גם בימי הזוהר שלה כנסיכת רוק תל־אביבית בועטת, ליבי לא תיארה לעצמה שכך ייראה ערב יום הולדתה ה־63 (יש הטוענים 65): עולה לבמה של "אקס פקטור" בג'ינס צמוד וחולצה הדוקה, עמוסת אקססוריז, ובקול רווי ניקוטין כובשת את השופטים ואת הקהל בביצוע מרהיב לשיר של ג'ימי הנדריקס. כאילו לא עברו עליה מכבש הזמן, המאבק בסרטן, גירושים כפולים, התרסקות כלכלית ואינספור צרות שהרחיקו אותה מהבמה.
מתחריה הצעירים באקס פקטור עוד לא נולדו כשליבי חרכה במות במועדוני אייטיז מיתולוגיים כמו הפינגווין, עם הרכב מחריש אוזניים בשם "ליבי והפלאש" ולוק גותי אפל ופרוע. ההורים עוד זוכרים, אבל גם הם שפשפו את העיניים כשעלתה על הבמה בריאליטי המוזיקלי.
לפני ארבע שנים היא חזרה לישראל ("הפעם לתמיד, עד סוף החיים") ולאחרונה החליטה לגשת לאודישן "כדי להגיע לקהל צעיר שבכלל לא מכיר אותי. ידעתי שרמי פורטיס יזכור אותי, הופענו הרבה ביחד, אבל השופטים האחרים? כשאני הייתי בטופ של הטופ הם היו תינוקות, אולי רק עוברים".
זה לא הפחיד אותך?
"מצאתי את עצמי במחנה האימונים עם בני 15, שיכלו להיות הנכדים שלי, חטפתי רגליים קרות. חששתי שלא נצליח להתחבר, שאני אשב בצד. אבל מהר מאוד התברר שהמוזיקה היא גשר על־גילי. בכל הקריירה שלי לא קיבלתי שום הדרכה מקצועית והצעירים האלה, שאני מרגישה כמו אמא וסבתא שלהם, מעדכנים אותי במוזיקה העכשווית. כיף אדיר".
הם מלמדים אותך לשיר גם במזרחית?
"את זה עוד לא ניסיתי ולא בטוח שאני יכולה, אבל כיסא הנדנדה יחכה. אין לי שום כוונה להתיישב. אני רוצה להגיע הכי רחוק שאפשר, במות גדולות עם אפקטים וסאונד ומלא מלא קהל".
וודסטוק בכיכר ציון
ליבי ("זה לא רק שם במה, זה שמי מלידה. השם היחיד שנשאר איתי גם כשהחלפתי בעלים") נולדה למשפחת סניצקי בעיר החרדית מונסי, הסמוכה לניו־יורק. "גרנו במעלה ההר, באזור המודרני", היא מספרת באנגלית קולחת ועברית משובשת. "אמא שלי הייתה זמרת ואבא שחקן שייקספירי, שכבר בגיל 3 נתן לי שיעורים בפיתוח קול והכניס לי ציונות לוורידים. בגיל 12 התארחתי אצל חברה בברוקלין, וכששמעתי שהרדיו פועל אצלה בשבת רצתי לרחוב בבהלה וצעקתי 'טריפה!' מצד שני הוריי ביקרו באופרה ולא כעסו כשלצד זמירות שבת שרתי ביטלס ורולינג סטונס מול הראי, עם מברשת שיער ביד".
כשהייתה בת 16 היא קנתה כרטיס לפסטיבל וודסטוק. "כל החברים שלי תיכננו להתפלח, רק אני קניתי כרטיס כמו ילדה טובה והחבאתי אותו בחדר שלי, מתחת למגירה. עשר פעמים ביום פתחתי וסגרתי אותה כדי לוודא שהכרטיס עדיין שם. שבועיים לפני הפסטיבל גיליתי שבמקום כרטיס לוודסטוק יש שם כרטיס טיסה לישראל. אבא שלי עשה לי טריק. במטוס ישבו הורים מאושרים ובני נוער חמוצים שקיבלו עונש לבקר בארץ הקודש, אבל כשהדלת נפתחה והרחתי את האוויר הישראלי בכיתי כמו תינוקת. את הוודסטוק שלנו אירגנו במועדון בכיכר ציון בירושלים. רוב החבר'ה מהטיסה היו שם ובמשך שלושה ימים שרנו עם הקסטה של ג'ימי הנדריקס שהבאתי מהבית, עד שהסליל נקרע".
את הבחור החרדי שהפך לבעלה פגשה ליבי בגיל 18 במונסי. "בדייט הראשון יצאנו למועדון בלוז. הזמר, שהכיר אותי, לחש לי שהלך לו הקול והעלה אותי לבמה. זה היה ערב מדהים — נציג של חברת תקליטים גדולה נתן לי כרטיס ביקור ואמר: 'ביום שני תגיעי למשרד ונחתום על תקליט'. הייתי בעננים. אבל בן זוגי אמר 'חמודה, את צריכה לבחור. אני לא רוצה בבית מלכת רוקנרול, אני רוצה אישה טובה שתגדל את הילדים'".
איך הגבת?
"ויתרתי. אפילו במקלחת לא שרתי. התחתנו, ילדתי את שאנה ועשינו עלייה לירושלים. בעלי לשעבר עבד בבית חולים, אני טיפלתי בילדה והכסף לא הספיק. חיפשתי עבודה חלקית ללילות, אחרי שהילדה נרדמת, ומצאתי פיאנו בר לתיירים. ישבתי על כיסא גבוה עם שמלה צנועה, כוסית קוקטייל ביד אחת ומיקרופון ביד השנייה ושרתי קרול קינג".
באחד הלילות נכנס למועדון המתופף דני פרנקל. "דיברנו והחלטנו להקים להקה. בהתחלה המדיה כתבה 'להקת הפלאש עם הזמרת ליבי', ואחרי ההופעה הראשונה זה הפך ל'ליבי אנד דה פלאש'. בחלומות הכי ורודים לא ציפינו לכזאת הצלחה. חרשנו את ירושלים, עברנו לתל־אביב למועדון 'שבלול' וחיפשתי בגדים להופעה. בארץ עוד לא היו גרבוני רשת, אז הלכתי לחנות סקס וקניתי גרבונים ובגד גוף, ובאיזה בוטקה בדיזנגוף מצאתי ז'קט פלסטיק וחגורה עם ניטים. הקהל השתולל. הוא היה רגיל ללכת להופעות של חווה אלברשטיין ואנחנו היינו פלאש ופראש, משהו חדש שעוד לא נראה".
את הופעת הבכורה ב"שבלול" היא משחזרת במבוכה. "לא הכרתי אף זמר ישראלי. עמדתי על הבמה ופתאום עלה מישהו נמוך עם גיטרה, אחריו עלה גיטריסט עם הרבה שיער, וחשבתי שהם רוצים להתחיל איתי — או שבמזרח התיכון גיסטריסטים נוהגים לעלות לבמה באמצע ההופעה. עשיתי 'פוף פוף' וסימנתי להם לרדת. בסוף הערב ניגש אליי יושי שדה מתיסלם והסביר לי שניפנפתי את כל כוכבי הרוק הישראליים: דני סנדרסון, שלום חנוך ודני ליטני. עד היום לא יצא לי לבקש מהם סליחה".
מה שהיה בפינגווין
כשבעלי "שבלול" ביקשו מהם להנמיך את הווליום, עקב תלונות השכנים, ליבי והפלאש עברו למועדון "הפינגווין" שפעל אז במרתף ברחוב בן יהודה. בצילומים לכתבה לקחנו אותה למועדון הפינגווין המיתולוגי, שנפתח מחדש לפני שש על ידי איש חיי הלילה תמיר בטיטו. כבר ברגע שכף רגלה דרכה במקום, ליבי לא עמדה בהתרגשות ופרצה בבכי. "החזרתם אותי 30 שנה אחורה", אמרה לצלם בעיניים לחות. "לא היה ולא יהיה כמו הפינגווין. הוא נתן לנו ללכת עד הסוף עם הרוקנרול, ושם את תל־אביב על מפת המוזיקה העולמית. הופעתי שם עם רמי וברי ושולץ וכל הופעה הייתה וואו. היסטריה".
הופעת גם בשבת?
"חס וחלילה. שלוש פעמים ניסיתי, בגלל לחץ מהאמרגן, מהלהקה ומהקהל, ובכל פעם ההופעה התבטלה בגלל פאשלה. בפעם האחרונה נגעתי עם הלשון במיקרופון, התחשמלתי ועפתי אחורה כמו טיל. אמרתי לעצמי 'ככה הקדוש ברוך הוא נותן סימן למי שלא מקשיב', וירדתי מזה. לא חסרה לי עבודה".
"פינגווין" של אותם ימים היה מילה נרדפת לסקס וסמים בשירותים.
"מה שהיה ב'פינגווין' נשאר ב'פינגווין'. שאחרים יספרו עליו, למה אני? הנכדים שלי קוראים לי 'פאפה', ובתור סבתא אני חייבת לתת דוגמה טובה. הייתי חוזרת משם בחמש לפנות בוקר, נופלת למיטה, ואחרי שעתיים שאנה, הבת שלי, הייתה מנערת אותי כדי שאקח אותה לגן או לבית ספר. כל חברי הלהקה גרו באותו הבניין והיינו משפחת רוקנרול גדולה".
היא התגרשה מבעלה ונישאה לנרי כספי, איש הסאונד של הלהקה שהפך לאמרגנה. "מ־80' עד 82' היו לנו 32 הופעות בחודש", היא משחזרת. פעם הטיסו אותי בהרקולס להופיע בבסיס ליד אילת, והחיילים, שמי יודע כמה זמן לא ראו אישה, היו באקסטזה. להופעה אחרת הגיעו חיילים שירדו מלבנון, ומרוב התלהבות הם נעמדו על הכסאות ונופפו ברובים".
הטלוויזיה והרדיו, לעומת זאת, התעלמו. "בגלל ששרנו על זונות ועל כמה לא נעים לשכב בארון מתים", היא אומרת ביובש. "את הפיצוי קיבלנו בשטח, בהופעות. אבל אז פרצה מלחמת לבנון, ולאף אחד לא היה ראש לרוקנרול. מ־30 הופעות בחודש ירדנו לאפס. הייתי עצובה ומותשת, עברתי עם בעלי שמונה הפריות מבחנה ונשארנו בלי כסף לאוכל. עבדתי במשתלה, הזמן עבר, הטלפון לא צילצל והבנתי שזהו, נגמר".
בעזרת השם נסתדר
ליבי חזרה לברוקלין ועבדה כגננת בגן חרדי, עד שמישהו זיהה אותה והיא פוטרה. "נשבעתי לעצמי שיותר לא אפתח את הגרון, אפילו לא בשביל לשיר זמירות. בשנים הבאות נדדתי בין אחותי הגדולה בניו־יורק שנפטרה מסרטן, לבין בתי היחידה בירושלים שנפגעה בתאונת דרכים. יום אחד של שמחה לא היה לי. גם אמא ואבא נפטרו".
הגלגול הבא החל במכון כושר בירושלים. "התחלתי מכלום, התקדמתי, הפכתי למאמנת אישית, הצלחתי לעשות לחיצת רגליים של 374 ק"ג, ושבועיים לפני שיצאתי לתחרות נגעתי במקרה בשד שלי וגיליתי גוש. במקום לתחרות הלכתי לניתוח, אבל לא הפסקתי להתאמן. אמרתי לעצמי שאני חייבת להתחזק ושאלוהים לא ייקח אותי כל כך מהר. החלמתי, אבל הצרות המשיכו. הבת שלי הרתה וחלתה וטסתי לבוסטון לטפל בה. לפני ארבע שנים חזרתי ארצה. הלכתי לפסטיבל וודסטוק בירושלים, מישהו זיהה אותי, דחפו אותי לבמה ובשנייה הרגשתי בבית. התחלתי לשיר, והרגשתי שמלאכי עליון ירדו מהשמיים להציל אותי".
עכשיו, גרושה משני בעליה שכבר אינם בין החיים, היא גרה בתל־אביב סמוך לבתה שאנה פישל (36, יועצת מינית במקצועה) ולנכדיה, תאומים בני 7, אורן ודמיאן, "על שם החייל האמריקני הראשון שנהרג בעיראק". עם להקתה הנוכחית, "הפלאשבק", היא מתכננת להופיע בוודסטוק הישראלי (30 ביולי, באצטדיון קראפט בירושלים) ועובדת על חומר מקורי. ולא, החשיפה באקס פקטור לא ריצפה בשושנים את מסלול הקאמבק שלה. "צילצלתי למועדונים לקבוע הופעה ושאלו אותי כמה אני משלמת כדי להופיע. חטפתי הלם. ב'פינגווין' קיבלנו צ'ק בסוף הלילה. אמרתי למנהל: 'אתה משלם למי שמנקה את האסלה במועדון ולמוזיקאים אין לך כבוד?' אבל בעזרת השם נסתדר". •
מחר במועדון הפינגווין בתל־אביב, מסיבת אייטיז נוסטלגית. מי יודע, אולי ישמיעו גם את ליבי
