להיזהר מהמדונות

אסון פסטיבל ערד / תקציר מתוך ויקיפדיה: ב־18 ביולי 1995 הייתה אמורה להיערך בפסטיבל ערד הופעת הפרידה של להקת משינה, שהודיעה על התפרקותה בחודש מאי של אותה שנה.

הביקוש להופעה היה רב ונוצר דוחק בכניסה. בזמן הופעת החימום של להקת טיפקס התמוטט חלק מהשער מלחץ הקהל וקרס על הצעירים שעמדו על ידו. קריסת השער הביאה למותם של איטן פלד, חן יצחק ונעמה אלקריב ז"ל. ההופעה של טיפקס נעצרה, ולהקת משינה לא הופיעה באותו ערב. מארגני הפסטיבל ניסו להתעלם מהאסון, אך האמנים המשתתפים ובראשם שלמה ארצי ועפרה חזה הודיעו כי הם מסרבים להופיע לנוכח האסון שאירע, והמשך הפסטיבל בוטל.

עזר ויצמן, שכיהן אז כנשיא המדינה, אמר על האירוע הזה: "האמריקניזציה שוטפת אותנו ועם ישראל צריך להיזהר ממקדונלד'ס, ממייקל ג'קסון ובעיקר להיזהר מהמדונות".

פסטיבל מקורי / ערד הייתה פעם מקום מזמין. הסופר עמוס עוז אפילו עבר להתגורר בה מפני שמישהו במשפחתו היה זקוק לאוויר הנקי שלה. כל כך נקי היה האוויר של ערד, שכשהיינו מגיעים אליה היינו עומדים בפאתי העיר ושואפים אותו לריאות כמו גמלים עירוניים, ומקיאים את שלל הגועל שצברנו במרכז הרועש בוחש. ערד הייתה "קפה בגדד" של אותם ימים, כי היא המציאה פסטיבל.

היום יש פסטיבל סרטים או הצגות כמעט בכל עיר בארץ ובעולם שרוצה שישימו עליה נעץ על המפה. אבל אז? החיים היו פסטיבל, אבל כל היתר לא.

וכך נהיה פסטיבל ערד עבורי ועבור רוב זמרי ישראל פרנסה שנתית בטוחה, כמו אג"חים ומניות בזמנו, ובעיקר טפיחה לאגו. כי מי שמילא אצטדיון בערד היה הולך שנים אחר כך עם חזה מנופח בעיר, כמו הטאלנטים, הפרזנטורים ויוצאי הריאליטי של היום.

להיות צעיר / הקהל היה צעיר. יכול להיות שהיום הם כבר בני 50־45, אבל אז הם היו מה שנקרא הנוער הישראלי. אלה היו הימים לפני שהנוער הטביע את עצמו בחופשיות באלכוהול, דפק אקסטות או תקע מבט של רצח בעיניים בכל מי שהעז להביט מקרוב בבחורה שלו. התסרוקות היו תמימות (בעיקר לא מוהיקן), והצעירים נראו אז כצבים איטיים כשהתנהלו עם תרמילים על הגב בטרמפים בדרך לערד.

תשכחו מוודסטוק, אבל זה היה דומה. הם היו עירונים, מושבניקים ומעיירות הפיתוח והיוו יחד בלוק חוסם למי שטען לקיפוח הפריפריה, למשל. פסטיבל ערד היה שיא האינטגרציה העדתית באותם ימים וצעיריו הכירו כל מילה בשירים, אהבו המון סוגי מוזיקה וחיכו שיפעילו אותם בהופעה.

כן. כמה טוב להיות צעיר כשאתה צעיר. פחות טוב להיות מבוגר כשאתה צעיר, והכי גרוע להיות זקן כשאתה צעיר.

זה לא משפט ידוע אולי, אבל שווה. שננו.

הנטאשות / באותו פסטיבל, בשנת 1995, עמדתי לארח בהופעה שלי את החברים של נטאשה. שבועיים לפני המקרה כבר ערכנו חזרות אינטנסיביות בתל־אביב. נכון שמיכה (שטרית) איחר לא פעם לחזרות, אבל זה קרה מפני שהוא נמנע מלנסוע ברכב והיה מגיע אליהן ברגל.

עד היום, כשאני נפגש עם מיכה, אנחנו מתחבקים בחום ומתפלספים על החיים באוטומט, לזכר החזרות ההן.

בערב לפני / ואז נסענו ערדה וכשהגענו כבר המה הפסטיבל, לא פחות מפסטיבל פרימוורה שבו ביקרתי לפני כמה שנים עם הבן שלי על חוף הים של ברצלונה. רק שפה היה ים רק אם התעקשת לרדת 20 דקות בירידות מעוררות בחילה עד ים המלח, לפני שהחל לגווע.

ובערב השני, כשעמדה להופיע באצטדיון להקת משינה, הייתה התרגשות בעיר, ואני אפילו זוכר שהם עברו בחדר האוכל שבו התאכסנו, לעסו משהו ויצאו לדרך. ואילו אנחנו נותרנו לשבת סביב השולחן בנחת. למה בנחת? כי מי חשב שמשהו יקרה בכלל.

אסונות תמיד מגיעים כשאיש לא מוכן להם, וכך קרה גם הפעם. וכשנכנס מישהו לחדר האוכל ואמר שהייתה מהומת אלוהים באצטדיון, היינו בשוק. וכשבאמצע הלילה שבו חברי להקת משינה טרוטי עיניים ודומעים, כבר התברר גודל האסון, עם ההרוגים.

רק אז התחלנו לתפוס שהיינו עדים לעוד פאשלה בסדרת הפאשלות הישראליות, שהיו ויבואו גם אחר כך (גשר המכביה, אולמי ורסאי ולאחרונה מתקן התאורה שנפל בחתונה).

בבוקר שאחרי / בבוקר החלו לחפש את האשמים, אבל אני חיפשתי את התשובה אם להופיע בערב.

אז צילצלתי לאבי.

"אני לא הייתי מופיע", אמר, ייעץ ונימק: "תאר לך שאחד ההורים השכולים ייכנס לאצטדיון וישאל אותך אם אתה מופיע על הדם של ילדו?"

השיחה עם אבי הידהדה בי וכשירדתי לחדר האוכל, כבר ראיתי את דויד ברוזה ועוד זמרים מתלבטים מה לעשות.

"מה שתחליט מקובל עליי", אמר לי דויד הטוב.

"החלטתי לא להופיע", אמרתי בטלפון מהחדר למי שהיה אמרגני אז.

"יתבעו אותך במיליוני דולרים", הזהיר.

"שיתבעו", אמרתי. "ממילא אין לי כסף לשלם".

בצהריים ארזתי את הצ'ימידן הקטן שלי, ועלינו על הוואן לנסיעה צפונה למרכז. בדרך עצרנו באצטדיון שבו הכל קרה והבחנו שפינו כמעט הכל, כאילו כלום לא קרה.

אחר הצהריים נכנעה הנהלת הפסטיבל וכשהבינה שההצגה לא חייבת תמיד להימשך, הודיעה על הפסקת הפסטיבל ולמעשה על ביטולו באותה שנה. זה הקל עליי מאוד.

השנים שחלפו / אני מניח שהאוויר של ערד לא השתנה ואולי אפילו עמוס עוז גר בעיר עדיין. אבל פסטיבל ערד לא שב לעצמו מעולם. נכון שמדי קיץ ניסו להנשים אותו מחדש על ידי מופעי שירה בציבור, אבל הגיעו אליו יותר מבוגרים מאשר צעירים.

הארץ השתנתה. פסטיבלים מסחריים בסגנון קוקה קולה או סלקום ווליום בכנרת ובניצנים מילאו את החלל שנפער, עד שמרוב מסחריות הם גוועו. האסון ההוא הציץ לנו תמיד מעבר לכתף, ועם כל הכבוד, שום פסטיבל לא הצליח כמוהו, לפחות מבחינת הגודל.

ואשר לי, אני לא נוסע כבר לערד. לא מחרים, אבל גם לא מסוגל, כי היא נהייתה עבורי עיר עצובה ומרוחקת.

מות המוזיקה / כן. אני מתגעגע לפסטיבל ההוא, במלאות 20 שנה למותו. מתגעגע לפועלי הבמה הקשישים שעבדו איתנו אז על הבמה, לצינור שבו השפרצתי מים על הקהל החם, לנעורים שבאו אל סופם במותם של שלושת ההרוגים, שכל חטאם היה אהבת המוזיקה.

זוכרים את שורת השיר הנפלאה ב"אמריקן פאי" של דון מקלין? "דה דיי דה מיוזיק דייד" – "היום שבו המוזיקה מתה". האם היה זה היום ההוא?

עיר ללא עיר / לא מזמן הופעתי בפארק הירקון יהושע לפני 15 אלף חיילים ובשיא ההתלהבות הביט בהם מישהו ולחש: "זה כמו בערד".

אני חושב שהוא זיהה משהו ברוחו של הקהל ששר דרך הרגליים ולא רק דרך הפה.

בכל אופן, מאז אותו לילה לא פגשתי יותר את החברים של נטאשה ולא הופענו יחד. וכמה חבל, כי בנסיבות אחרות הייתי שר איתם בכיף את המילים הכל כך מתאימות למה שקרה (מתוך "עוד נגיעה"): "עיר ללא עיר/ שיר ללא סוף/ רעש ושקט/ רע וטוב/ היום ופעם/ אור וחושך/ הי תקשיבי... יש רק דרך אחת לאהוב..."

התמימות והציניות / למרות שהנשיא ויצמן המליץ להיזהר מהמדונות, היא הגיעה לארץ, פיצצה פעמיים את הפארק והכל עבר בשלום.

הנשיא עצמו נפטר בשנת 2005, עשר שנים בדיוק אחרי מות פסטיבל ערד.

ואילו אנחנו? התמימות חלפה לנו והציניות חדרה עמוק לתוך חיינו הסוערים.