שיר אהבה ברזילאי

דמיינו לעצמכם שג'ון לנון לא היה נרצח. היינו מגיעים לשנת 2015 ועל במה אחת היו מופיעים לנון ופול מקרטני. המופע "שני חברים, 100 שנה של מוזיקה", עם קייטנו ולוזו וז'ילברטו ז'יל, זה בדיוק זה. לפחות עבורי. כעת השניים, בני 72, מתמקדים בשורשים הכי מהותיים של המוזיקה הברזילאית, ביצירות שחודרות ישירות לחדרים הכי כמוסים בלב.

לפני 15 שנים, אחרי היכרות מוזיקלית שנמשכה תקופה דומה, נפגשתי עם קייטנו ולוזו לראיון עיתונאי. "מי לימד אותך פורטוגזית?" הוא שאל. "אתה", השבתי, "ואיתך יוצרים ברזילאים ב־2,000 דיסקים שנודדים איתי בעולם".

הייתי בן 14, סיפרתי לו. צפיתי בסרט "דונה פלור נשואה לשניים", וזיהיתי את מה שברזיל מעניקה לרבים ברחבי העולם: הנופים של סלבדור בירת באהיה הציגו טבע במלוא הדרו, והיו שם גם החושניות של סוניה בראגה, הלא היא דונה פלור, וכמובן המוזיקה. שיר הסיום של שיקו בוארקי, "הו מה יהיה מה יהיה", אותת שיש עולם שלם שצריך לגלות, ואני יצאתי למסע קסום שבו למדתי שלא עושים סמבה בלי קצת עצב.

לכאורה מדובר במופע פשוט, ללא כלי הקשה, קלידים ופסנתר. מופע המיתרים: מיתרי הגיטרה האישית ומיתרי הקול. בפועל הם בוחרים באומץ לעלות עירומים לבמה, ללא מלווים, נטו מי שהם.

ולוזו הוא כמו יין משובח. ממופע למופע, לאורך השנים, הקול הקטיפתי שלו מגיע לתעצומות שלא מותירות לדמעות אפשרות אלא לזלוג על הלחי. כל יצירה שהוא מבצע מתעלית על המקור. קחו את הביצוע שלו ל"אלינור רגבי" של הביטלס, ותבינו שמדובר בביצוע שאין שני לו. האלבום שהקדיש לפדריקו פליני, ובו ביצוע לשיר הנפוליטני "לונה רוסה" הוא יצירת אמנות משובחת. במופע "פינה אסטמפה", שבו בחר את היצירות הבולטות מכל מדינה בדרום אמריקה, הוא שר בספרדית והותיר מיליונים ברחבי העולם, נרגשים. ז'יל, גם הוא מבאהיה, הוא אביו הרוחני, האיש שהצית בו את כישרונו.

מאז נפגשנו בשלוש יבשות, בהופעות המוניות, ובהופעות נדירות כמו זאת שהתקיימה בבר קטן במלון בסאו פאולו, שאליו הוזמנו בודדים. במופע הנוכחי, בשבוע שעבר, בחצר ארמון בצפון איטליה, חיבק אותי בחום, שותף להרגשה שמדובר במופע היסטורי, ואמר: "ז'יל מאמין באלוהים, אני מאמין בז'יל".