yed300250
הכי מטוקבקות
    קרדיט ידיעות אחרונות
    "לא היו הזדמנויות שנחסמו בפניי בגלל שאני ערבייה". מונא חוה | צילום: יובל חן
    24 שעות • 22.07.2015
    "תקראו לי שחקנית, לא ערבייה"
    מונא חוה חששה לגלם את המחבלת המתאבדת ב"פאודה". היא לא הזדהתה עם הדמות וכערבייה לא רצתה להיות מזוהה רק עם תפקידים של ערבים. בדיעבד, היא שמחה שלא הקשיבה לאינסטינקט הראשוני שלה: ברחוב היא מקבלת רק מחמאות. עם חבר יהודי ותפקיד במחזמר "המלך ואני", היא מקווה שלא יגידו לה שוב: "את יפה, אז איך את ערבייה?"
    דני ספקטור

    כמו שהשחקנים הישראלים שניסו לכבוש את אמריקה ברחו כמו מאש מתפקידי הגופות בסרטים ההוליוודיים, כך גם האינסטינקט הראשוני של השחקנית הערבייה־ישראלית מונא חוה היה לסרב לתפקיד המחבלת המתאבדת ב"פאודה". למעשה, היא כבר אמרה ליוצרים "לא". "היה לי קשה לחשוב על עצמי בתפקיד הזה", היא מסבירה. "פחדתי, אני לא אשקר. זאת סיטואציה מאוד קשה. איך אפשר לדמיין את עצמך הולכת למועדון ומתפוצצת בכניסה? אני לא מכירה את זה מהחיים שלי, ולא הייתי עושה כזה דבר בחיים. היה לי פחד שלא אצליח להביא את זה למסך, להעביר את התחושות האמיתיות שלה. גם לא רציתי להיכנס לנישה של תפקידים מסוימים שכשחקן לא תוכל אחר כך לצאת מהם לעולם — להיות הערבי שעושה את המחבל. אז אמרתי לא".

     

    ובכל זאת שינית את התשובה שלך.

     

    "אחר כך קראתי את הטקסטים. הכותבים והבמאי גם הדגישו לי שלא מדובר בסתם דמויות שקופות, אלא שהם מראים את הצד האנושי, המשפחתי, את היחסים האישיים ומה מוביל כל דמות לעשות את המעשים שלה. בסוף יצא שאפילו יהודים אמרו לי שאמנם מטורף שאני הולכת להרוג יהודים, אבל בכל זאת הם מוצאים את עצמם מזדהים עם הדמות שלי ולא רוצים שאמות. זה אבסורד, אבל בגלל זה מדובר באמת ביצירת מופת".

     

    אז בסוף הצלחת להבין את הדמות שלך בפאודה?

     

    מככב עם מונא במחזמר "המלך ואני". איציק כהן | צילום: רונן אקרמן (קרדיט ידיעות אחרונות)
    מככב עם מונא במחזמר "המלך ואני". איציק כהן | צילום: רונן אקרמן
    קרדיט ידיעות אחרונות

     

     

    "היא אישה חזקה ואסרטיבית שלא מחכה שדברים יקרו, אלא פועלת ועושה. אחרי שרוצחים את בעלה היא אומרת: 'רציתי להביא ילדים, רציתי לבנות משפחה, לא רציתי להגיע למצב הזה'. היא ילדה מאוהבת ותמימה, וגם קצת מנותקת מהמציאות האלימה שסביבה. החיים מובילים אותה לכיוון שהיא לא בחרה. זה לא מה שהיא רצתה, אבל זה מה שקורה לה מכורח הנסיבות".

     

    לבצע פיגוע זה לא כורח הנסיבות, זו בחירה.

     

    "זה בעיקר חושך בעיניים. היא רוצה לנקום ולא רואה כלום מסביבה. יום אחד החיים מתמוטטים לה מול הפנים והאדמה נשמטת לה מתחת לרגליים. היא מרגישה שאין לה בשביל למה לחיות יותר. היא חיה בשביל האהבה והמשפחה, וזה נעלם לה. היא באה ממקום אנושי, ולכן יכולתי גם להזדהות איתה ולהרגיש את אמאל כדמות ואת מה שהיא עוברת".

     

    קצת מקנאה

     

    עם כל הכבוד לדורון, לבועז ולאבו אחמד, אחרי הפרק הראשון של "פאודה" (ששודרה ב־yes), לא מעט מבקרים הציעו לצופים לשים לב לתגלית האמיתית של הסדרה: אמאל, ארוסתו של באשיר, שנהרג על ידי המסתערבים הישראלים בליל חתונתם ושאותה משחקת חוה. חבל רק שכעבור פרקים בודדים אותה אמאל התפוצצה בכניסה למועדון כמחבלת מתאבדת, וחלקה של חוה בסדרה הסתיים בטרם עת. "אם תסתכל על שלושת הפרקים הראשונים, תראה שיש עליי הרבה פוקוס ושהייתי בכלל דמות ראשית", היא אומרת. "ואז בום, פתאום, בבת אחת, הורידו אותי. עכשיו היוצרים של 'פאודה' עובדים על העונה השנייה ואני קצת מקנאה בכל מי שממשיך הלאה, אבל אני מאוד אוהבת את הדמות שלי ושמחה שעשיתי את התפקיד. זאת הייתה מתנה".

     

    מתנה עם הרבה מטען. חוה היא ערבייה ישראלית, בוגרת מגמת תקשורת בבית הספר לנזירות בחיפה, ומי שנושאת על כתפיה בעל כורחה גם את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. "כל מי שדיבר איתי אחרי הסדרה, ערבים ויהודים, אמר שהוא רצה לראות עוד מהתפקיד הזה", היא אומרת. "אז מבחינתי עשיתי את שלי. אפילו בחברה הערבית פירגנו לי, וזה בכלל לא מובן מאליו".

     

    הייתה ביקורת גדולה על הסדרה משני הצדדים. כל אחד חשב שהוא מקופח לרעה.

     

    "אני חושבת שהסדרה הזאת מכבדת ונותנת מקום לשני הצדדים. היא גם נתנה מקום לשפה הערבית בפריים טיים. זה עשה רק טוב, פתח דו־שיח טוב ובריא. נכון שהסיפור קשה — רואים את החולשות של שני הצדדים ואת הזוועות של שניהם — אבל זו המציאות. זו הסדרה הישראלית היחידה שאיכשהו מנסה להתקרב לצד השני ולהראות אותו כבנאדם".

     

    חוה, 26, נולדה וגדלה בחיפה. היא בוגרת בית הספר למשחק בית צבי וקונסרבטוריון בחיפה, זכתה במגוון מלגות, הופיעה ב"צלילי המוזיקה" וב"פטר והזאב", כיכבה בערוץ 1 ב"מי נתן לך רשיון" והבליחה ב"הפקולטה" בערוץ 3 ובשלל סדרות והצגות. "עוד מהילדות תמיד אהבתי להופיע על במות", היא מספרת. "הלכתי ללמוד משחק, רקדתי בלהקה שבע שנים, למדתי שלוש שנים בבית צבי ועברתי למרכז. את המוזיקה קצת זנחתי בינתיים, כי נכנסתי לעולם המשחק ועברתי מהפקה להפקה, ואני לא מצליחה להתפנות לזה. אבל אני עוד חולמת להוציא אלבום ג'אז קלאסי".

     

    אם זה החלום, למה הוא מתעכב?

     

    "באמת שזה רק עניין של זמן. אני אחזור לזה. יש לי כבר מילים ולחנים, ואני עוד אקליט את זה יום אחד. בינתיים טוב לי בעולם מחזות הזמר וזה חלק משמעותי מהחיים שלי. הניסיון על הבמות מאוד מקדם אותי. יום אחד אני אם המנזר, יום אחד זאב ויום אחד בחורה צעירה שמאוהבת במלך".

     

    בימים אלה מככבת חוה במחזמר "המלך ואני" לצד איציק כהן וגלית גיאת. היא מגלמת את טופ־טים, הנערה מבורמה. "זה תפקיד חלומי", היא מתמוגגת. "אני מגלמת נערה מאוד חזקה שעושה דברים מאוד משמעותיים עם הרבה אומץ. חוץ מזה, יש לי דואטים ושירים מאוד יפים ומרגשים".

     

    נהנית מכל העולמות

     

    לאורך כל השיחה חוה מתעקשת שעניין זהותה הערבית־ישראלית לא רלוונטי להתקדמות הקריירה שלה. "במקומות שבהם אני עובדת שופטים אותי על פי הכישורים שלי", היא אומרת. "אני עושה תפקידים בערבית ובעברית ולא מרגישה שאני תקועה בנישה הזאת. אני לא יודעת אם יש תקרת זכוכית, אני עוד צעירה, בתחילת הדרך, ולא היו לי מצבים והזדמנויות גדולות שנחסמו בפניי רק כי אני ערבייה. ברור שעניין הערביות קיים, אבל מה זה קשור לתפקידים שאני מקבלת? זה קשור לעצם היותי מונה, שחקנית מוכשרת. אני נמצאת בפרופורציה ויודעת שהדברים האלה לא קורים ביום אחד".

     

    ועדיין, כמה שמות של שחקניות ערביות את יכולה למנות לי בתיאטרון הישראלי?

     

    "זה נכון, אבל לאחרונה אני מרגישה שהביקוש גדל. יש גם חבר'ה צעירים ערבים שבאים לבתי ספר למשחק ומתערבבים, ואני מרגישה שהשינוי מתחיל. אבל כן, יש בעיה עם מבטא ויש כאלה שנתקעים רק בתפקידים של ערבים. אבל אני מרגישה שאני במקום טוב, ונהנית משני העולמות. האמת היא שיש שלושה עולמות — עברית, ערבית ואנגלית".

     

    ואת מאמינה שתקבלי כאן גם תפקיד ראשי?

     

    "כן. בעזרת השם, בעזרתי ובעזרת המפיקים".

     

    חוה אמנם מצליחה לשלב בין דמות המחבלת המתאבדת ב"פאודה" לבין הנסיכה הקסומה ב"מלך ואני", ועדיין, התמונה הוורודה שהיא מציירת היא לא תמונה מלאה. אחרי שהיא נדחקת לפינה, גם הצדדים הפחות נעימים של המקצוע יוצאים. והבושה, כולה, עלינו. "אתה באמת רוצה לדבר על הקיפוח? ברור שיש קיפוח בחיי היום יום", היא מבהירה ומיד מסתגרת בחזרה: "אבל בוא לא נדבר על זה. אני רוצה לדבר על הדברים הטובים".

     

    ואפשר להתעלם מהרעים? מירה עוואד סיפרה שבימי צוק איתן היא התקשתה לצאת מהבית.

     

    "אין ספק שהייתה הרגשה מאוד לא טובה באוויר. הרגשתי את חוסר הפרופורציה של האנשים ואת הגזענות באוויר. אתה קורא טוקבקים והיו שם דברים שממש בא לך להיכנס מתחת לשמיכה ולא לשמוע את כל הדיבורים על הערבים. ראיתי את הדם בעיניים של האנשים, ראיתי איך הם מסתכלים על ערבים".

     

    אבל זה לא מתחיל ונגמר בחודשיים של צוק איתן.

     

    "עברתי דברים בחיים שלי. לא קיבלו אותי למקומות כי אני ערבייה, וכשכן בחנו אותי ושאלו שאלות, אז אחרי שאמרתי שאני ערבייה, פתאום התגובות השתנו. אמרו לי: 'באמת? אבל את יפה, איך זה?' וכל מיני דברים מכוערים כאלה. אני חווה את זה כל החיים, זה לא חדש לי".

     

    ואיך מתמודדים עם זה?

     

    "יש לי בן זוג יהודי, החברים הכי טובים שלי יהודים, ובכל יום יש דילמות והתלבטויות. אבל עם השנים למדתי איך לשמור על עצמי. אני לא מתלוננת לרגע ולא מקטרת, וכל מה שאני משיגה, אני משיגה בזכות עצמי". •

     

     

    "המלך ואני" תעלה מחר, 11:00, באולם סמולארש באוניברסיטת תל־אביב

     


    פרסום ראשון: 22.07.15 , 20:47
    yed660100