מותק הילדים התכווצו

כבוד המשפחה // רוגל אלפר (ידיעות ספרים) 235 עמודים

זה קרה די מהר. אחרי עשור וחצי של רומנים משפחתיים־אוטוביוגרפיים, טראומטיים, מדממים - סופר ישראלי אחד הרים את הכפפה והפך את המשפחה הישראלית לסרט אימה. כמעט.

רוגל אלפר ידוע בעיקר כעיתונאי ומבקר טלוויזיה. הייתי בטוח ש'כבוד המשפחה' - ספר הפרוזה הרביעי שלו - יהיה קשקוש אינטליגנטי־משעשע. פרויקט צדדי ביחס לכתיבה העיתונאית שלו, לדמותו כמבקר בלי כפפות על המקלדת. תמיד נחמד להיפרד מדעות קדומות. 'כבוד המשפחה' הוא אמנם ספר כמעט פאנקיסטי בגישה שלו, בוטות והומור ילדותי־זועם הם בפירוש ערך מנחה מאחורי הכתיבה שלו, אבל במקביל מורגש כאן מגע היד של מבוגר אחראי. של כותב ועורך ותיק שמנתב בשעשוע קל, אפילו במתינות, את הרגש המתבגר, הפאנקיסטי הזה.

למעשה, בשליש הראשון של הספר עוד הייתי בטוח שאלפר מוסיף לבֵנה משלו לספרייה הישראלית של מלודרמות משפחתיות רגישות, מצולקות, שאחרי הכל נותרות אוהבות, מחויבות לשבט. הגיוני שגם קוראים אחרים ייפלו בפח. כבר שנים שסופרים ישראלים הולכים ומקצינים את העימות הבין־דורי הזה - בין הורים מהגרים וילדים תלושים; עימות היסטורי וספרותי שמשקף באותו זמן גם קרב בין הממסד הציוני הצעיר, התובעני, המפא"יניקי - לבני האדם הממשיים שלא עמדו בסטנדרטים שלו.

אין לי מושג אם אלפר בכלל קורא ספרים מהסוג הזה. עד כמה הוא מושפע מהטובים והמקוריים שבהם. הרומן הקצר שלו כאילו אדיש לניסיון לבטא עומק ריאליסטי, פסיכולוגי או אמנותי. על פניו, ההיבט המופרך, המוגזם, הפארודי שבו אמור להיות מובן מהדף הראשון. פתיחת הסיפור מציגה את הגיבור והמספר, שוטר שמן ומדוכא בן ארבעים פלוס, בזמן שהוא חוטף (כנראה) את בנו (כנראה), ילד עם לקות שכלית. המשטרה בעקבותיו.

אבל אלפר לא ממהר בשלב הזה לאפשר לקוראים להבין את ההתרחשות ואת הסגנון מחוץ להקשר ריאליסטי. בדומה לרומנים משפחתיים־אוטוביוגרפיים־טרואמטיים אחרים מהשנים האחרונות, הוא נעזר במבנה של פרקים קצרצרים, של אוסף סצנות. מין חיקוי ספרותי לזיכרונות מודחקים־משוחזרים שפורצים אל הדף והמודעות הבוגרת. באופן דומה, הוא נעזר גם בתבנית של סיפור מסגרת מול סיפור פנימי. בהווה, בקליפת הסיפור, עומד המספר המבוגר, בעל מושכות הסיפור. לכוד בחיי משפחה אלימים, אחראי לשלומם של שני ילדים בסיכון. בפנים: גלעין ילדותו בצל הורים מענים, משונים, בלתי־מתפקדים. בית גידול מחניק לאינספור נוירוזות וטיקים, אבל גם המקום שבו מתעצבים הנפש האמנותית, הדחף לפרש את המציאות. לצקת את הבליל הרגשי הכאוטי למבנה ספרותי, לשפה אישית, שפת האמן.

בשליש הראשון של הספר, החצי־ריאליסטי, רק מדי פעם מופיעים תיאורים גרוטסקיים, קליניים, מעוררי תמיהה: האם זה וידוי אותנטי או הגזמה פרועה? אני אמור להזדהות עם הדברים או לצחקק? למשל, תיאור עצמי של נער חרמן שלא למד לאונן. מגיע עם פין נפוח, דואב, לרופאה שכמו יצאה מסרט של 'אסקימו לימון'.

מנקודה מסוימת, האסימון הפארודי נופל, בזכות אחד השטיקים החוזרים בספר: המספר מסכם עלילות של סרטי פולחן שנעים על גבול ההזיה, הריאליזם והמשל הנפשי. 'שתיקת הכבשים', 'ראש מחק', 'תינוקה של רוזמרי', 'הסנדק'. רובם ככולם מוצגים כאן כמשל למשפחה המודרנית, לאלימות העקרונית ביחסי מולידים ונולדים, מהגרים וילידים.

זאת טקטיקה מוכרת: ציטוט גלוי מיצירות מוכרות שמבהיר שהספר נמצא בעמדה של חיקוי ומחווה. התחבולה הזאת הולכת וצוברת תנופה. היא מאפשרת לספר לחרוג ממסגרת של וידוי פרטי הזוי – תולדות חייו של המספר כאוסף רגעים של אשמה וסירוס. להפוך למין ביקורת תרבות לא נפוחה, שבכל זאת מתבססת על רגש של חשיפה אישית. אפשר אולי לקרוא לזה 'הקיץ של אביה 2015': קוקטייל כמעט קליל של רחמים עצמיים, סיפורי התבגרות מזוכיסטיים, התענגות מדימוי הקורבן.

ככל שהסיפור מתקדם, הדמויות והסצנות שמרכיבות אותו מתפרשות כרצף של שיבוטים. שכפולים של דמות האמא הקורבנית־המקריבה. הזדהות וסגירת חשבונות איתה ועם הנשים המופרעות שתופסות את מקומה. במידה רבה, 'כבוד המשפחה' הוא טקסט מיזוגני מוצהר. חרדת הסירוס בו ממשית, עולצת. הפחד מנשים, מאיבר מין נשי, רוקד על השולחן.

זה מתכון בטוח לאבד ולהרחיק קוראים. ובכל זאת, התכליתיות והניקיון היחסיים שמאפיינים את הספר מונעים ממנו להפוך לפנזין מחוצ'קן או להיקרא כסיפור מחתרתי. גם מפני שאלפר הולך ומבליט ביקורת עצמית כלפי העמדה הקורבנית של המספר כבן דמותו, ככותב. וגם מפני שדמויות הילדים הפגומים, המבריקים־מפגרים, שהגיבור מגדל ומנסה להציל מבטאות איזה רגש מבוהל ומורכב כלפי תפקיד ההורה בישראל, כלפי מי שממשיך את השושלת של צלקות משפחתיות. לקוראים שיישארו בשטח עד הסוף, הרומן מציע גמילה חדה ובוטה מהחלב המסמם ששמו רחמים עצמיים. •