היסודות של הבמה מעולם לא פורקו. גם לא עמודי התאורה ומעמדי המתכת של ציוד ההגברה. הם מזדקרים חלודים מתוך השטח הנטוש, שהדבר היחיד שמגיע אליו הוא הפסולת של המשתלה הסמוכה. לפני שיורדים אל השטח, מתחת לאיקליפטוס בודד, מסתתרת אבן צנועה, כמו מצבה. הכיתוב על הלוח שמוצמד אליה מספר בקצרה את מה שהתרחש כאן. "במקום זה, בתאריך כ' בתמוז תשנ"ה, 18.7.95 אירע אסון פסטיבל ערד, שבו קופדו חייהם של נעמה אלקריב ז"ל, איטן פלד ז"ל, חן יצחק ז"ל, בעת שהמתינו להופעה של להקת משינה. ערד מרכינה ראשה בצער. ת.נ.צ.ב.ה".
האבן עומדת באזור שבו עמדו לפני 20 שנה שערי הברזל של האתרוק – מתחם הרוק של פסטיבל ערד. באותו לילה משינה הייתה אמורה לחתום שם את סיבוב הופעות הפרידה שלה, לאחר שהחליטה להתפרק. אלפי בני נוער נלהבים צבאו על המקום. בתוך המתחם התקיים מופע החימום של להקת טיפקס. בחוץ הלך וגדל העומס של העומדים בתור, אך רק שער אחד היה פתוח וקיבל את פני הבאים - כדי לאפשר בדיקה קפדנית של הכרטיסים. בתוך דקות ספורות נדחקה המסה האנושית לכיוון השערים הסגורים, דורסת ורומסת את מי שבתוכה. הכוח העצום הזה פרץ את השערים, שנפלו על הקהל מהעבר השני. איטן פלד, בן 16 מבאר־שבע, וחן יצחק, בת 16 מלוס־אנג'לס, נהרגו במקום. עשרות פצועים הובלו לבית החולים סורוקה. שם, חמישה ימים אחר כך נפטרה מפצעיה נעמה אלקריב, בת 15 מראשון־לציון. האירוע הקשה זוכה לשם מיידית: אסון פסטיבל ערד. לימים יש שיכנו אותו אסון ערד.
ישראל, שמתחילה באותה תקופה לספוג פיגועים, חוטפת קטסטרופה מבית ומתקשה להכיל אותה. זה לא היה אמור לקרות. בוודאי שלא בפסטיבל ערד. מה שנוסד בתחילת שנות ה־80 כמפגן של חבורות זמר, שלח לאט־לאט זרועות גם אל אזורי המוזיקה הפופולרית ובתחילת שנות ה־90 הפך לחגיגת המוזיקה הגדולה בישראל. המקום שבו התארחו האמנים הכי גדולים בארץ. הפנינג שמשך אליו כ־200 אלף איש בארבעה ימים, רובם הגדול בני נוער. הוא היה מוסד תרבות יוצא דופן, סמל לישראל היפה, נווה מדבר של חופש, שמחה ורוח נעורים. עד לאותו לילה.
עברו 20 שנה, ואסון פסטיבל ערד הוא עדיין פצע פתוח. אירוע שנצרב בזיכרון הקולקטיבי כדוגמה לתרבות הסמוך הישראלית ולהשלכותיה הנוראיות. כמו רוח רפאים, הוא רודף את המשפחות שאיבדו את יקיריהן, את האמנים שעלו או עמדו לעלות על הבמה, את גורמי ההפקה והשיטור, שחלקם הורשעו ברשלנות ואף ישבו בכלא, את ראש עיריית ערד דאז ואת העיר עצמה. הוא סיפור עם קצוות פרומים, שהכתבה שלפניכם עומדת לתפור ולהדק.
"נדמה לי שזה היה כששרנו את 'הרבי ג'ו כפרה'", מנסה קובי אוז לשחזר את מה שחווה ממקומו על הבמה. "פתאום מהלמטה של הבמה עלה מישהו שאני זוכר כאיש משמר הגבול. הוא ביקש את המיקרופון וצעק, 'יש הרוגים! יש פצועים!'"
מה עשיתם?
"אני זוכר את הכל במעורבב. קפצנו אל מאחורי הבמה ושאלנו את המארגנים מי מה מו. הייתה סירנה של אמבולנס, ואז מישהו מהמארגנים אמר לנו, 'זה כלום. רק כמה אנשים שהתעלפו. תמשיכו לנגן'. אז חזרנו לבמה, ואז אני קולט שיש איזה פינוי, שקורים דברים. רק כשירדנו מישהו הודיע שבאמת קרה משהו וההופעה של משינה לא תתקיים. אני חושב שכבר ידענו שיש הרוגים".
ומה עשיתם אז?
"נכנסנו לקרוואן לאמנים שהיה שם. הקהל עלה על הבמה, ירד אל החלק האחורי שלה והתחיל לרגום באבנים את הקרוואן. זה היה מתוך כעס מטורף שבוא'נה, הם שילמו כסף ומה זה שאין הופעה? אנשים לא ידעו אז מה קרה. ואנחנו בתוך הקרוואן, פחד מוות. אני זוכר שראינו את האוטו של משינה מגיע, עושה אחורה פנה ונוסע. אחרי זה היו כמה חודשים שלא הופענו, הודענו על הפסקת הופעות. לא רצינו".
"היינו ממש לפני השערים", נזכר חנן לוין, שהגיע לפסטיבל עם איטן פלד ז"ל ועוד חברים. "זה היה שער מתכת אטום, כמו של מחסן ציבורי. אני ועוד חבר נסחפנו עם הקהל ודי מהר הגענו לשער. אמרתי טוב, ניכנס, נתפוס את החבר'ה כשהם ייכנסו. הכניסה הייתה כמעט סגורה - היה פתח ברוחב של בנאדם. ממש הקפידו שלא יעבור יותר מבנאדם כל פעם".
למה? עשו חיפוש?
"לא. פשוט עברתי. ואני זוכר שאני חושב לעצמי, איזה קטע, אפילו לא בדקו אם יש לי כרטיס. אז בשביל מה כל זה? למה קיבינימט לא מכניסים את האנשים? ואז החבר עבר, ברגע שנכנסת למתחם היה מרווח. הדוחק היה בחוץ וליד הבמה. בפנים הייתה הופעה רגילה, נהנים, הכל פנאן".
מתי הבנתם שמשהו לא בסדר?
"כמה דקות אחרי זה עוד חבר הגיע פנימה, והוא בכה בהיסטריה. ניסיתי להרגיע אותו. שאלתי מה קרה. הוא אמר, זה נפל, ההוא נפל, כולם על כולם, אנשים ימותו. הלכתי לשוטר שעמד שם ואמרתי לו, 'אנשים בחוץ נדחפים, יהיה פה אסון. תפתחו את השער'. אני כולה בן 16, הייתי כמה אסרטיבי שאני יכול. השוטר ניפנף אותי. אמר, 'עזוב אנחנו יודעים מה לעשות'.
"אני לא ממש זוכר את הרגעים הבאים, אבל מהעומס ומהלחץ, השערים פשוט נפרצו וכולם נשפכו פנימה, אנשים אחד על השני. ברגע הזה התחילה פאניקה. אנשים רצו. היו צרחות, בכי, הייתה השתוללות. היו פצועים. בשלב מסוים אמרו מהבמה, 'חבר'ה, מפסיקים את ההופעה, היה אסון".
מה ראית מסביבך?
"תוהו ובוהו. התחלנו לאסוף את החברים. גם אחותי הייתה שם, וכשראיתי אותה ואמרתי, יופי, היא בסדר. שניים מהחבר'ה מצאתי בתחנה של מד"א, שוכבים גמורים, נראים כאילו דרס אותם איזה טנק. כל העור מקולף, והבגדים שלהם קרועים ומלוכלכים מדם. זה נראה כמו שדה קטל. אנשים מחוסרי הכרה. שברים פתוחים. חובשים עברו כמו בשדה קרב אחד־אחד. מפה לשם הגענו למצב שחסרים לנו שניים־שלושה חבר'ה שאנחנו לא יודעים מה איתם".
אחד מהם היה איטן.
כן, ואני לא זוכר איך נודע לי עליו, רק זוכר שהבנתי שהוא מת. ילד בן 16, החיים שלך דבש ופתאום חבר שלך מת".
באיזה אופן זה מלווה אותך מאז?
"אני בקשר עם המשפחה של איטן. אחיו החזיק לי את החופה בחתונה. כל כך הרבה פעמים חשבתי איך בנאדם נהרג מזה שדרכו עליו. זה בלתי נתפס, דרכו עליו בלי כוונת זדון. סתם אנשים שבאו ליהנות, ומזה בנאדם מת. וזה לא קרה בשנייה. כנראה נשברו לו הצלעות. הוא דימם, נחנק, כנראה סבל נורא. ומה עבר לו בראש תוך כדי? וכל פעם שאני חושב על זה, זה גומר אותי".
ללא כוונת זדון? רבים חשבו אחרת. היום שלמחרת האסון החל בחילוקי דעות לגבי המשך קיום הפסטיבל. ראש עיריית ערד בצלאל טביב הודיע שממשיכים, אבל שלמה ארצי הודיע שהוא מבטל את ההופעה שלו, ואחריו נרשם גל ארוך של ביטולים. הפסטיבל הופסק, והבמה התפנתה להטחת האשמות. המשטרה האשימה את העירייה והפקת הפסטיבל, העירייה והמפיקים האשימו את המשטרה, אבל שני הצדדים חלקו עמדה בלתי מתפשרת: האשם המרכזי הוא הקהל.
גם המשטרה וגם אחד מהגורמים בהפקה טענו שהאסון נבע מהתנהגות פרועה של צעירים ללא כרטיסים. שר החינוך אמנון רובינשטיין הכריז שעל מערכת החינוך לבדוק את הנושא של ריסון והטלת משמעת. הנשיא עזר ויצמן נידב את האמירה ש"האמריקניזציה שוטפת אותנו ועם ישראל צריך להיזהר ממקדונלד'ס, אנחנו צריכים להיזהר ממייקל ג'קסון. אנחנו צריכים להיזהר מהמדונות". וקרוב משפחתו הצעיר אביב גפן, שעמד להופיע בפסטיבל שבוטל, לא שמר על שתיקה. "קהל של בבונים", כינה את באי האתרוק בליל האסון.
גם ראש הממשלה רבין תרם את שלו. כשמשפחות ההרוגים פגשו אותו וביקשו להקים ועדת חקירה ממלכתית, הוא סירב לבקשתם ואמר שהם ידעו לאן הם שולחים את הילדים שלהם. "בואי נגיד שרבין לא התגלה כאדם הומני", אומר מיקי פלד, אביו של איטן. "היו לו הערות יותר גרועות, הן פשוט לא פורסמו. אמרתי לו, נציגים של משרד התרבות ישבו בעמותת הפסטיבל. אי־אפשר להגיד שלא ידעתם. ואם זה מופע, כמה פרוע שהוא היה, רבין היה צריך לקחת את האחריות כראש ממשלה. הוא לא התייחס".
באופן אירוני, חודשים ספורים אחר כך, לאחר שרבין נרצח, אותו נוער נורא הפך לנוער יקר ערך - "נוער הנרות". "אחרי רצח רבין", מספר פלד, "שלחתי מכתבים גם לאשתו וגם לבתו. לא מכתב תנחומים. כתבתי להם שרבין נרצח בגלל רשלנות. בגלל שיטת הסמוך. בגלל ה'יהיה בסדר'. התשובה שקיבלתי הייתה, איך אני מעז להשוות ילד בן 16 לרב־מעללים כמו רבין".
גם הנשיא ויצמן לא חסך את דעתו.
"הוא התקשר אלינו ואמר, 'לא התכוונתי'. אמרתי לו, 'בפניי אתה לא צריך להתנצל ובפני איטן אי־אפשר. תתנצל בפני החברים שלו. אחרי השבעה עזר ואשתו רצו לארח את החברים של איטן בבית הנשיא. אירגנו אוטובוס. הוא קיבל אותנו בכל הכבוד".
היה קל יותר להאשים את הקהל הצעיר מאשר להכיר באמת: גם אם הוא התפרע, היו מסביבו מבוגרים אחראים שתפקידם להשגיח ולהדק את הרסן. זה גם מה שעלה מהדוחות של שתי ועדות הבדיקה שהוקמו תוך זמן קצר. ועדת אגמון, שיזמה שרת המדע, האמנויות והתקשורת שולמית אלוני, הטילה את האחריות על המשטרה, על המפיקים ועל העירייה ועמותת הפסטיבל (שהיו קשורות זו בזו - מנכ"ל העמותה היה מנכ"ל העירייה והיושב ראש שלה היה ראש העיר). וועדת הבדיקה של המשטרה טענה לליקויים חמורים גם מצד כוחותיה, אבל גם מצד העירייה והמפיקים, ולא שכחה לציין שוב את התנהגות הקהל. מהר מאוד התברר עוד פרט משמעותי ועגום: ההופעה הוגבלה ל־18 אלף איש, אבל נמכרו לה לפחות 22 אלף כרטיסים. מה שהסביר את העומס והצפיפות.
מהדוחות ועד הטלת האחריות באופן רשמי עברו שש שנים ארוכות. בסופן, בספטמבר 2001, הורשעו חמישה אנשים בגרימת מוות ברשלנות וחודשיים אחר כך נגזר עונשם. רועי שוורץ, מפיק הפסטיבל, נידון לתשעה חודשי מאסר בפועל ולקנס של 20 אלף שקל. אבינועם ורבנר, מנכ"ל עיריית ערד ומנכ"ל הפסטיבל נידון לעבודות שירות של חצי שנה ושנה על תנאי. תנ"צ יוסי אבני, מפקד מרחב הנגב דאז ששימש מפקד האירוע, נידון לחצי שנה עבודות שירות ושנה על תנאי. רפ"ק שלמה אבוטבול, מפקד האתרוק, נידון לשלושה חודשי עבודות שירות ושנה על תנאי. יוסי בנדר, שהיה מבעלי משרד הכרטיסים הדרן, הורשע גם בגרימת מוות ברשלנותככככ כמי שמכר מספר גבוה מדי של כרטיסים, וגם בשיבוש הליכי משפט, כי ניסה למחוק את הרישומים של נתוני המכירות. הוא קיבל את העונש החמור ביותר ונידון לשנת מאסר, שנה על תנאי וקנס של 30 אלף שקל.
המשפחות זעמו על העונשים הקלים, לדעתן. שלושתן פתחו בהליך משפטי אזרחי, אך בשלב מסוים נפרדו דרכיהן. מיקי ונחמה פלד התפשרו על פיצוי של 280 אלף שקל מידי הנאשמים, בעוד משפחת אלקריב ומשפחת יצחק המשיכו בתביעה. בניגוד למשפחת פלד, שהתמקדה ברשלנות, שתי המשפחות דרשו פיצויים בעבור כאב, סבל ואובדן השתכרות, גם של הנערות שנהרגו. ב־2007 פסק בית המשפט שיפוצו בחמישה מיליון שקל.
"אני רציתי להכות אותם כמה שאפשר איפה שכואב להם: ומה שכואב להם זה בכסף", מסבירה אורלי נעמה אלקריב, אמה של נעמה ז"ל. הרי בגלל כסף הכל קרה, הטרגדיה הזאת". אלקריב הוסיפה לשמה את השם של בתה כשנה לאחר האירוע. "עשיתי את זה כשראיתי שבתעודת הזהות הוציאו אותה מהספח. כששאלתי למה, אמרו, כי היא נפטרה. לא ידעתי שאפשר לבקש שישאירו. מאז אני נקראת אורלי נעמה אלקריב. והרבה אנשים קוראים לי נעמה. זה מה שהם זוכרים. זה שם עם כוח".
בהליך המשפטי היה מי שחישב שחיי קטין שלא עובד שווים 30 אלף שקל. איך לא נחנקים מכעס?
"אני נחנקתי כשהיא מתה, ואחרי שחטפתי את המכה אני כבר לא נחנקת. אנחנו חיים. חיים עם הכאב אבל חיים. מהרגע שנגמרה התביעה לא מעניין אותי אם הסיקו מסקנות או לא. אני גמרתי להילחם. בהתחלה הלכתי לוועדות בכנסת, והתראיינתי, והמוטיבציה הייתה שימצו את הדין עם האנשים האלה. זה לא קרה. כלום לא קרה. את יודעת כמה היו צריכים להיכנס לכלא? עשרות!"
תסבירי.
"למשל, היה שם אמבולנס אחד, וכשבאו לעזור לנעמה לא היה אפילו בלון חמצן. ואולי אם היה בלון חמצן הכל היה נראה אחרת? לנעמה היה ידיד טוב שראה אותה שם, שוכבת, ומעליה אנשים כמו בעוגת שכבות. הוא רץ ואמר לשוטרים, חברה שלי שם. אף אחד לא עשה כלום".
מתי הבנתם מה קרה לה?
"ראיתי את זה בחדשות, ואז התחלנו להתקשר למספר הטלפון שפירסמו. אחות של בעלי התקשרה, והיא כבר ידעה שנעמה נפגעה, אבל לא היה לה אומץ להגיד לנו. אחרי כמה זמן היא צילצלה שוב ואמרה שנעמה נמצאת בסורוקה. את מתארת לעצמך את הנסיעה לשם? אני ועמנואל בעלי מאחור? את השקט המקפיא?
"הגענו לסורוקה. לפי קבלת הפנים הבנו שמחכה לנו... שמחכה לנו. לקחו אותנו למיטה שלה. אני לא זיהיתי אותה. (מרימה את הקול) אני לא זיהיתי את הילדה. לא זוכרת איך זיהיתי אותה בסוף. לפי השיער או צמיד. אני לא חושבת שאפשר לעכל את זה".
גם מיקי פלד ויתר. לפני תשע שנים, כשנולדה לו נכדה. אבל אחרי שנים שבהן עסק בנושא באובססיביות, הוא עדיין שולט בפרטים שאסף ושעלו בוועדות ובבית המשפט. והוא עדיין מאוכזב מכך שההרוגים הונצחו רק באותה אבן קטנה בזירת האסון. כואב לו שאף אחד מהאמנים שפנה אליהם, גם לא משינה, לא מצא לנכון להתייחס אליהם בשיר. ב־30 ביולי, הוא מבקש לציין, בשבע בערב תתקיים האזכרה השנתית לאיטן בבית הקברות בבאר־שבע.
פלד טוען ששום דבר לא השתנה בעקבות האסון. "אף אחד לא בא ואמר הייתי שם, למדתי, טעיתי", הוא אומר. "כולם - המשטרה, העירייה, המפיקים, מד"א - מנסים למחוק את זה מהרדאר, אבל אף אחד לא באמת יצא מזה. ברמה הציבורית היו הרבה מאוד לקחים שאפשר היה להפיק, אבל היה צריך מישהו או משהו שיוביל שינוי. ולא היה.
"על פי חוק אין הגדרה מי זה מפיק. על פי חוק אין הגדרה מי זה אמרגן. על פי חוק כשאני מרים אירוע אין מי שאחראי על האירוע. משטרת ישראל לוקחת על עצמה את התפקיד, אבל כל עוד אין הפרעה לסדר הציבורי, למה יש שם משטרה? ואם המשטרה כבר שם, אז למה היא לא אחראית לאירוע? ואם אני רוצה להגדיל את האירוע שלי ב־2,000 איש? ברגע זה אין שום גורם שיבוא ויגיד לי לחזור להתחלה ולקבל את כל האישורים. אין אחראי. אין כאן ג'ינג'י עם מפתחות. ומי יחקור את האירוע? המשטרה! מי אמור להפיק לקחים? המשטרה. אין שום גורם חיצוני שמוודא שהמשטרה חקרה, שיש מסקנות. אף אחד לא יודע מה היה ולמה.
"זה מה שקרה עם הדוח של המשטרה על האסון. תנ"צ אבני הוא אדם ישר והגון. הוא לקח אחריות אישית וניסה ליצור איתנו קשר. רפ"ק אבוטבול, שהוא למעשה האיש שפיקד על השערים, התקדם במשטרה למרות המחאה שלנו".
"זה היה אירוע מאוד טראומטי בשבילי ובשביל רבים במדינה", אומר השבוע אבני, כיום גמלאי של המשטרה. "זה אירוע שקרה מתוך תאוות בצע של גורמים בארגון האירוע. כתוצאה מכך חיבלו בהיערכות שלנו אליו. לי כאב מאוד מה שקרה שם. ניסיתי כמה שאפשר להשתתף בצערן של משפחות הקורבנות. אל משפחת פלד צילצלתי כמה שנים אחרי האסון, ביום השנה, כדי להביע את תנחומיי. הם הבינו שהלב שלי איתם ושאני משתתף בצערם".
לדעתך ההתנהלות שלכם, המשטרה, הייתה ללא רבב?
"אני לא אכנס לדברים האלה. בית המשפט אמר את דברו".
שלמה אבוטבול, גם הוא כיום גמלאי של המשטרה, סירב להתראיין לכתבה.
פלד לא יכול שלא להמשיך להיכנס לעומק הדברים. עד היום, הוא טוען, לא ידוע מה היה מספר האנשים במתחם האתרוק באותו לילה. "במשפט התגלה שהם קיבלו אישורים ל־15 אלף. כל ההיערכות של כל הגורמים הייתה ל־15. קרוב לאירוע הם העלו את זה ל־18 אלף. בשנים קודמות הייתה בקרה על כמות הכרטיסים. ב־95' החליטו לוותר על זה, ומכיוון שהועלמו ראיות, קשה לדעת. יוסי בנדר הודה במשפט שהייתה מכירת יתר והדפסת יתר. כפשרה, הם הסכימו על המספר 22 אלף. כמה נמכרו בפועל? אף אחד לא יודע".
"וההפרש בין 15 אלף ל־22 אלף כרטיסים, שיוסי בנדר הודה בו כפשרה במשפט, זה הרבה מאוד כסף. האם המדינה דרשה את זה מהם בחזרה? לא".
יוסי בנדר סירב להתראיין לכתבה.
ויש גם ההתנהלות של עיריית ערד, מוסיף פלד. הוא טוען שהשערים של האתרוק הוקמו על ידי מחלקת הגינון בעירייה ומציין שעל פי קביעת בית המשפט בהרשעתו של ורבנר, מנכ"ל העירייה והפסטיבל, הליקויים באתר הצביעו על כשלים בתכנון ובהסדרת האישורים שלו. "בעיריית ערד לא לקחו אחריות אפילו לרגע", הוא אומר. "בצלאל טביב, שהיה ראש העיר, הוא איש שהיה ראוי לו לשבת בשקט ולהישכח היסטורית".
בצלאל טביב הגיע לערד בשנות ה־60, זמן קצר לאחר הקמתה. הוא עבד בחברה שהקימה את הסכרים בים המלח ובמקביל התקדם בהיררכיה של סניף מפא"י המקומי. הוא כיהן כראש העירייה מסוף שנות ה־80 ועד 2003. כיום הוא בן 78, שותף למיזם של אספקת שירותי רפואה פרטית לתושבי ערד.
כשטביב נכנס ללשכת ראש העיר, פסטיבל ערד היה עדיין בעל ממדים צנועים. בתקופתו גדל האירוע והתמצב כבמה החביבה על מיטב אמני ישראל וכמוקד עלייה לרגל לחבורות של מתבגרים ."האתרוק נבנה שנתיים לפני האסון", הוא אומר. "ובנינו גם מגורים, כי בני נוער באו בהמוניהם. אנשים ישנו בחצרות הבתים, והיו כאלה שעשו צרכים בחדרי מדרגות".
זה נכון שאת האתרוק בנתה מחלקת הגינון בעירייה?
"מי שבנה את זה בהתאם לתוכניות מאושרות היה מחלקת הגינון בעירייה. הם היו יכולים לעשות את הדברים שנדרשו".
את ערב ה־18 ביולי 95' טביב מבלה עם אורחים מחו"ל בהופעה של יהודית רביץ. "ואני שומע אמבולנסים. הרבה צפירות", הוא משחזר. "אמרתי, אני הולך לראות מה קורה. הייתה המולה בלתי רגילה, ואני רואה שמוציאים פצועים. אמרו לי שבאתרוק יש אסון. התברר שהדחיפות האלו הפילו את השערים על חבר'ה שנכנסו ולפחות הרוגה אחת דרסו אותה בכניסה לפני שנכנסה, ושניים נהרגו מזה שהשערים נפלו עליהם. זה היה נורא. כמובן שלקחתי על עצמי את כל עניין הפינוי".
היו הרבה טענות כלפי העירייה: שלא היו מספיק אמבולנסים, שלא היה בהם ציוד, שהמקום לא נבנה כראוי.
"לא נכון. המשטרה התנתה את האירוע באמבולנסים, והיה בהם כל מה שצריך. עמדנו בכל הדרישות האלה. באתרוק נתנו אפילו יותר סדרנים כי אמרנו מה שבטוח בטוח. וזה כמובן בהתייעצות עם המפיק, רועי שוורץ. הוא פעל בצורה די מקצועית".
מנקודת מבטך, מה בדיוק קרה שם?
"המשטרה אישרה לנו שם 18 אלף מקומות. הנפקנו כעמותת הפסטיבל כרטיסים דרך הדרן והם אזלו. באו בני נוער שרצו להיכנס ולא היו להם כרטיסים. יש עדויות שבני נוער התארגנו לפרוץ את הגדר. יש עדויות כתובות! התארגנו קבוצות וביחד דחפו ודחפו".
זאת הסיבה לאסון לדעתך?
"גם. רועי שוורץ סיפר בבית המשפט שכשהתחיל הלחץ הוא צעק לקצין המשטרה שממונה על הביטחון, 'תפתח את השערים'. והקצין אמר, 'מה, ייכנסו בלי כרטיסים'. ורועי אמר לו, 'מה אכפת לך! אז ייכנסו בלי כרטיסים'. והוא התחנן אליו שיהיה פה אסון.
"המשטרה אוהבת לתפוס את הקודקודים והתלבשו עליי. חיפשו את קורבן פסח. אבל על כל דבר היו לי אישורים. לקחתי את זה איתי לחקירה. אמרתי לעצמי, בצלאל, אם אתה לא תהיה כמו שצריך, אז ידרסו אותך. אז באתי מוכן. המשטרה לחצה להעמיד אותי לדין כדי לנקות את עצמה. מאוד רצו. אבל הם ראו שאין על מה".
טביב הוא גם האיש שרצה להמשיך את הפסטיבל בימים לאחר האסון וספג על כך ביקורת קשה מהאמנים. "אמרתי לשלמה ארצי, שהודיע שהוא לא יופיע, שהוא יקבור את הפסטיבל. כעסתי על המוזיקאים מאוד. אתם אכלתם על שולחננו. פירנסנו אתכם בהרבה כסף. היחידים שהרוויחו זה אתם! העירייה הפסידה כל שנה. ולמרות הגירעון המשכנו. אבל היה שווה לנו למתג את העיר. וזה פירנס עסקים פרטיים".
בכל זאת, נהרגו שלושה ילדים. זה מלווה אותך?
"מה שליווה אותי מהרגע הראשון זה, ריבונו של עולם, איך יכול להיות? אתה רוצה לעשות טוב לבני נוער וזאת התוצאה? נהייתה לי סוכרת. הגוף הגיב. אולי יצאתי מהעניין של המשפט, אבל זה לא עזב אותי. זה מקנן בי עד היום".
רועי שוורץ, המפיק שהיה אחראי לפסטיבל באותה שנה, עמד למשפט, הורשע וישב בכלא. מאז הפך לאחד המפיקים העסוקים בארץ. הוא ואחיו יוסי הם הבעלים של מועדון הפורום בבאר־שבע ומעורבים באירועי תרבות גדולים כמו פסטיבל התמר ובומבמלה. ממקומו היום הוא לא שש להביט לאחור. "אז מה אם רצתי וצעקתי שיפתחו את השערים?" הוא כועס. "אז אני אאשים עכשיו עוד פעם את השוטרים? את הקהל? מה שקרה קרה בגלל כל כך הרבה סיבות. כל אחד שם עשה בדיוק מה שהוא חשב לנכון לעשות. אף אחד לא עשה שום דבר בכוונה ורצה שזה יקרה. אז השוטר המסכן שעמד שם, אני יכול להאשים אותו?"
ואת עצמך?
"הייתה כאן הצטברות של כל מיני טעויות שהתנקזו לרגע מצער אחד. רק מי שעושה אירועים מבין את ההבדל בין מה שהיה אז למה שקורה היום. היום כשאתה עושה אירוע, למפיק אין סיי – יש מהנדס כזה וכזה שבודק את המהנדס שבודק את המהנדס. אז לא הייתה בקרת איכות. היה סמל במשטרה שבדק את האתר. העירייה בנתה את המקום, והוא אמר, כן לא שחור לבן. אבל אני לא בא בטענות לאף אחד: פשוט ככה זה היה.
"אסון ערד זה אירוע מכונן - כל התפיסה של הפקה ותכנון אירועים השתנתה. הבינו שהמפיק הוא מפיק, והוא לא יכול לבדוק או לדעת אם הבמה חזקה או השער חזק. פשוט אין לו את הידע. הבנתי שהעניין שייך לבעלי מקצוע. למומחים. ועדיין אתה צריך להתכונן לבלתי צפוי. והדברים האלה יכולים לקרות גם כשלא עשית שום טעות. וקורים דברים כל הזמן. מה, מה שקרה בהר הרצל זו לא טעות?"
זה מה שאתה אומר כמי שנמצא אשם, שאלו דברים שלא יכולת לדעת שיקרו?
"ההרשעה הייתה על אחריות ניהולית. ההוא ממשרד הכרטיסים זה עניין ספציפי. היתר קיבלו בין שישה לתשעה חודשים. חצי שנה לא יושבים, תשעה חודשים יושבים כמה חודשים".
מה בנוגע לטענה שאסון ערד הוא תולדה של תאוות בצע?
"זה לא נכון. אם זה היה נכון, מישהו היה נכנס לכלא להרבה שנים. פשוט שרשרת של טעויות. טרגדיה של טעויות. מ־2,000־3,000 כרטיסים שמכרו יותר, אם אני לא טועה".
יותר.
"עדיין, זה לא מה שהיה צריך לעשות אסון. זה תרם. אם האתר היה בנוי כמו שצריך זה לא היה קורה".
לפני כמה חודשים, כשצעירה נפצעה קשה בזמן שבילתה בפורום, התקשורת חגגה על הקשר שלך לאסון ערד.
"טבעי בעיניי שיעשו את הקישור. לא קל להיות איש עסקים בארץ, בטח לא מצליח. אני כבר בן 51 וראיתי הכל. אני מארח מיליון איש בשנה ואני מבין שפעם ב־ יכול לקרות מקרה. בחור מעד ונפל על הצוואר של הילדה המסכנה הזאת. זה היה יכול לקרות גם בקניון. והפורום זה לא אני. הוא של אח שלי, יוסי".
ומה המסקנות שהסקת מאסון ערד?
"הבנתי שהייתי במקום הלא־נכון בזמן הלא־נכון. אך אחד לא עשה לי שום דבר בכוונה. הייתי שם, הבנתי את התוצאה הקשה ושאני צריך לשלם על זה. בסופו של דבר זה הפך אותי לבנאדם יותר טוב: ברמת האחריות, ברמת ההיכרות עם העולם הזה. ברמה של שכר ועונש".
יובל בנאי מתקשה לשחזר את אירועי הלילה ההוא. "היינו בדרך לשם, ממה שאני זוכר לפחות, והודיעו לנו שקרה דבר חמור וההופעה לא תקרה", הוא אומר. "רק אחר כך דברים לאט־לאט התבהרו".
בנאי אולי לא זוכר, אבל הוואן של הלהקה הגיע לאתרוק. לא רק הזיכרון של קובי אוז צילם את זה. גם מהדורות החדשות הראו את פניהם של חברי הלהקה בתוך רכב שנכנס למתחם ויוצא כלעומת שבא. "ויש שאומרים שאפילו ראו אותם בוכים", דיווח גיא פינס בתוכנית 'בידור הערב'. למחרת האסון הלהקה הכי מצליחה בישראל מצאה את עצמה תחת מתקפה תקשורתית. המשינות נכנסו להסגר. הם הלכו לשבעה אצל משפחת פלד, אבל שמרו על שתיקה, ומי שדיבר בשמם היה מנהלם בועז בן ציון.
"אני ער לכך שהשתיקה של הלהקה מחשידה אותה ברגשות אשמה על מה שקרה, אבל הכל יודעים שהאשמה היא לא שלהם", אמר בן ציון. "אנחנו כל הזמן מדברים על המשמעות הנוראה שמקבלות עכשיו המילים של 'להתראות נעורים, שלום אהבה', שנשמעות היום כמו נבואת זעם... או משפט כמו 'כל אחד צריך בסוף למות'. זה מזעזע".
"אני לא נביא, אני רק משורר", אומר בנאי 20 שנה אחר כך.
בדיעבד אתה מצליח להבין את התגובה התקשורתית?
"זה כמו שזורקים אבן לתוך מים. יש מעגלים. אז ברור שהמעגל הראשון זה הילדים האלו שאינם, המשפחות שלהם, וזה דבר מזעזע. במעגל השני נמצאת המוזיקה הישראלית ומשינה שנפגעה מזה מאוד. לקח לנו זמן להתאושש מזה".
ממה בדיוק?
"חטפנו הרבה כי השם שלנו היה שם. אף אחד לא אמר בהתחלה, רגע, מי האחראי לזה? מבחינת העולם, בגלל שזו הייתה הופעה שלנו, אנחנו היינו אחראים לזה, שזה דבר מופרך לגמרי".
ברור, אבל אולי בגלל שלא דיברתם היה קל יותר לזרוק את האשמה עליכם?
"היינו בני 33. צעירים. מבוהלים. לא הבנו מה קורה. התנפלה עלינו כל התקשורת. אף אחד לא ריחם עלינו. ולא שיש לי איזו טרוניה: כל אחד והעבודה שלו. אנחנו היינו המפורסמים. אף אחד לא אמר כלום על איזה ראש עיר או אמרגן או שוטר. אחרי זה כשביררו, דברים השתנו. הרי אנחנו לא היה לנו כלום באירוע הזה. זה אפילו לא קרה באמצע הופעה שלנו".
אמרת פעם שזו הרגשה מחורבנת שילדים באו להופעה שלך וזה מה שקרה.
"זו הרגשה יותר ממחורבנת. זו הרגשה נוראית. אנחנו לא מרגישים איזה אחריות על הדבר הזה ברמה הניהולית. זו אפילו לא הייתה הופעה עצמאית של משינה. הופענו במסגרת של פסטיבל. הזמינו אותנו לאירוע. וברור שהדברים נבדקו ונחקרו לעומק. אלא שאנשים שאהבו את המוזיקה שלנו מתו באירוע שהיה אמור להיות מהנה. והכל בגלל חמדנות".
מיקי פלד, אבא של איטן ז"ל, אמר שפנה לכמה אמנים, גם אליכם, כדי שתנציחו את ההרוגים בשיר, ולא נעניתם.
"היינו בקשר עם המשפחה, ואליי, אל משינה, הוא לא פנה. אנשים רוצים המון דברים. ואולי לא שיר? אולי היה צריך לעשות הופעה? אבל אין כאן טענות. כל מה שמיקי יגיד, הוא צודק. מה אני יכול להגיד לו? אני יכול להגיד לו שאני מחבק אותו. זהו".
