתי את בעלי, אחרי שמונה וחצי שנות נישואים, ועברתי לגור בחדר אצל חברה שגרה עם בנה בשכונת מצוקה בירושלים. חמשת הילדים ישנו על מזרנים בסלון וכך גרנו, בצפיפות ובדלות, במשך שבעה חודשים. הודעתי לאוניברסיטת בן־גוריון על הפסקת לימודיי ובתגובה הזמינו אותי לדיקן שאמר לי, 'את סטודנטית מצטיינת, לא נאפשר לך לא לסיים' וצימצם את תוכנית הלימודים שלי ליומיים בשבוע. כשסיימתי את התואר הראשון בעבודה סוציאלית התחלתי לעבוד וכבר יכולתי לשכור דירה".
איך הגיבה החברה החרדית להתפקרות שלך?
"היא לא עשתה איתי חסד. קיבלתי טלפונים מאיימים שתיארו מה יקרה לי אם לא אחזור לבעלי. התגובות האלימות האלה הוכיחו לי עד כמה החברה החרדית חשוכה ועד כמה החרדים פועלים על אוטומט ובחוסר אמונה. בפעם הראשונה שיצאתי לרחוב ללא פאה הרגשתי שאני עירומה. הלכתי חמישה מטרים, רק עד לבית של חברה, והגעתי אליה שטופת זיעה. בעקבות המהפך הזה כבר לא היה לי בעייתי להדליק אור בשבת. האקס שלי נלחם כדי שהילדים ימשיכו ללמוד ב'חיידר' ואני לא הסכמתי לוותר על חינוך חילוני. כיוון שלא רציתי שהילדים שלי יגדלו בלי אבא, כמו שאני גדלתי, התפשרנו על בית ספר ממלכתי־דתי פרטי, שבו הם זכו במלגות בשל היותם מחוננים. האמת? אני לא בטוחה שכיום הייתי מסוגלת לחזור על צעד כזה נועז, אבל לא הייתה לי ברירה. לא הסכמתי לוותר על החיים. כשרוצים להשתנות – מסתדרים".
כנגד כל הסיכויים היא השלימה תואר שני בעבודה סוציאלית קלינית. כשבעלה לשעבר התחתן בשנית והביא לעולם עוד שמונה ילדים, היא נלחמה כדי לגדל את ארבעת בניה בכוחות עצמה והתמודדה עם משבר משמעותי כשמוטי, בנה השלישי, החליט בגיל 11 לעבור לאביו. "הוא לקח על עצמו את תפקיד הממשיך של אבא ועבורי זה היה השיעור הכי גדול באמהות. הבנתי שאם לא אתמסר לרצונו אני עלולה לאבד אותו ולמדתי לקבל ללא תנאים. בחודשים הראשונים, כשמוטי סירב לדבר איתי, שלחתי לו עם אחיו מכתב אהבה יומי, עטוף בממתקים. כיום, כשאני עובדת עם קבוצות של הורים ובני נוער, אני מסבירה שכאמא את לא יכולה לשלוט במה שהילדים שלך יבחרו להיות, את חייבת לשחרר, לטובתם ולטובתך".
השינוי הרביעי: "עולם התלת־ממד"
מאז גירושיה ניהלה שתי מערכות יחסים ממושכות ("להתחתן? חס וחלילה") ולדבריה, המשפחה שלה היא הילדים: בנימין (27, בעל תואר בספרות שלומד הנדסת אלקטרוניקה, לפני חודש הפך אותה לסבתא של מגד), שלום (25, לומד אנימציה), מוטי (23, חרדי, נשוי טרי וממתין לגיוס) ויענקל'ה (21, רקדן בלהקת בת שבע). "פעם בחודשיים כולם מוזמנים אליי, עם בנות הזוג, לשבת עם ארוחות כשרות. כשאני מסתובבת איתם ברחוב אנחנו מושכים מבטים. גם בגלל שאני נראית כמו אחותם הגדולה וגם בגלל שלא מבינים איך נדבק אלינו החרדי".
לפני שנתיים, כשאחרון הילדים יצא מהבית, היא עקרה מירושלים לפלורנטין והתקבלה ללימודי המשך במדרשה לאמנות של מכללת בית ברל. "זו מסגרת שנועדה לאמנים, לא לאחת כמוני שהאמנות שלה הייתה אחות חורגת לעבודתה כמטפלת, אבל תיק העבודות שלי דיבר במקומי ושוב נולדתי מחדש. גיליתי את עולם התלת־ממד. בניגוד לציירים שנכנסים לגלריה ותולים את עבודתיהם על הקיר, אני נכנסת לחלל, מתיידדת איתו, מחפשת מה אני יכולה להביע בו ויוצרת תוך כדי תצוגה".
מה יהיה השינוי הבא שלך?
"אני לא יודעת מתי ואיך זה יקרה, אבל ברור לי שאעשה משהו עם הילדים שלי. בשבילי, כל שינוי הוא הזדמנות לקחת עוד לגימה ממעיין הנעורים, וכשאצור עם ארבעת בניי המשקה יהיה הכי טעים". ¥
תערוכת הבוגרים, לימודי המשך באמנות - המדרשה לאמנות המכללה האקדמית בית ברל מתקיימת עד 1 באוגוסט בגלריית המדרשה - הירקון 19, ת"א.
